הילדות של רבאב אבו סיאם, בסך הכול בנות 3, 5 ו-8, הצטרפו השבוע לרשימה של ילדים שיאלצו לשאת לנצח את המראה של אמם מדממת למוות. לרשימה של משפחות שהתפרקו לרסיסים ברגע. של חיים שלא נעשו מספיק מאמצים כדי להציל. זהו לא מקרה של סימני אזהרה מטושטשים שהתגלו בדיעבד. הכתובת זעקה על הקיר וכל נורות האזהרה דלקו. כולם ידעו שהיא בסכנת חיים, כולם ידעו מי מאיים על חייה, גם היא. "אם הוא יהרוג אותי, תשמרי על הילדות", ביקשה מאחותה ימים ספורים לפני הרצח.
היא הייתה מוכרת לרווחה ולמשטרה. כל המערכות הרלוונטיות היו מודעות לכך שקיימת סכנה ממשית לחייה. אבל המנגנון מקולקל, שבור: בישראל, במקום להרחיק או לכלוא את האדם המאיים, כולאים את המאוים. רבאב סירבה לחוסר צדק משווע שכזה ושילמה בחייה. היא נורתה תוך כדי שהיא משחקת בחצר עם בנותיה, כשאחת מהן בחיקה.
זו מכת מדינה: שתי נשים נרצחו בפחות משבוע. 11 נשים מאז תחילת השנה, מתוכן שבע ערביות. המוות שלהן הוא תוצר ישיר של הזנחה ארוכת שנים, של מעט מדי מענים, תקציבים וחקיקה שבכוחם לשנות את גורלן של כ-20 נשים שנרצחות מדי שנה בישראל. של אסונות ידועים מראש שנמצאים נמוך מדי בסדר העדיפויות הפוליטי.
השיח השתנה, המודעות עלתה, ולנשים היום יש יותר כלים לזהות את הסכנה ולדעת למי לפנות, אבל הפער בין השיח החברתי לבין המענים בשטח נותר גדול ועמוק מדי. ההערכה היא שמחצית מהנשים שנרצחו בעשור האחרון על ידי בן משפחה היו מוכרות לשירותי הרווחה, וכשליש הגישו בעבר תלונות למשטרה על אלימות מצד בן הזוג.
מאז אושר תקציב המדינה האחרון הוקצו תקציבים נוספים כדי להתמודד טוב יותר מול האלימות נגד נשים בכלל, ואלימות נגד נשים ערביות בפרט, אבל הפערים עדיין גדולים מדי, והמחיר – יקר מנשוא. לממשלה הנוכחית היו חלומות גדולים לשינוי מהותי בתחום, אבל הם התנפצו עם פירוקה, והשאירו מאות אלפי נשים וילדים שכלואים במעגל האלימות להמתין ליציבות שלטונית שאולי תאפשר לשינוי לקרות.
בינתיים הנתונים המדממים מדברים בעד עצמם: מתוך שבע הנשים הערביות שנרצחו השנה, רק שני מקרים פוענחו. לפי מחקר שבוצע על ידי עמותת נשים נגד אלימות, מרכז אלטופולה ושדולת הנשים, בעוד ששיעורן של הנשים הערביות באוכלוסייה עומד על 19% מכלל הנשים מגיל 18 ומעלה – שיעורן מבין הנרצחות עומד על פי שלושה כמעט ומגיע לכדי 58%. הנשים הערביות מהוות 40% מהשוהות במקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה.
השוואה בין הטיפול בתיקי רצח בין נשים יהודיות לערביות במהלך עשור, בין השנים 2018-2008 חושפת אפליה קשה. מקרי הרצח הבלתי מפוענחים של נשים ערביות, מבין כלל התיקים הבלתי מפוענחים, מגיע ל-84%. בעוד שיעור הגשת כתבי האישום על רצח נשים יהודיות עמד על 94%, רק 56% מכתבי האישום הוגשו על רצח נשים ערביות. שיעורי ההרשעה במקרי רצח של נשים יהודיות הוא 75%, לעומת 34% בלבד אצל נשים ערביות.
הפער נשמר גם בנוגע לגזרי דין: בעוד שהעונש המינימלי בגין הרשעה בעבירות חמורות של הריגה או רצח של נשים יהודיות עמד על 18-14 שנים, אצל נשים ערביות הוא הסתכם ב-5.5 שנים. "הרשלנות של המשטרה והפרקליטות בחשיפה של רוצחי נשים ובהענשה שלהם גובה מחיר כבד, ומשלמות אותו בחייהן נשות המגזר", מאשימות כותבות המחקר. "המדיניות הרכה בטיפול ברצח נשים בכלל, ורצח נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל בפרט, סוללת את הדרך לרצח המגדרי הבא".
הדר גיל-עדצילום: קובי קואנקסישראל ממשיכה לקבל ציון בלתי מספיק בטיפול באלימות נגד נשים. אתם אחראים, כל ראש ממשלה, שר או ח"כ שתפקידו היה לשרת את מדינת ישראל בממשלות האחרונות, ולא השתמש בכוחו כדי לקדם חקיקה ותקציבים לטיפול באלימות במשפחה. כל ח"כ שנתן יד להזנחה המתמשכת, ששם רגליים לחקיקות משנות חיים ודחק רפורמות משמעותיות לצד משיקולים פוליטיים ואינטרסנטיים. אתם אחראים, כל נבחר ציבור שתרם לאי-היציבות השלטונית בשנים האחרונות שמנעה שינויים משמעותיים בתחום.
תסתכלו לבנות של רבאב אבו סיאם בעיניים, כמו גם לעשרות הילדים שהתייתמו תחת המשמרת שלכם, ודעו שלא עשיתם מספיק מאמצים כדי להציל אותם.
- הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
