גם במערכת הבחירות הזו לא נשמע על הנושא הקריטי לעתיד ישראל ולקיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית - הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. לא שהסכסוך נעלם, אלא שהנושא לא מעניין במקרה הטוב, או שעלול לצבוע את המדַבר עליו בצבעי "שמאל" מבריחי-מנדטים. אם נשמע עליו זה יבוא תוך האשמה מימין ודרישה להתפכח.
ככלל, בשנים האחרונות המילה "התפכחות" משויכת לתומכי תהליך השלום וההיפרדות מהפלסטינים. מנהיגי הימין מגדירים אותו "אסון" וכישלון מוחלט, הקיצונים שבהם קוראים לקורבנות טרור "קורבנות השלום" ובכל אירוע טרור שיוצא מעזה נדרשים תומכי ההתנתקות להכות על חטא ו"להתפכח" בשידור.
אלא שהמציאות הפוכה. כך, למשל, במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009, בהיותי ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ, נעמד ראש האופוזיציה דאז נתניהו מול המצלמות, האשים אותי, המתמודדת מולו בבחירות, במדיניות של חולשה על "שלא נתתי לצה"ל להשלים את המלאכה" והבטיח שלא יעצור את צה"ל - אלא ימוטט את שלטון הטרור של החמאס.
שנים אחר כך, לאחר שנבחר לראש ממשלה גם בזכות הבטחות אלה, ראיתי אותו כשרת משפטים בקבינט במבצע "צוק איתן" מקדם מדיניות דומה לזו שתקף. את המשבצת של המתקפה מימין מילאו מיד חלק משרי הממשלה, שהתייצבו באולפני הטלוויזיה ותקפו אותו באותן מילים. אותם שרים, כשהגיעו לתפקידים הביטחוניים הרלוונטיים, התפכחו גם הם ולא עשו את מה שהטיפו לו.
מסתבר שהסיסמה "תנו לצה"ל לנצח", המבטיחה שלוּ רק הדרג המדיני יפסיק לפחד וישחרר את צה"ל לפעול, הארץ תשקוט ארבעים שנה, לפחות, היא רק סיסמת בחירות ובשלטון התרחשה ההתפכחות האמיתית - זו של הימין!
כך עשה בגין. כך עשה שרון
אז למה זה קורה? אין אבקת קסמים על כיסא ראש הממשלה המשבשת דעתם של הנבחרים עד שהם מוכנים לעשות פעולות המנוגדות לאלה שהטיפו להן בעבר, ואף במחיר כבד מול תומכיהם. למה שיש באוויר החדר הקטן של ראש הממשלה בירושלים קוראים אחריות, התפכחות והבנה של משמעות כל החלטה מדינית-ביטחונית על מדינת ישראל ועתידה.
כך פעל מנחם בגין כשחתם על הסכם השלום עם מצרים, שכלל החזרת שטחים עד המילימטר האחרון ופינוי והריסת יישובים. ולא רק הוא התפכח; גם אלה שהפגינו נגד ההסכם אז מודים היום שמדובר בנכס ביטחוני אסטרטגי ראשון במעלה. הדאגה לעתיד העם היהודי, כך אמר לי אריק שרון, הובילה אותו להתנתק מעזה ולפנות ישובים. אני מקווה שזה גם מה שהוביל שרי ליכוד, ובראשם נתניהו, לחתום על פשרת ההתנתקות שניסחתי ולהצביע בעד יציאת צה"ל מעזה לאלתר (אך התקשו בפינוי היישובים).
כך גם חתם נתניהו, בכהונתו הראשונה, על הסכמי וואי וחברון, שכללו נסיגת צה"ל והעברת שטחים לִרשות הפלסטינים, ובשנת 2014 נכחתי בחדר כשהסכים לנהל משא ומתן על בסיס חזרה לקווי 67'. אפילו גדר ההפרדה, שתרומתה לביטחון אינה שנויה היום במחלוקת, נתקלה שנים בהתנגדות בגלל שהיא מסמנת את חלוקת הארץ.
לא רק מהלכים דרמטיים מעין אלה מייצגים את התפכחות הימין. למרות שאוסלו מוגדר על ידם כאסון היסטורי, הם לא מבטלים אותו ושומרים מכל משמר על קיומה של הרשות הפלסטינית שהוקמה באוסלו. פתאום הם "מגלים" שקיומה של הרשות מאפשר לנו שלא לדאוג ולממן את צורכיהם של מיליוני פלסטינים, בין היתר בחינוך, בבריאות, בשיטור וברווחה, והתיאום הביטחוני מאפשר לצמצם את חשיפת חיילי צה"ל בפעילות יומיומית מסוכנת בתוך מחנות הפליטים והקסבות בערים הפלסטיניות.
כך גם, אחרי שזעקו שנים נגד מסירת שטחים לניהול פלסטיני, רוב תומכי הסיפוח כבר לא דורשים להחיל ריבונות על כל שטחי יהודה ושומרון אלא משתמשים בהגדרות שנקבעו בהסכם ה"משוקץ" ורוצים לספח "רק" את שטחי C ולא את שטחי A ו-B, שבהם חיים רוב הפלסטינים ושנמסרו בהסכם לניהולם.
יתרה מזו, בעצם קיומה של הרשות הפלסטינית משתמשים כדי להדוף את טענות האפרטהייד, בנימוק שקיומה מאפשר זכויות הצבעה לפלסטינים במסגרת עצמית, וברור שקריסת הרשות תביא את אותם מיליונים לפתחנו בדרישה קולקטיבית להצביע לכנסת ישראל.
העובדות מוכחשות והמתקפות נמשכות
גם ביחס לעזה כמעט ולא נשמעות הצעות לכבוש מחדש את הרצועה כדי לתקן את "אסון" ההתנתקות ולבנות מחדש את גוש קטיף. רק לפני זמן קצר הסתיים מבצע צבאי מצומצם בעזה נגד הג’יהאד האיסלאמי, והפעם לא נעמדו אנשי אופוזיציה או שרי ימין מול המצלמות ודרשו להמשיך את המבצע עד חיסול הטרור, ורק שוליים קיצוניים במיוחד מדברים על בנייה מחדש של התנחלויות ושליחת אזרחים ישראלים לגור שם.
לו האמת הזו הייתה נאמרת בהגינות לציבור כפי שהודה אריק שרון ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", היה זה הקונצנזוס הישראלי היום. רוב הציבור, גם הימני, לא רוצה מדינה אחת, מעורבת, דו-לאומית, ישמח להיפרדות עם מענה לביטחון, מצפה שצה"ל יפעל נגד הטרור - אבל לא שיכבוש את עזה מחדש.
במקום זאת הכל מקצין והולך, העובדות מוכחשות והמתקפות נמשכות. דבריו הנוראיים של אבו מאזן על השואה זכו, ובצדק, לגינוי מקיר לקיר, אלא ששימשו מיד למתקפה על שרי המרכז-שמאל שנפגשו איתו ואלה, מצידם, נאלצו להתגונן ולהסביר שמדובר רק בצורכי ביטחון. לא היה מי שקם והבהיר שהמטרה גם בפגישות מדיניות היא להיפרד מהפלסטינים, או, אם תרצו, "להתגרש בהסכמה" ולמנוע מישראל להפוך למדינה מעורבת דו-לאומית.
זהו האבסורד הישראלי: מי שרוצה להיפרד מהפלסטינים כחלק מהחזון הציוני של שמירה על ישראל יהודית ודמוקרטית מואשם בבוז מהול בשנאה כמי שאוהב ומחבק אותם, בעוד שמי שדורש לנתק מהם מגע ומוביל לסיפוח גוזר עלינו עתיד משותף במדינה דו-לאומית, עם אבו מאזן, מחליפיו ומיליונים מבני עמו, כשטרור בקרבינו במקום גבול שמפריד בינינו.
לגיטימי שאידרש גם אני לתת תשובות. לא אמכור אשליות ביחס לסיכויי השלום בעת הזו. ניהלתי את שני סבבי המשא ומתן האחרונים מול הפלסטינים, ב-2008 וב-2014, והעובדה שהם לא הסכימו להצעות שהונחו בפניהם אינה מעודדת בלשון המעטה.
כך גם השתלטות החמאס על עזה והטרור שהוא מפעיל הם מציאות חיים שאין להשלים עימה. (גם אם טרום ההתנתקות הטרור הופעל גם בתוך הרצועה, נגד חיילי צה"ל ואזרחי ישראל). הבעיות האלה נשארו לפתחנו ואנחנו מחויבים לעסוק בהן, לחשוב יצירתית איך בונים מציאות ועתיד טובים יותר במהלכים ביטחוניים ומדיניים.
גם אם בהערכת מצב ריאלית מה שנדרש כרגע זה ניהול הסכסוך, יודע כל מנהל טוב, ובוודאי מנהיג, שגם ניהול הוא בראיית מטרה ארוכת טווח וחזון ממנו גוזרים את ההחלטות. אלא שבשיח הפוליטי הנוכחי נמנעים מלדון בו, או יותר נכון נמנעים מלהסיק מסקנות מהם הצעדים הנובעים ממנו. ובמילים אחרות, אסטרטגיה ממנה גוזרים את הטקטיקה.
מי שהחזון הציוני שלו הוא מדינה יהודית דמוקרטית ובטוחה בארץ ישראל, מבין שכדי לקיים אותו צריך לשמור על רוב יהודי, ולשם כך צריך להיפרד מהפלסטינים. שאלת הפרטנר משמעותית ליישום, אבל לא לחזון. אוי לנו אם חולשה או סרבנות פלסטינית תשנה את החזון הציוני שלנו. אבל לצערי זה בדיוק מה שקורה. התנהגות הפלסטינים גורמת לייאוש אצל מחנה אחד, ואצל האחר הפכה להיות קולב עליו הם תולים אג’נדה אמונית של סיפוח ופעולות שנועדו למנוע מאיתנו להיפרד בעתיד.
הנדסת תודעה באמצעות השפה
הייתי יכולה "להתנחם" בכך שאולי כל מי שיגיע לשלטון יתפכח אל מול המציאות, שהוכיחה שהסיסמאות שמופרחות מימין מתבררות כמופרכות בעת שנדרשת קבלת החלטות אחראית לטובת מדינת ישראל. אבל זה כבר לא המצב. הניסיון להימנע ממחלוקת, בין לצרכים פוליטיים ובין לצורכי אחדות, מנוצל כדי לקבע את הנרטיב ההפוך. וזה עובד. בתקופה הזו מתחזקים אלה שאינם מייצגים את הלאומיות של גאווה, דאגה ואהבה למדינה שלי - מדינת ישראל, אלא מקדמים לאומנות מהסוג של שנאת האחר ועליונות יהודית, ויחד עם המתקפות על מערכת המשפט יובילו אותנו למדינה מעורבת עם מערכת דמוקרטית מוחלשת.
שינוי תודעה נעשה גם דרך השפה העברית. ה"התנחלויות" הפכו להתיישבות, המאחז הלא-חוקי ל"התיישבות צעירה", כל מי שיצא נגדן מוכרז כמי שיוצא נגד מדינת ישראל עצמה, למרות שאינן בתוך גבולותיה ולא הוחלה עליהן ריבונות המדינה, אבל הסיפוח המשפטי השקט כבר החל בחקיקה. איך יתנהל דיון בעתיד, אם בכלל יתנהל, כשבבתי-הספר מפת מדינת ישראל היא ללא גבול ואוסרים להראות מפה המשקפת את העובדות ההיסטוריות, המדיניות והמשפטיות שחלות בין הים לירדן? זה לא עניין רק של ידע מול בורות, הרי אם מיליונים של בוגרי מערכת החינוך יגדלו במהלך השנים במחשבה שמדינת ישראל הריבונית ואין בלתה משתרעת בין הים לירדן, מי יעז לומר אחרת ולעמוד מולם?
הנרטיב שמתקבע יקשה על כל מקבל החלטות לעשות את הדבר הנכון גם אם ירצה בכך. גם אם יחליט לפעול יהיה מסונדל פוליטית וציבורית. פוליטית בגלל התחזקות הימין הקיצוני, וציבורית כי הנחות היסוד המוטעות האלה קונות להן, כאמור, שביתה בקרב הציבור.
כך מתקבע נרטיב לאומי שיוביל אותנו לאסון לאומי.
בהיעדר החלטה אחרת, ישראל מתגלגלת לאט אבל בטוח למציאות של מדינה אחת, מעורבת, בין הים לירדן, שתהיה לא יהודית, לא דמוקרטית, ולקץ החזון הציוני של מגילת העצמאות. אני מקווה שהתהליך המסוכן הזה ייעצר לפני שיהיה מאוחר מדי וכדי שזה יקרה - בואו נתחיל לדבר על זה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
