ערב היציאה לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, היו היסוסים רבים בדרג המדיני. ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר בדיונים המקדימים על אלפי הרוגים, אחרי שהוזהר על-ידי כמה מהאלופים שצה"ל לא יעמוד במשימה. אבל, במטכ"ל הבהירו: אנחנו יכולים לעשות את זה. ואכן, כבר כמעט שנה שכוחות צה"ל מתמרנים ברצועת עזה, בשטח בנוי בצפיפות, כולל כמה חודשים של לחימה עצימה במיוחד. 347 לוחמים נהרגו בקרבות הללו עד כה.
רון בן ישי מדווח ממעבר רפיח
(צילום: גיל יוחנן)
למעשה, לאחרונה פתח צה"ל במבצע חוזר בצפון רצועת עזה, מפני שהמלחמה הפכה להיות נגד "אויב נעלם". חוץ מבימים הראשונים לתמרון, אז באמת היו גילויי התנגדות של עשרות מחבלים, כעת אנשי חמאס לא מחפשים את הכוחות, אלא בורחים מהם ובעיקר מסתתרים במנהרות. וכדי לנטרל את רוב כוחו של חמאס, על צה"ל להיכנס שוב ושוב.
חמאס כצבא טרור פורק. מלבד גדוד אחד, או גדוד וחצי, שעוד נמצאים במחנות המרכז, כל הגדודים שלו פורקו. אני נמצא בצד העזתי של מעבר רפיח, על ציר פילדלפי. התנועה כאן מתנהלת ללא איום מיידי, למרות שעדיין ישנם מחבלים ברצועת עזה. חלק לא מבוטל באוכלוסייה משתייך לחמאס, ועוד נידרש למבצעים חוזרים כאלה - שילכו ויפחתו בעצימותם עם הזמן - כדי לוודא שחמאס לא מהווה עוד איום לדרום ישראל ולישראל בכלל.
למעשה, הצד העזתי של מעבר רפיח הפך לבסיס צה"לי קדמי, שתומך ברוב הפעולות שהצבא מוציא אל הפועל באזור רפיח. הוא מוקף בחורבות של חלק מרפיח והמעבר עצמו, כשבשטח עצמו מתנהלת לחימה מוכוונת מודיעין. אזור רפיח נמצא היום בפיקודה של אוגדת עזה, אוגדה 143, אחרי שעד כה היה בפיקוד אוגדה 162 - שעברה למתקפת הפתע בצפון הרצועה.
המטרה של אוגדה 162 היא לפגוע בניסיונות של חמאס לחדש את אחיזתו בצפון רצועת עזה, וללחוץ על יחיא סינוואר - היכן שלא יהיה - להסכים לעסקת חטופים בתנאים של ישראל.
ואולם, גם בשנה הבאה, בתאריך הזה בדיוק, צה"ל עדיין יצטרך ככל הנראה להיכנס ולצאת מהרצועה. כיום נמצאים שלושה כוחות אוגדתיים בתוך הרצועה - במסדרון נצרים, בצפון הרצועה ובציר פילדלפי. בעוד שנה, להערכתי, הכוחות האלה לא יהיו כאן דרך קבע - או שיהיו במובלעות קטנות יותר - ולעומת זאת, צה"ל עדיין יערוך פשיטות פנימה נגד ארגוני הטרור שינסו עוד פעם להתבסס.
צה"ל נמצא בימים אלה בתנופה של עשייה והצלחות - מודיעיניות, אוויריות, וגם בתמרון על הקרקע, כולל בדרום לבנון. היכולת שלו להילחם בעוצמה בשתי זירות היא לא מובנת מאליה, וזה נותן סיבה לאופטימיות. ואולם, הקלישאה הנכונה אומרת שהמלחמה היא ממלכת חוסר הוודאות. יש אויב בצד השני, ודברים עדיין יכולים להסתבך או להשתבש. לכן, אסור להסתכן בנבואות. אבל, ההערכה שלי היא שאנחנו נמצאים במגמה טובה ונכונה לקראת סיום המלחמה, אולי בעוד כמה חודשים.
בתור מי שסיקר כל-כך הרבה מלחמות בארץ ובעולם, המלחמה הזו שונה בהרבה מובנים - אבל אציין שלושה. הראשון, היא מתנהלת בצל הענן הכבד והאילוץ הנורא של החטופים שנמצאים בידי סינוואר. אסתכן ואומר שהיא הייתה מסתיימת הרבה לפני אם חמאס לא היה מצליח לקחת איתו חטופים ב-7 באוקטובר. גם האילוץ ההומניטרי של לקיים את תושבי עזה פוגע במאמצים הצבאיים, אבל החטופים הם הדבר העיקרי. צה"ל ואף צבא אחר מעולם לא נלחמו כשמאות בני ערובה נמצאים בידי הצד השני. כעם שמקדש את החיים, אנו לא יכולים לשאת מצב שבו בני עמנו נמצאים בידי אויב, ועוד בתנאים איומים כמו במנהרות של חמאס. זה משפיע גם בקומה האסטרטגית של ניהול המלחמה, גם בקומה המערכתית, וגם במיקרו-טקטיקה. החיילים צריכים להיזהר ולחשוב פעמיים לפני שהם יורים, מפני שממול להם עלול להימצא חטוף.
השוני השני הוא אופי המלחמה נגד אויב נעלם, שבורח ממך, לא מנסה להתעמת איתך, אבל מפעיל נגדך מטעני חבלה - ומנגד מנסה לבסס את כוחו על האוכלוסייה האזרחית.
בהיבט השלישי, ראוי לציין את המוטיבציה האדירה של החיילים מסביב. הייתי ילד במלחמת השחרור, כשפונינו מירושלים, ואומרים לי שאז המוטיבציה הייתה דומה, ונכון - עמדנו בפני איום של השמדה. אבל המוטיבציה שאני מזהה היום אצל הכוחות לא הייתה במלחמת ששת הימים, ולא במלחמת כיפור, וגם לא בסבבי הלחימה השונים בעזה לפני 7 באוקטובר. המוטיבציה מגיעה גם מהחברה האזרחית בישראל, מהעורף, וגם מהלוחמים ואנשי הצבא. זו המוטיבציה לשמור את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ריבונית ודמוקרטית, והנחישות הזאת היא שעושה את כל ההבדל.
