באחת מהפגנות המחאה, ברחוב קפלן, הסתובב אדם עם שלט שעליו שתי מילים בלבד: "יהדות = גזענות". אף אחד לא העיר לו. אחרים העדיפו להניף את דגלי פלסטין. נכון, הם היו מעטים. אבל בהחלט נוכחים. באירוע הכרזת הסרבנות בגימנסיה הרצליה העניין המרכזי לא היה המהפכה המשפטית. זה היה "הכיבוש".
"אני קורא לארה"ב לבצע הערכה מחדש של היחסים עם ישראל על כל המשתמע מזה", אמר אהוד אולמרט, מהקולות שנשמעים קצת יותר מדי במסגרת המחאה. ותמיר פרדו, לשעבר ראש מוסד, שאחריתו מביישת את בחרותו, הצטרף לשונאי ישראל כדי להתעקש על כך שישראל משליטה של משטר אפרטהייד. זו כמובן רשימה חלקית. אף אחד מהאירועים הללו לא מייצג את המחאה. אבל הנה, היא מתדרדרת למקומות ההזויים ביותר.
ברסלר נגד "הנאצים", מאז כבר התנצלה
(צילום: אביהו פילו)
לא שנאה לממשלה, ושנאה היא בומרנג, אלא גם הצטרפות בוטה וגלויה לשונאי ישראל, שמבקשים להפסיק את הסיוע, שרואים בישראל מדינת אפרטהייד, שאין לה זכות קיום.
שוליים? דברים שהוצאו מהקשרם? הלוואי. בכל מחנה יש גידולי פרא, ואין צורך להתרגש מדגל פלסטין או משלט אנטישמי, ככל שאכן מדובר בשוליים. זה מצטלם יפה לערוץ 14, אבל יש בעיה. משום שככל שהימים עוברים אנחנו כבר יודעים, ככל שאנחנו לא עיוורים, שאלה לא גידולי פרא. הרי קצת קשה לכנות ראש מוסד לשעבר וראש ממשלה לשעבר גידולי פרא. הם לא. והם לגמרי לא לבד.
וזה הולך ומתדרדר. הנה, גם המנהיגה הבולטת ביותר של המחאה, פרופ' שקמה ברסלר, הצטרפה לחגיגה. "בשולחן של עשרה אנשים ונאצי אחד יושבים אחד עשר נאצים", היא אמרה. היא לא פירטה למי בדיוק היא התכוונה. אבל היא דיברה נגד הפשרה שמנסה להשיג נשיא המדינה. מי שם בדיוק נאצי? הרי גם שתי המפלגות המשיחיות-גזעניות לא ישבו מסביב לשום שולחן שבו התקיימו שיחות. להפך, הן השליכו אבנים מבחוץ.
ברסלר אמרה גם ש"80% מהעם מוקיע את הגזענים והפשיסטים ומעוניין בהסכמה רחבה". מדויק. אז היכן אתם, ברסלר? הרי חלק מראשי המחאה הכריזו, בדיוק כמו בן גביר וסמוטריץ', שהם מתנגדים לכל פשרה. "אין פשרה על הדמוקרטיה", היה אחד השלטים המובילים, וגם המטופשים, במסגרת המחאה. אין פשרה? מהותה של דמוקרטיה הוא פשרה. דמוקרטיה אחת, יחידה ונוקשה יש במקומות כמו צפון קוריאה. במדינות המתוקנות אין נוסחה אחת ויחידה. האם משום כך נוקיע את כל המחאה?
אנחנו נמצאים בימים של שיח רעיל ומפלג. רק ביום חמישי בערב שמענו את האיומים המבחילים של השרה לענייני הסתה, גלית דיסטל אטבריאן, על נשיאת בית המשפט העליון. ועינינו רואות את השלטים "שמאלנים בוגדים". ואנחנו יודעים שתופעות כמו איציק זרקא ומשה מירון הן לא השוליים של הקואליציה. הרי יצחק פינדרוס, טלי גוטליב ודודי אמסלם הם המיקרופון של כל ביטוי מתועב. ואנחנו יודעים שכאשר לחלל האוויר נזרקת המילה "נאצים", זה כבר לא שיח ציבורי ולא ויכוח. זו מלחמת מילים של מי שמתעקשים להוביל אותנו למלחמת אחים.
ברסלר חזרה בה והתנצלה. וטוב שכך. משום שלמרות כל מה שהטיחו בה, היא הייתה אי של שפיות. היא לא אולמרט ולא פרדו - וגם אם היו מכוונים אקדח לרקתה היא לא הייתה נושאת את דגל פלסטין. אבל בלי שהיא שמה לב, גם במחנה שלה יש יותר מדיי גידולי פרא. היא צודקת, 80% מעוניינים בהסכמה. אבל קשה לומר שהמחאה מסייעת במשהו במסלול המייגע להשגת הסכמה. בדיוק להפך. המחאה הצודקת, מאוד צודקת, הצליחה לעצור את החקיקה. לעצור חלקית וזמנית, כי שום דבר עדיין לא נגמר. אבל שיכרון הכוח עלול להפוך אותה למכשול לפשרה. אז זהירות, ברסלר, זהירות. משום שבקצב הזה, ההקצנה תחסל את המחאה.
