בשבוע שעבר פורסמו תוצאות סקר שנערך עבור מגזין "לאשה" ובו נתון מעניין: 0% (!) מהנשים בגיל 29-18 מגדירות את עצמן פמיניסטיות במידה רבה מאוד. ממבט יותר מדוקדק נראה שכ-50% מהנשים בטווח הגילים הזה מגדירות את עצמן פמיניסטיות במידה מסוימת. ובכלל, בכל המדגם, רוב מכריע מהנשאלות השיבו שהן פמיניסטיות במידה רבה מאוד (26%) או במידה מסוימת (58%). זה כוחם של מספרים והצגתם. אפשר לפרסם את הנתונים באופן דרמטי בכיוון אחד (0% פמיניסטיות!), או בצורה דרמטית בכיוון השני (84% פמיניסטיות!).
הנתונים האלה החזירו אותי לאחור ולדרך שבה הפכתי לפמיניסטית. היום אני פמיניסטית "במידה רבה מאוד", אבל לא תמיד הגדרתי את עצמי כך. סביר שלפני עשור גם אני הייתי מסמנת "במידה מסוימת" ואולי אפילו "בכלל לא". האמת היא שפשוט לא ידעתי מה זה פמיניזם, ומה שידעתי התבסס על דעות קדומות וסטיגמות. רק לא מזמן שמענו את מירי מסיקה אומרת ש"פמיניסטיות לא אוהבות נשים", שזה טייק-אוף על סטיגמה שגויה ומזיקה אחרת (פמיניסטיות שונאות גברים).
אז הנה, בתמציתיות, מהו פמיניזם ולמה סביר להניח שרובכם ורובכן כאלה, גם אם עד כה לא חשבתם כך: מארי שיר (Marie Shear) אמרה ש"פמיניזם הוא התובנה הרדיקלית שנשים הן בני אדם". האם אתם מסכימים עם הקביעה הזאת? מזל טוב! אתם פמיניסטים.
לפמיניזם יצא שם לא טוב בגלל יחסי ציבור גרועים וכתוצאה מכך שבתחילת דרכה איימה התנועה הפמיניסטית על הסדר החברתי הקיים וערערה אותו עד לכדי שינויים מרחיקי לכת, בהם זכותן של נשים לבחור, ללמוד באוניברסיטה ולעבוד. כל הדברים האלה, ועוד הרבה אחרים שהיום הם מובנים מאליהם, היו פעם אסורים (לא כל כך פעם, בשוויץ נשים קיבלו זכות הצבעה רק ב-1971), ועצם המחשבה עליהם נחשבה חתרנית.
בשל רצונן של נשים להיכנס אל מעוזיהם "של הגברים " – ההשכלה, התעסוקה והפוליטיקה – הן נתפסו כאיום ולכן הוצגו כאויבות. שרידים לכך ניתן למצוא גם היום בתפיסת הפמיניזם והפמיניסטיות
כשהעיתונים דיווחו על אלה שהעזו לצאת מהבית ולדרוש זכות הצבעה, הם ציירו תמונה של נשים דעתניות, רחמנא ליצלן, שלא יודעות את מקומן ולכן אינן באמת נשים, על כל המשתמע מכך. התמונה הזאת נשארה בזיכרון הקולקטיבי וייצרה דמות סטריאוטיפית פיקטיבית של "פמיניסטית מצויה": אישה שאף פעם אינה מרוצה ממקומה, ממורמרת וגם לא ממש נשית.
בנוסף, בשל רצונן של נשים להיכנס אל מעוזיהם "של הגברים " – ההשכלה, התעסוקה והפוליטיקה – הן נתפסו כאיום ולכן הוצגו כאויבות. שרידים לכך ניתן למצוא גם היום בתפיסת הפמיניזם והפמיניסטיות כאויבות המנסות לפגוע בגברים. כמו בכל המקרים של סטריאוטיפים ודעות קדומות כלפי קבוצות שונות בחברה, גם אלה שמופנים כלפי הפמיניזם ופמיניסטיות הם שגויים ולרוב מעידים על מי שמחזיקים באותן עמדות יותר מאשר על פמיניזם ופמיניסטיות.
אז בואו נעשה סדר. קודם כל, אין הגדרה אחת לפמיניזם וקבוצת הפמיניסטיות אינה הומוגנית. יש בתוכה הרבה סוגים של נשים וגברים שמחזיקים בעמדות שונות. להגיד משפט שמתחיל ב"פמיניסטיות אינן אוהבות..." זה להעיד על עצמך שאת לא יודעת מה זה פמיניזם ומי הן הפמיניסטיות. כי הן לא קבוצה אחידה שכולן בה אוהבות או לא אוהבות משהו. שמעת מירי?
הדבר היחיד שמשותף לכל הפמיניסטיות והפמיניסטים הוא שכולם שואפות ושואפים לצדק. פעמים רבות זה כולל גם שאיפה לשוויון בזכויות ובהזדמנויות לנשים ולגברים. אבל מעבר לכך, יש מגוון גדול. למשל, חלק מהקבוצות הפמיניסטיות מרחיבות את רעיון הצדק ומדברות על פמיניזם כתנועה של צדק חברתי לכל סוגי האנשים בעולם, מכל מגדר, צבע ומעמד חברתי וכלכלי. מנגד חלק נשארות ברעיון הבסיסי של השוואת זכויותיהן של נשים לאלה של גברים.
המהפכה הפמיניסטית היא איטית מאוד ונמשכת כבר יותר מ-100 שנים, שבמהלכן העולם השתנה והתרבות השתנתה, ולכן גם הרעיונות הפמיניסטיים השתנו בהתאם
חלק מהפמיניסטיות טוענות שאין הבדל מהותי בין גברים ונשים בתכונות וביכולות, וחלק מהפמיניסטיות טוענות שיש הבדל כזה. בנוסף, אפשר למצוא פמיניסטיות ופמיניסטים על כל קשת הדתיות – חרדיות, מסורתיות, חילוניות וגם על כל הקשת הלהט"בקית. השתייכות למגזר או מגדר כזה או אחר, אגב, לא הופך אותך אוטומטית לפמיניסטית.
יש לא מעט סיבות למגוון הזה והראשית בהן היא שהמהפכה הפמיניסטית היא איטית מאוד ונמשכת כבר יותר מ-100 שנים, שבמהלכן העולם השתנה והתרבות השתנתה, ולכן גם הרעיונות הפמיניסטיים השתנו בהתאם. בתחילת הדרך נשים יצאו לרחובות למען זכות הצבעה, והיום, כשזכות הצבעה היא מובנת מאליה, נשים לוחמות כדי להשוות תנאי שכר ולמחות נגד אלימות.
תחשבו גם על ההבדל בזכויות של נשים במקומות שונים בעולם. באיסלנד, למשל, יש כבר 48% נשים בהנהגה, לעומת אפגניסטן ששם נשים לא יכולות לנהוג. אז ברור מאליו שיהיו הבדלים בתפיסות, ברעיונות ובשאיפות של קבוצות פמיניסטיות לאורך הזמן ובמקומות שונים.
המהפכה הפמיניסטית לא תושלם ללא מעורבותם של גברים ולכן יש חשיבות מאוד גדולה בהבנת הפמיניזם ובמיגור הדעות הקדומות כלפי התנועה הפמיניסטית ואלו המזדהים ומזדהות עם ערכיה
אפשר להשוות את התנועה הפמיניסטית לתנועות דומות עם מכנה משותף אחד בעל זיקה היסטורית אבל הרבה שונות בתפיסות אחרות, כמו התנועה הציונית למשל. יש לחברי וחברות התנועה מכנה משותף – הציונות, אבל מעבר לכך אפשר למצוא אותם על חלקים מאוד שונים של המפה הפוליטית, שמאל, ימין, דתיים, חילונים וכו'.
אז מה זה אומר להיות פמיניסטית? עבור כל אחת ואחד זה אומר משהו אחר. אבל המכנה המשותף הוא האמונה שגם נשים וגם גברים זכאים במידה שווה לחירות, לחיים ולקניין, ושמין אחד לא יותר טוב וחשוב מהמין האחר. אם זה תואם את המחשבה שלכם ושלכן, אז ברכותיי, אתם ואתן פמיניסטיות, גם אם עד עכשיו לא חשבתם ככה.
ועוד משהו: רוב הנשים הפמיניסטיות אוהבות גברים ורוצות בשותפות ובברית איתם. גברים הם האבות שלנו, האחים שלנו, בני הזוג והבנים שלנו, ואנחנו רוצות את הטוב ביותר עבורם באותה מידה שאנחנו רוצות את הטוב ביותר עבור האימהות, האחיות, בנות הזוג והבנות שלנו. יותר מזה, המהפכה הפמיניסטית לא תושלם ללא מעורבותם של גברים במאבק לשוויון ולכן יש חשיבות מאוד גדולה בהבנת הפמיניזם ובמיגור הדעות הקדומות כלפי התנועה הפמיניסטית ואלו המזדהים ומזדהות עם ערכיה.
הפמיניזם הביא לקדמת הבמה את החשיבות של שוויון מגדרי ואת היתרונות העצומים שלו עבור החברה בכללותה, בהם הגברת הצמיחה הכלכלית והפריון, קיצור שעות העבודה וחשיבות האיזון בין עבודה, משפחה ופנאי, וכן הפחתת האלימות לסוגיה – דברים שמדברים לרוב מי שחיים וחיות פה ומגדלות ילדות וילדים.
מה שמחזיר אותי להתחלה ולסיבה המרכזית שבגינה הפכתי בסופו של דבר לפמיניסטית - הבנות שלי. כולנו כהורים רוצים ורוצות להפוך את העולם ליותר בטוח ויותר טוב עבור הילדות והילדים שלנו. עבורי הלידה של הבנות הייתה נקודת מפנה. הבנתי שאני לא רוצה לגדל את הבנות שלי בעולם שבו הן יפחדו ללכת בחושך, ושיהיו להן יותר קשיים בפרנסה, והבנתי שכדי לשנות את זה אני צריכה ללמוד ולהבין איך זה התחיל ואיך ניתן לשנות את זה. אז למדתי והעמקתי בנושא, ועל הדרך נשרו הדעות הקדומות והסטיגמות כלפי פמיניזם ופמיניסטיות.
בחברה המשוסעת שלנו, שבה יש לא מעט שנאה, בורות ודעות קדומות כלפי קבוצות שונות, בעיניי יש מקום לעצור ולהסס לפני הטחת משפטים שמלבים את הרגשות הקשים, לשאול את עצמנו, האם התפיסה שלי נכונה? האם כולם בקבוצה הזו זהים? ואולי ממקום יותר זהיר, סקרן ושואל, נוכל גם לראות שאנחנו מסכימים עם חלק מהדברים, ואולי בעצם יש לנו מטרות די זהות בסופו של דבר. די פשוטות. לראות את הילדים והילדות שלנו גדלים בביטחון ובשמחה.
- תאיר תג'ר-שפריר היא דוקטורנטית למגדר באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
