זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. אבל זה שאתה נדב פרי כבר אומר ששמו עליך מעקב וגם צילמו תמונות. לפני שש שנים וחצי פרי חתך ממשבצת של כתב פוליטי ומגיש בחדשות עשר לשעבר (היום חדשות 13) לעולם שונה לגמרי: חברת "דלק קידוחים" של הטייקון יצחק תשובה. המינוי של פרי לסמנכ"ל רגולציה וקשרי חוץ הגיע בתקופת מתווה הגז השנוי במחלוקת והמחאה שהתלוותה אליו. מי שעד אז היה עיתונאי מוערך חטף מכל הכיוונים על ידי קולגות לשעבר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה לא אמרו עליו: שמכר את נשמתו לשטן; שהוא משרתם של אדונים; שאת הכישורים שרכש כדי לשרת את הציבור רתם לאינטרסים של בעלי ההון; שהוא לא מבין בגז. בגדול, שהוא פשוט לא. שש שנים וחצי עברו מאז הסקילה, בעיקר ברשתות החברתיות, פרי עדיין בתפקיד. והוא עדיין מרגיש רדוף.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"גם היום מחפשים אותי", הוא יורה. "אני יודע שאני תחת מעקב, ליטרלי. חודש אחרי שעזבתי את ערוץ עשר מישהו שאני לא רוצה לנקוב בשמו (האקטיביסט והעיתונאי העצמאי תומר אביטל - גב"ח) הצמיד אליי חוקר פרטי, שעקב וצילם אותי יום שלם והכתבה שודרה במהדורה ששלושה חודשים קודם לכן עבדתי בה".
איך גילית?
"קיבלתי סמס ממתן חודורוב שביקש תגובה. אחרי זה צילמו אותי עיתונאים בעוד כמה הזדמנויות. זו הייתה תקופה קצת מסריטה. פיתחתי תודעה של ניצוד".
זה מקום העבודה הקודם שלך. דיברת איתם על זה?
"לא. כי אני לא מתקרבן ולא מתבכיין. העובדה שזה קרה איפה שהיה הבית שלי הייתה מאכזבת. אתה גם מסתכל על הערך הקלורי של הסיפור העיתונאי והוא נמוך. זה חלק מהעבודה שלי, לשבת עם רגולטור שאיתו צולמתי. ויושב האזרח הישראלי ורואה פגישה תקינה שנארזת כקונספירציה. בגלל שהייתי עיתונאי גם אני יודע לקחת תמונה של אדם שמעביר זקנה את הכביש ושזה ייראה כמו עוקץ המאה. ועדיין באותו לילה ישנתי מצוין".
מה נשאר מתחושת הרדיפה הזאת שש שנים אחרי?
"אני בן-אדם שומר חוק כעיקרון. אבל און טופ אוף איט אני יודע שאני תחת מעקב. ולכן שם על עצמי עוד שכבה של זהירות. כמעט בכל שיחה אני לוקח בחשבון איך זה יישמע אם אוקלט. חושב כל הזמן איך דברים נראים. למשל אני את יובל שטייניץ מכיר מ־99'. הגעתי לנהל רגולציה בחברת גז רבע שעה אחרי שמינו אותו לשר האנרגיה. לא עשיתי לו פעם אחת טלפון. לא סימסתי. לא ישבתי איתו בארבע עיניים. אני חושב שהיקף הפוליטיקאים המכהנים שאני בקשר איתם על עבודתי הוא בין אפס לחצי כף יד. החלתי על עצמי כללים יותר מחמירים מאלו שנדרשו ממני כי אני יודע שמחפשים אותי".
לא תחושה שנעים לחיות איתה.
"אבל מחפשים אותי! איך מבחירה של אדם פרטי העניין הזה הפך להיות סקנדל לאומי? מה קרה, אני רצחתי את רבין?"
חלילה, אבל עשית מעבר מאוד שנוי במחלוקת. הרי יש פה סיפור עם צדדים מובחנים, טובים ורעים. עיתונאי שעוזב ג'וב בתקשורת שבה הוא עובד למען האזרחים והולך לעבוד בשביל טייקון שמחזיק במשאב לאומי, ומייצג עבור רבים את כל מה שרע במשק הישראלי. אתה לא מבין על מה היה הכעס? זו לא היתממות?
"אני באמת לא מצליח להבין. נכון, הייתה למעבר שלי בולטות שהפכה אותו לסימבול. (מטעים) הוא! הלך! לעבוד! אצל! תשובה! אבל החיים לא דיכוטומיים. אין רע וטוב. זה לא מיתוס יווני. יש מורכבות. אפשר להציג את זה כמו שאת מתארת ואפשר להגיד שיש פה בן-אדם שבגיל 35 החליט שמה שהוא עושה מגיל 18 הוא לא רוצה לעשות עד גיל 67. אז אני חושב שלעבוד בגז זה דבר נהדר. ואחר חושב שלעבוד בגז זה דבר לא טוב. זה לא שאני בתפקיד הסייען של ד"ר מנגלה או כמו שכתבו עלי בטוויטר שאני כמו יוזף פריצל. את מבינה את הטירוף של אנשים?"
תן דוגמה לטירוף.
"אני זוכר שהלכתי לעצרת זיכרון לרבין וקיללו אותי שם. אני לא לוקח את זה ללב אבל זה מופרך בעיניי".
באמת לא לקחת ללב?
"אני עובד בתקשורת מגיל 18 עם פוליטיקאים. זה לא משאיר אותך עם עור דק. אבל כן, זה היה אירוע מחשל. ואני יודע שבכל רגע נתון יש חבר'ה שישמחו לראות אותי נכשל ועושה משהו שאסור לעשות. חוצה את הקו של הלבן אל האפור אבל אני לא חוצה אותו".
שאלתי אם לא לקחת ללב כי אני חושבת שבמקום מסוים זה כן מפריע לך. עובדה שאתה לא אומר: חברים, תיחנקו. עשיתי את הבחירה שלי וטוב לי איתה ועם הכסף ומי שלא טוב לו יום טוב לו.
"אם הייתי מנהל את חיי לפי המצקצקים הייתי סוגר את הטוויטר, מנתק את קשריי החברתיים והייתי עובר לגור על אסדה בלב ים. ונורא מתסכל את אותם אנשים שגם עברתי לעבוד אצל תשובה, וגם נשארתי עם מלא חברים וגם ממשיך לצייץ. וזה בדיוק העניין".
מה העניין? שאולי יש פה אלמנט של צרות עין?
"ברגע שאתה אומר אנשים מקנאים בי, אתה בעצם אומר תראו אותי. ואני מאוד נזהר מקארמה. לא עף על עצמי. (חושב רגע) להגיד לך משהו? ברור שזה קיים. ואני חושב שעם כל הצניעות..."
ואין הרבה צניעות וזה בסדר.
"לא. אבל בסך הכל איי אם לייקבל. לא כזה נחמד אבל גם לא לא נחמד. אני לא אסהול, לא יהיר, לא זחוח. אם הייתי בסיינפלד אין ספק שהייתי ג'ורג' ברמת הנוירוטיות. ובניגוד לגראוצ'ו מרקס, אני לא רוצה להיות במועדון שלא רוצה אותי, המועדון היחיד שלא רוצה אותי זה מועדון שאני מתרחק ממנו. וזה מה יש".
מה שיש במהדורת חורף 2021 של פרי הוא פודקאסט חדש בשם המרגיז במתכוון "הון שלטון". מדובר ברעיון משותף שלו ושל חברו הטוב אסף זמיר, האחרון העניק לתוכנית את שמה הדווקאי. פרי, אדם שמחבב הומור עצמי והטרלות לא פחות מטראפיק, כבר התחיל לעבוד על הפורמט.
ואז זמיר קיבל את המינוי לקונסול בניו-יורק. פרי כבר כמעט ויתר, אבל אז הגיעה אליו פנייה מבעלי רשת פודקאסטים "אול אין", והוא קפץ פנימה, מעורר את מיצי הקיבה של חלקים בתקשורת שהזדעזעו מהקאמבק. בעקיפין, פרי אומר בשמחה, השערורייה זוטא דווקא תרמה לו אחלה טראפיק. אחרי שש שנים וחצי בחוץ, הוא מודה שהתגעגע.
"כשעזבתי את העיתונות לתעשיית הגז בשיא המתווה והמחאה החלטתי שזה הזמן הנכון לסתום, טקטית ואסטרטגית", הוא מסביר למה זה לקח לו זמן. "אני הכי שלם עם מה שעשיתי. אבל תנו לי לשבת באולפן ולהגיד מה אני חושב על ענייני היום וזה לא דבר רע במיוחד".
5 צפייה בגלריה
יונתן אוריך. ''אף אחד אצלי לא ירגיש שהוא מגיע למיטת סדום או לאינקוויזיציה''
(צילום: שאול גולן)
רשימת האורחים נוטה לכיוון הפרובוקטיבי. הראשון היה יונתן אוריך ("הוא שאל מה יש לשתות, מהר הבאנו לו אוזו") ואחריו אלדד יניב. השבוע מתארח החבר אסף זמיר. ומבחינת פרי, שאינו רואה את עצמו כיום כחלק אינהרנטי מהתקשורת, הכוונה שלו היא לא ראיון, אלא שיחה, ואפילו שיחה נעימה.
פרי של לפני עשור היה מעדיף לאכול מקק מאשר להסתפק בבידור, אבל אנשים משתנים. "אף אחד אצלי לא ירגיש שהוא מגיע למיטת סדום או לאינקוויזיציה", הוא מחדד. "אני בא לעשות שיחות".
שלי יחימוביץ' תגיע? מיקי רוזנטל? בכל זאת קולגות לשעבר.
(מתרגז) "רוזנטל שהגיש בתוכנית תחקירים ('המקור') בזמן שהוא התמודד בפריימריז? אבל בגלל שהוא מהטובים, לא אמרו כלום. ואני הלכתי לעבוד בגז אז אני מושחת ואסור לתת לי לגיטימציה. שלי יחימוביץ' ידעתי שהיא תצא עליי, לא ידעתי שב-200 קמ"ש אבל אוקיי. החוויה האישית שלי הייתה של להיות מוקף בתמיכה של חברים ואהבה והכל בסדר. אבל מעבר לזה במעגל היותר רחב הכל היה מגעיל. מה, נפלתם על המוח? אז אל תלכו לעבוד אצל תשובה. הכל בסדר. אני הלכתי. מה, לעבוד אצל תשובה זה לא בסדר ואצל נבזלין זה מצוין? מאה אחוז. גם ניקול ראידמן כנראה לא תגיע. אני מניח שעמית סגל יתארח בהמשך".
בשיחה עם יונתן אוריך קורה משהו מעניין. הוא מהדהד דברים שאתה יכול להגיד על עצמך: "אני רואה כלפיך רדיפה עיוורת. יש לי הזדהות עם אנשים שנרדפים בשל הבוס שלהם ואגב כך גם עושים דברים טובים, מרוויחים, מתפרנסים".
"בהבדל אחד. אוריך, לפחות עד שהוא ירד למחתרת, שש אליי ריב. אני לא כזה. אצל אוריך ספציפית יש כל מיני פרטים ביוגרפיים משיקים לשלי. גם הוא דתי לשעבר ומכפר-סבא. יש לו תכונה שאני מאוד מעריך שזה הומור עצמי. אני גם לא מגיב לאנשים שנכנסים בי בטוויטר גם כשאני ממש מתעצבן כי אני לא אתן להם את התענוג".
בניגוד לעמית סגל ידידך.
"ואני חושב שהוא טועה בזה. אני חושב שצריך לשמור על פאסון. ישחקו הנערים לפניי. 'הון שלטון', כן. יש לך בעיה? אל תקשיב. תכתוב טור שלא יקשיבו ואז גם יקשיבו יותר".
איש נחמד וחריף מאוד, מדבר הרבה ומהר וברטוריקה מעגלית. הבייבי-פייס שנשאר גם בגיל 41 מסווה ברק ויכולת סנגוריה מרהיבה. מי שלא יתרגל לקצב המהיר יילך לאיבוד בסבך הטיעונים.
אם אתה עולה כפרשן פוליטי אורח, לפעמים בלי גילוי נאות, בזמן שאתה מייצג אינטרסים של תאגיד גדול, אין בעיה עם זה?
"אני לא בתקשורת ואני לא חושב שאני צריך לייצר מצג של עיתונאי אבל אם אני יכול פעם ב- לעלות לתוכנית שנחמד לי בה, אז למה לא. אנחנו חיים בעולם שבו אדם יכול גם לעבוד בגז, גם לצייץ בטוויטר וגם שיהיה לו פודקאסט. מה העניין? בדיוק כמו שאורלי בר לב יכולה להיות גם מפגינה סדרתית וגם להעביר לייבים בפייסבוק וגם להתהדר בתואר עיתונאית".
"ההבדל ביני לבין 99 אחוז מאלו שעולים לשידור כפרשנים הוא שכולם יודעים איפה אני עובד! כולם יודעים מה האינטרס שלי. בקטע הזה אני ספר פתוח. גילוי נאות מהלך. זו האמ-אמא של השקיפות. לא הייתי יום אחד עיתונאי שייצג אינטרסים של אחרים"
אתה יודע שזו לא השוואה רצינית.
"מה ליבת הטענה? שנדב מייצג כוח וכאשר ייתנו לו לעלות לשידור הוא ישרת את האינטרס באמצעות השידור. תחשבי על מהדורת החדשות. מי ראית שם? פוליטיקאים מכהנים, או עיתונאים או כל היתר. ולכל היתר יש אינטרס. כשעו"ד נותן פרשנות משפטית אין לו אינטרס? יש לו לקוחות. ואולי בשידור הוא מחמיא לשופט שבמקרה הוא מנהל אצלו תיק אחר? כשאלוף בצה"ל נותן פרשנות ביטחונית על מבצע בעזה, את יודעת באיזו תעשייה ביטחונית הוא עושה את הכסף שלו?"
אתה בעצם אומר: זה לא אני שלא בסדר, זה העולם לא בסדר ולכן אין בעיה עם ניגוד אינטרסים כי זה מה שכולם עושים?
"ההבדל ביני לבין 99 אחוז מאלו שכביכול עולים לשידור כפרשנים, הוא שכולם יודעים איפה אני עובד! כולם יודעים מה האינטרס שלי! בקטע הזה אני ספר פתוח. אני גילוי נאות מהלך. זו האמ-אמא של השקיפות. לא הייתי יום אחד עיתונאי שייצג אינטרסים של אחרים. לא הסכמתי שישלמו לי על קפה. אז אני עובד ב'דלק קידוחים' וכולם יודעים את זה. אז למה דווקא אני?"
הוא גדל בכפר-סבא, במשפחה חובשת כיפה סרוגה. אמא עורכת בטלוויזיה ואב קבלן. אנשי מימד מסוג שכבר לא עושים כיום. את הכיפה הוריד בעקבות רצח רבין. "בכיתה י' עברתי לבית ספר לא דתי וחודשיים אחרי זה רבין נרצח. בנקודה הזאת הרגשתי בעצם שאין לי שום רצון להיות עם שום תווית שלא מייצגת אותי. בשנים של אוסלו הייתי מאוד רחוק מהמיינסטרים הדתי. ברמה שהוא ממש הרתיע אותי".
בגל"צ החל בתור כתב לענייני חרדים. "לדרעי יש הרבה צ'ארם וקסם אישי", הוא נבוך. "וכשאני סיקרתי את העולם החרדי אני יכול להודות בסיפוק או בהיעדר סיפוק, שנפלתי ברשתו. הייתי מהעיתונאים הלא-דתיים הבודדים ששמרו איתו על קשר במהלך השנים שלו מחוץ למערכת הפוליטית. ב-2012, כשנולד בני הבכור, הוא טילפן לברך אותי. הוא היה אז מחוץ לפוליטיקה והציע בנדיבות להיות סנדק שלו. זה מאוד החמיא לי, אבל אמרתי שזה בתוך המשפחה המצומצמת".
איך אתה רואה את מצבו הפוליטי כיום?
"פעם דרעי היה במקום שאומר: אני לא יודע מה הבוחרים שלי רוצים, אני יודע מה הם צריכים. היום הוא במקום שזה לא משנה מה הוא חושב שהם צריכים, מה שחשוב זה מה שהם רוצים".
ב־99' מצא את עצמו מעביר לילות לבנים במו"מ הקואליציוני שניהל אהוד ברק. "אין לי מושג למה אבל הוא החליט שהשעות הנכונות לנהל אותו הן בין חצות לשמונה בבוקר", הוא מגחך. "היינו יושבים בכנסת, אני והכתבת הצעירה של 'קול ישראל', שקראו לה אורלי בר לב, מעבירים את הלילות הארוכים איכשהו. מצחיק, נכון?"
יצא לך גם להיתקל בצד המצחיק של ברק?
"אחרי השחרור מהצבא גידלתי שיער, וזה היה אירוע לא נעים. הוא קרא לי 'תלתלים'. טען שאני נראה כמו רחלה שעלתה מן הרחצה. דימוי שלו, כן? אנשים עם הומור עצמי הם אנשים שאני אוהב".
בגל"צ פגש גם את מי שהיווה תחרות מקצועית מרכזית בשנים הבאות לחייו. "עמית סגל הגיע בשנת 2000 ואני הגעתי שנתיים לפניו, והייתי כתב חרדים ומאוד קנאי לתחום. כל הזמן הייתי בסרטים שהוא מנסה לחתור תחתיי והייתי מאוד נוקשה כלפיו בהתחלה, כולל כל הדאווין הגל"צניקי. כלומר, תפסתי עליו.
"אבל אצל עמית זיהיתי הרבה מהמשותף. הרקע שלנו מאוד שונה. הכיפה שאני חבשתי כילד והכיפה שהוא חבש היא לא אותה כיפה. ועדיין שנינו גדלנו כילדים שמתעניינים בחדשות ומודעים לסיטואציה התקשורתית, ומגיל צעיר ייעדנו את עצמנו לגל"צ".
בוא נגיד שאבא שלך הוא לא אבא שלו.
"נכון. ואני לא מגיע מאצולת המתנחלים. בגל"צ התחילה גם התחרות בינינו. אחר כך הייתה בינינו תחרות בריאה, כי הלכנו לערוצים שונים והמשכנו להגיש תוכנית רדיו יחד. וברור שכשאני לא במקצוע כבר אין את אלמנט התחרות והחברות הופכת להיות יותר נקייה. עמית מזכיר לי שחקן כדורגל שנכנס בדקה ה־60 למגרש, ואז הוא רץ בלי הפסקה כי הוא 60 דקות חיכה לרגע הזה והוא שורף את הדשא. לא מפסיק לרוץ".
יש רגעים שאתה מסתכל עליו וליבך נצבט מקנאה?
"ברור. כשאני רואה אותו יושב באולפן הבחירות בנקודה הכי משמעותית, אז אני אומר וואלה, נראה שכיף לו".
כשאתה מסתכל מהצד על מה שקורה בעיתונות בשנים האחרונות, אני מניחה שאתה מזהה תהליכים כאלה ואחרים.
"כשהיינו בגל"צ, המשפט הראשון בשיעור הראשון שאומרים לך הוא: אתה לא מעניין. אין עמדות, יש עובדות. זה לא שאף פעם לא היו עיתונאים שלא ידעת מה תפיסת העולם שלהם, רק שבדרך כלל תפיסת העולם הייתה יותר שמאלית. הנקודה שבה פרשתי מהמקצוע היא דקה לפני שהסכר נפרץ. לא הייתי מרגיש בנוח להיות עיתונאי במציאות הקיימת היום".
מה זה השיטפון?
"היום אתה לא יכול להיות כתב פוליטי בולט כמו שאני הייתי בלי שהצופה יידע איפה אתה ממוקם על המפה הפוליטית. לי זה לא מתאים. אהבתי לשבת על היציע ולזרוק אבנים ולהטריל את כולם. היום כדי לשמר את הבולטות צריך לעמוד בדרישת הקהל".
מה זה עושה למקצוע?
"זה מרדד אותו. אני הייתי - פרדון מיי פרנץ' - זונה של סקופים. זה היה הסטנדרט. היום יש יותר שיקולים חוץ-עיתונאיים. היום לא ייתנו לך סיפור אם יחשבו שתקבור אותו כי זה לא תואם את עמדתך הפוליטית. הנה דוגמה מהעולם שלי: זה מתחיל בזה שעיתונאים הם נגד הגז. הגז הוא נגד הפחם, נכון? אחת המשימות שלי כמנהל רגולציה ב'דלק קידוחים' היא לעבוד מול הרגולטורים כדי שיפסיקו את השימוש בפחם בארץ. אז העיתונאים יכתבו המון כמה הגז הוא רע, אבל הפחם - שמשולש ומרובע בהשפעות הסביבתיות שלו מהגז - אף אחד לא מדבר עליו".
זה לא גרין ווש לגז? הטענה שהוא נפלא לאיכות הסביבה בהשוואה לפחם.
"אבל זאת המורכבות. מותר להגיד אני נגד מתווה הגז. אבל תסכים שעדיף גז טבעי על פני פחם כי הוא לא פולט מזהמים סביבתיים. יש עובדות. אבל את זה לא יגידו".
למה?
"כי יודעים שאני אשמח מזה".
זהו?
"כן, כי נדב ישמח. בוודאי. הרי זו אנומליה".
אולי העובדה שהגז נמצא בידיים פרטיות והפחם לא, היא הסיבה שהגז מעורר כל כך הרבה זעם?
"ברור! אז אתם לא צריכים לאהוב את 'דלק'. השאלה היא לא מי עומד מאחורי הפחם אלא מי נושם את הפחם".
5 צפייה בגלריה
עמית סגל. ''כשאני רואה אותו יושב באולפן הבחירות בנקודה הכי משמעותית, אז אני אומר וואלה, נראה שכיף לו''
(צילום: עמית שעל)
נתקלת בתקופתך בלחצים שהופעלו מכיוונים פוליטיים, אווירת תיק 4000?
"הייתי כתב בערוץ עשר שנתן דיווח על הלחצים שמפעיל רון לאודר בעניין מינוי השגריר באו"ם ב-2009. היה ניסיון למנות את אלון פנקס, ובכתבה שעשיתי נרמז שמי שבחשו בקדרה היו לאודר ושלדון אדלסון. היו שרצו לפטר אותי על הדבר הזה. וראודור בנזימן מנע את הפיטורים".
מי ניסה לפטר?
"לאודר היה אז הבעלים של הערוץ. אז נחשי. רציתי לשדר ושידרתי ולא שאלתי. היום זה פחות ככה. וכשרציתי להיכנס בנתניהו נכנסתי בנתניהו. אני ועמית בתוכנית שלנו נכנסנו בכל מה שזז. מה שמתואר ב'וואלה' זה מחריד. סיטואציות שהן איומות".
לתשובה יש אחוזים ב"קשת". מאיפה אתה יודע שאם יהיה תחקיר על הגז הוא לא יעשה או עשה מהלך כזה?
"אחד מהפוליטיקאים הכי ביקורתיים כלפי תעשיית הגז מאז שאני ב'דלק' היה אבי גבאי. את הראיון המכונן שלו שעשה לו את הפריימריז במפלגת העבודה נתן ב'עובדה' ב'קשת', שם הוא דיבר על כמה הגז זה נורא. אני חושב שזה עונה על השאלה".
את הרגע שבו הבין שאינו יכול עוד פרי זוכר גם היום. "בכנסת יש מעבר בין המליאה למזנון שממנו משקיפים על הנעשה בבניין, ושם היינו מעבירים את הזמן. הייתי יושב עם עמית סגל לרכל על אנשים שעוברים מולנו ומי מאיתנו שונא אותם יותר. ואתה נמצא על הבלטה הזאת מגיל 18. הייתי אז בן 35. כשהגעתי לכאן ראיתי מולי את פרס. ואני רואה את אורן חזן. את מי אני אראה פה עוד עשר שנים? אני באמת רוצה לגלות?"
"אין רע וטוב. זה לא מיתוס יווני. יש מורכבות. אז אני חושב שלעבוד בגז זה דבר נהדר. ואחר חושב שלעבוד בגז זה דבר לא טוב. זה לא שאני בתפקיד הסייען של ד"ר מנגלה או כמו שכתבו עליי בטוויטר שאני כמו יוזף פריצל"
אוקיי. ואז מה?
"כשעבדתי בערוץ עשר עבדתי בבית הורד בגבעתיים, שם גם המטה של חברת הביטוח 'הפניקס'. כבר הייתי במחשבות אקזיסטנציאליות. והייתי חולק מעלית עם סוכני ביטוח ואמרתי לעצמי, וואי תראה איזה מוות. זה משעמם. אין, אתה לא מסוגל. התרגלת לכזאת רמה של אדרנלין שאתה תהיה גמור. אז נפל בחלקי המזל לעשות מעבר למקום עם אדרנלין וחשוף ציבורית. במובן הזה לא הלכתי להיות סוכן ביטוח ולא לנהל מכולת".
ומתי אתה נתקף געגוע לג'וב הישן?
"כשפתאום יש ארבע מערכות בחירות. שאלו אם זה מדגדג לי. אז זה לא מדגדג לי. זה מגרד בטירוף. אבל בסדר, זה מה יש".
פורסם לראשונה: 07:07, 03.12.21
