ביום שלישי, 17 במרץ 1992, בשעה 14:42, עזב טנדר פורד F-100 בצבע כחול את החניון הציבורי ברחוב קריטו בבואנו-איירס. הרכב נרכש כשלושה שבועות קודם ממגרש מכוניות משומשות בעיר. הרוכש שילם במזומן, ובהתאם לדרישות החוק בארגנטינה, הציג לבעלי המגרש תעודת זהות: דה-לוז אליאס ריבירו, אזרח ברזיל כבן 30.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
העסקה הושלמה במהירות. למוכר לא היה מושג כי האדם הניצב מולו הוא בעצם לבנוני-שיעי בשם חוסיין קראקי, ששימש באותן שנים כמפקד זירת אמריקה הלטינית ביחידת המבצעים הסודית ביותר של חיזבאללה, יחידה 910.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קראקי הגיע לארגנטינה זמן קצר קודם לכן, כדי לעמוד בראש המבצע שעליו עמל כשנתיים: מגה-פיגוע שישנה את ההיסטוריה, וינסח מחדש את כללי המשחק במזרח-התיכון. המבצע המורכב היה מוכן כבר שנה קודם, וקראקי רק המתין שמפקדיו בחיזבאללה ייתנו לו את הפקודה לפעול.
עכשיו הפקודה הזו הגיעה, וקראקי התקדם במהירות. טנדר הפורד הוכנס בחשאי למוסך מסתור שנשכר מבעוד מועד. הייתה גם דירת מחבוא, שנועדה לאכלס חלק ממשתתפי הפיגוע. אז הגיע מלבנון טלאל חמיה, סגן מפקד 910, כדי לבחון בעצמו את פרטי המבצע; חמיה היה מרוצה, ואישר.
אחד מאנשיו של קראקי החנה את הטנדר במגרש החניה, שם המתין לאדם שיועד להיות המחבל המתאבד. שמו מוחמד נור-אלדין, שיעי בן 24 שנולד בכפר בבקעת הלבנון, היגר כמה שנים קודם לכן לברזיל והגיע יום קודם לבואנוס-איירס. כשאלדין התיישב במכונית והתניע, הוא ידע כבר, מחברים אחרים בחוליה, שצילומי סרט הפרסומת ברחוב ארוויו הסתיימו, וכי המאבטח כבר ערך את הסיבוב השעתי שלו כמה דקות קודם לכן.
בשעה 14:47 הגיע אלדין בנסיעה איטית לרחוב, עלה עם שני גלגלים על המדרכה, הכי קרוב שיכול היה לבניין ברחוב ארוויו 910 - משכנה של שגרירות ישראל בארגנטינה.
"זה היה פשוט סתיו רגיל ומתוק של בואנוס-איירס ביום שלישי אחר הצהריים", משחזר דניאל כרמון, הקונסול בשגרירות, שלמרבה האירוניה עבר באותה שעה על תוכניות לשיפוץ הבניין. "באותו ערב תיכננו ארוחה ל-20 אורחים, דיפלומטים משורת מדינות, אצלנו בבית".
אבל אז לחץ אלדין על המתג ופוצץ את מטען התופת, שהוסתר בארגז המטען הפתוח של הטנדר. הפיצוץ החריב את רוב הבניין ההיסטורי בן ארבע הקומות; עוצמת ההדף הייתה כה עזה, עד שמנוע הפורד הכבד עף למרחק כמה עשרות מטרים והתנגש בחזית הבית ממול. "ואחרי זה, כל מה שאני זוכר זו דממה, דממה רועשת נוראה", נזכר כרמון. "שניות לאחר מכן, הוצאתי מהבניין, פצוע, מדמם, ואיבדתי את הראייה באופן זמני".
עוברים ושבים ניסו לסייע בחילוץ מתוך ההריסות. עובדי שגרירות הלומים, חלקם פצועים, הביטו במקום שרק דקות קודם היה הנציגות הרשמית של מדינת ישראל בארגנטינה. בתמונה שפורסמה ביום למחרת באחד העיתונים המקומיים, נראה כרמון צועד המום ושותת דם מתוך ההריסות. "נלקחתי במשאית מסחרית, שוכב על הרצפה, לבית חולים", הוא משחזר.
אשתו של כרמון, אליאורה, שעבדה אף היא בשגרירות, הייתה אחת מ-29 ההרוגים בפיצוץ, ארבעה מהם ישראלים. למעלה מ-200 איש נפצעו. כרמון התעקש להיות זה שיודיע לילדיהם שאמם ז"ל נהרגה: "מחוּסר הכרה, תחת תרופות במשך יום וחצי, הוערתי על ידי הצוות, קיבלתי את הבשורה הטרגית על אשתי, מכין את עצמי לבשר את החדשות הנוראיות הללו לחמשת הילדים הקטנים שלנו".
לא מכבר ציינו כרמון וכל שאר משפחות הקורבנות 30 שנה לאירוע הנורא ההוא. הוא שיקם את חייו, ולמרות שיכול היה לבחור מקום שירות נוח יותר, החליט להישאר כדיפלומט ישראלי בכיר בארגנטינה, בין השאר כדי לשפר את הקשר עם הקהילה היהודית, שנפגעה קשה ממסע הטרור של החונטה ששלטה במדינה כעשור קודם לכן.
ב-18 ביולי 1994 - בדיוק בשבוע שעבר, לפני 28 שנה - כרמון היה בדרכו לעבודה בשגרירות. יום שני שגרתי. הוא נסע ב"סוּבטֶה", הרכבת התחתית של בואנוס-איירס, בקו שעובר מתחת לבניין מרכז הקהילה היהודית בארגנטינה, המכונה "אמי"א" (AMIA), כשב-9:53 האדמה רעדה. הוא הגיע לזירת הפיגוע זמן קצר אחר כך, שם התברר לו שנקלע למעין שידור חוזר, רק קטלני יותר: שוב מחבל מתאבד עם מכונית תופת חנה הכי קרוב שאפשר לבניין, שני גלגלים על המדרכה, ולחץ על המתג. בפיצוץ באמי"א נהרגו 85 איש, ונפצעו כמעט 300.
הפיגוע הזה, כך יתברר לימים, לא עיצב רק את ההיסטוריה של המזרח התיכון, אלא גם, במידה רבה, את זו של ארגנטינה. הפיגועים טילטלו, ובמידה לא מבוטלת ממשיכים לטלטל, את המערכת הפוליטית, הביטחונית והציבורית של המדינה.
במהלך השנים נחשדו במעורבות בפיגועים שני נשיאים מכהנים של המדינה, לפחות חמישה שרים ופוליטיקאים רבים אחרים, שני ראשים של הביון המקומי, שלושה שופטים, תאים ניאו-נאציים במשטרה ובצבא, וכנופיות של גנבי רכב ומבריחי סמים. התובע הבולט בפרשה, אלברטו ניסמן, נמצא ללא רוח חיים בדירתו זמן קצר לפני שעמד למסור עדות דרמטית לקראת הגשת כתב אישום נגד נשיאת המדינה באותה עת, כריסטינה קירשנר, ושר החוץ היהודי שלה, הקטור טימרמן.
כרמון אומר כי ניסה לאורך השנים להבין מה בדיוק קרה בשני הפיגועים הללו, כי "חשוב היה לי להבין מי עמד מאחורי הטרגדיה ששינתה את חיי וחייהם של רבים כל כך, ישראלים וארגנטינאים". והוא לא לבד. רבים וטובים ניסו להבין מי עמד מאחורי שני אירועי הטרור הקשים, שנחשבים גם היום לפצע פתוח ומדמם בליבה של האומה הארגנטינאית, ובקרב אנשי מודיעין ישראלים שמרגישים כי ניתן היה לעשות יותר, אם לא ממש למנוע את הטרגדיה.
עד היום פורסמו על אודות מה שקרה שם אינספור דיווחים, כתבות, סרטים, ספרים, דוחות מודיעין ותצהירים משפטיים, חלקם הגדול סותר זה את זה.
"אני עוקב במשך 30 השנים האחרונות אחרי התקדמות החקירות של שני הפיגועים המחרידים", אומר כרמון, "הן מסיבה מקצועית-דיפלומטית והן כחלק מהטיפול המתמשך בעובדי השגרירות, שצלקות הפיגועים עדיין לא נרפאו אצלם לחלוטין. תמיד אמרתי שהצד הישראלי חקר, חוקר ויחקור את אשר אירע כחלק ממחויבות לאנשינו, ישראלים ויהודים באשר הם - אך גם כחלק מהמלחמה בטרור".
כרמון צדק. גם בחלוף השנים, השאלות הקשות שעלו משני הפיגועים הללו המשיכו לרדוף את צמרת המוסד, עד שהארגון החליט לצאת לחקירה מקיפה, שבה יובהר, אחת ולתמיד, מה באמת קרה שם.
בדצמבר 2021, כמעט 30 שנה אחרי הפיגוע הראשון, הושלמה במוסד עבודת צוות מיוחד, שהוקם כדי להשתמש בכל המידע שנאגר עד כה, ובחומרי מודיעין חדשים, שחלקם הושגו בחמש השנים האחרונות. הדוחות המסכמים של המוסד מבוססים על חקירות חשודים, דיווחי סוכנים, סיכומי מעקבים ותמלילי האזנות, כולל מסמכים וחומר מודיעין סודי ביותר שלא נחשף מעולם.
עיקרי מסקנות הדוח היו שההנהגה האיראנית אישרה את הפיגועים, ובמקרה של הפיגוע השני - אף הייתה שותפה בבחירת היעד, וכי שני ארגוני המודיעין שלה, משמרות המהפכה ומיניסטריון המודיעין, אימנו את המפגעים, מימנו את התקיפות וסיפקו ציוד נדרש. הפיגועים עצמם בוצעו על ידי היחידה הסודית של חיזבאללה, אחרי הכנות של שנים בבירת ארגנטינה ובמקומות נוספים בדרום אמריקה.
עוד מצא הדוח שמרבית פעילי חיזבאללה שביצעו את הפיגוע, לא הועמדו לדין ולא נפגעו בפעולות של ישראל, ונמצאים כיום בלבנון, חלקם בכירים מאוד במנגנון של נסראללה.
11 צפייה בגלריה
ידיעה על פיגוע התופת בבניין השגרירות בבואנוס-איירס, 1994
(מתוך ארכיון ידיעות אחרונות)
ביום שישי שעבר חשף "הניו-יורק טיימס" את תמצית הדוחות שחיבר המוסד, בכתבה של הח"מ. השבוע, אנחנו מפרסמים לראשונה את הדוחות במלואם, והם, לצד ראיונות עם גורמים רבים שהיו מעורבים בחקירת הפיגועים ולא דיברו מעולם - מאפשרים לראשונה לשחזר במדויק, לעיתים ממש יום אחר יום ושעה אחר שעה, את הספירה לאחור לקראת שניים מהאירועים המרכזיים במלחמת הצללים בין ישראל, איראן וחיזבאללה.
מלבד הפרטים והגילויים החדשים, השחזור שנביא כאן מצביע על עוד חשיפה מטרידה מאוד: המודיעין הישראלי לא הצליח להבין מה בדיוק קרה בשגרירות ב-1992 - ואז האירוע חזר על עצמו בדיוק נמרץ ב-1994; אותם פעילי חיזבאללה - למעט המחבל המתאבד, כמובן - אותה שיטה, אותו מטען. רק התוצאה הייתה טרגית יותר: אחד הפיגועים האנטישמיים הקטלניים ביותר נגד יהודים מאז תום מלחמת העולם השנייה. וכך, לפי דוחות המוסד, כל זה קרה:
החל מאמצע שנות ה-80 הפך חיזבאללה לכוח הצבאי הדומיננטי בלבנון, ובעצם יצר מדינה בתוך מדינה. אבל למרות תמיכה צבאית וכלכלית נרחבת מטהרן, כוח האש של חיזבאללה נשאר נחות משמעותית מזה של צה"ל. חיל האוויר הישראלי שלט ללא עוררין בשמיים, יחידות החי"ר, השריון והארטילריה של צה"ל פעלו בצורה נרחבת על הקרקע, וטכנולוגית, חיזבאללה השתרך הרחק מאחור.
הארגון השיעי חיפש אמצעי אסטרטגי שישבור את מאזן הכוחות הזה. והוא מצא: מרכזים יהודיים וישראליים בחו"ל. שם, הרחק מהטנקים ומכלי הטיס הצה"ליים, נוצרה ההזדמנות לפגוע בישראל.
בחיזבאללה הטילו את המשימה הזו על 910, יחידת המבצעים הסודית ביותר שלו, שלעיתים מכנה את עצמה "הג'יהאד האיסלאמי", לעיתים "ארגון המחקרים המיוחדים", ויש לה עוד כל מיני כינויים, אבל שם אחד שמרחף מעל כולם: עימאד מורנייה.
במשך שלושה עשורים, הארכי-טרוריסט מורנייה, שכונה "הרמטכ"ל של חיזבאללה", השאיר אחריו שובל ארוך של דם. 910 הייתה הזרוע הארוכה שלו, כולל, למשל, פיצוץ מפקדת צה"ל בצור - פיגוע ההתאבדות הראשון מחוץ לאיראן בעת החדשה - והפיגוע בשגרירות ארצות-הברית בביירות.
טנדר התופת הוסע לדירת מבטחים באחד מפרברי בואנוס-איירס, שם חיכו לו שני מומחי חבלה: חוסיין אבו-עבאס, ולבנוני בשם מאלכ עובייד, המתואר בדוח המוסד כ"מומחה בהכנת מטענים של חיזבאללה בלבנון". בדירה חיכו להם כחצי טונה אמוניום חנקתי, וכמה קילוגרמים של טי-אן-טי וסי-4, אותם הבריח אבו-עבאס בבקבוקי שמפו ובקופסאות שוקולד
בדוח המוסד מצוין כי כדי שחיזבאללה יקים תא טרור בחו"ל, צריכים להתקיים שלושה תנאים. הראשון הוא היכולת להיטמע באוכלוסייה המקומית; לדעת את השפה המקומית ולהתגורר בקרב אוכלוסייה שיעית, עדיף לבנונית, מבלי לעורר חשד. "לפעילים אלו צריכה להיות יכולת לנוע בין מדינות דרום-אמריקה ללא הגבלה (דרכון מקומי), והיכרות טובה עם השפה הספרדית והפורטוגזית", נקבע בדוח.
התנאי השני הוא יצירת כיסוי של פעילות מסחרית, כלומר הקמת חברה כלשהי. התנאי הזה הכרחי, כדי לאפשר רכישה ושינוע של חומרי חבלה (שניתן להפיק אותם ממוצרים חוקיים), וכדי לשכור מוסך, משרדים או דירות מבלי לעורר חשד.
התנאי השלישי הוא יכולת איסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע), שיכלול לא רק את יעד הפיגוע, אלא גם סידורי תחבורה, דרכי מילוט, כוחות שיטור שיוזנקו לזירה וכו'.
את כל התנאים האלו סיפקה שורה של אנשים, ששמותיהם סומנו בשנים שאחרי הפיגועים על ידי חוקרים מישראל, מארגנטינה וממדינות נוספות: סמואל סלמאן אל-רדה, ואוסמה ראוף סלמאן. לא במקרה שני השמות הללו כוללים את השם "סלמאן". עוד סומנו שמותיהם של אנדרה מרקס ואנטוניו חדאד. האנשים האלו, כך חשדו החוקרים כל השנים, הם שניהלו ופיקחו על ביצועם של שני הפיגועים, לצד עוד מתקפות באמריקה הלטינית.
דוחות המוסד מגלים לראשונה כי, בעצם, כל האנשים הללו הם אותו אדם, שהשתמש בדרכונים מזויפים: לבנוני ששמו האמיתי הוא סלמאן ראוף סלמאן. ייתכן שאם היו מחברים את הנקודות בזמן אמת, ניתן היה לעצור עוד הרבה קודם את מסע ההרס והמוות של האיש הזה.
סלמאן ועוד כמה פעילים שגייסו מורנייה וסגן מפקד יחידת 910, טלאל חמיה, שוגרו ב-1988 לדרום-אמריקה, כדי להקים שם את תא הטרור. הם התמקדו בהכרת הערים המרכזיות בצ'ילה, בקולומביה, בוונצואלה, בברזיל, ובאזור הפרוע של הגבול המשולש בין ברזיל, פרגוואי וארגנטינה. בהמשך, סלמאן השתקע בארגנטינה ונהג לפקוד את משולש הגבולות לטובת הקמת התשתית הלוגיסטית לפיגועים.
"בעת שהותם למדו שפה, התערבבו באוכלוסייה, רכשו ניסיון לפתוח פעילות עסקית לגיטימית ובכך היו בעלי כיסוי מסחרי מספיק חזק לנוע בין המדינות - ובתוכן", נכתב בדוח המוסד. כלומר, שני התנאים הראשונים - היטמעות באוכלוסייה וסיפור כיסוי מסחרי - קוימו.
עכשיו הגיע שלב המל"מ. סלמאן ואנשיו אספו מודיעין על הערים, הגבולות, אמצעי הביטחון, הכבישים, מעברי הגבול ועוד. דוחות המוסד והמומחים עימם שוחחנו מדגישים כי איראן נטלה חלק בכל הפעילות הזו - בעיקר במימון ובסיוע לוגיסטי - אבל בנושאים מורכבים כמו זיוף מסמכים, בניית כיסוי עמוק והכנת מטענים, יחידה 910 כבר פעלה לבדה. מבחינת האיראנים, כמובן עדיף שיחידות כמו 910 יפעלו בעצמן, ויסכנו פחות את הנציגויות הרשמיות של איראן בעולם.
אדם ששירת בתקופה ההיא בתפקיד בכיר במוסד אומר כי "מבחינה מודיעינית ומבצעית, שלא לדבר על תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה, הרי שלו היה מדובר בתרגיל באיזה קורס לאנשי מודיעין ומבצעים, הם (אנשי 910) היו זוכים בציון גבוה מאוד. להקים יש-מאין תשתית כזו, וכל כך רחוק מהבית, כשהארגון שלהם במהותו הוא ארגון מקומי, שצמוד לטריטוריה הלבנונית? זה לא דבר של מה בכך".
לפי דוחות המוסד, המטרה של כל הפעילות הזו באותו שלב היא לאסוף את המידע על היעדים השונים כ"תיק מגירה", כפי שזה מכונה בדוח, כדי "לממש פיגוע בפרק זמן קצר, בהינתן החלטה של בכירי חיזבאללה והמשטר האיראני".
ואחד מאותם יעדים שסומנו, היה שגרירות ישראל בבואנוס-איירס.
מורנייה וחמיה דרשו מראש כי כל תאי הטרור שהוקמו בדרום-אמריקה יהיו כבר מצוידים בחומרי נפץ, כדי שבשעת הצורך יוכלו להוציא פיגוע מהיר. מחלקת החבלה של 910 בלבנון תיכננה מערך הברחה מתוחכם: חומרי הנפץ הוסלקו בבקבוקי שמפו וקופסאות שוקולד, אשר נשלחו בתחילת שנות ה-90 לזירות השונות, "ובהן ארגנטינה, צ'ילה, קולומביה, בנוסף למספר מדינות באירופה", כך בדוח המוסד. ההברחה מלבנון נערכה בטיסות מסחריות רגילות, שביצעו פעילים שעברו הכשרה מיוחדת.
לאחר מכן הוחבא חומר הנפץ במקומות ציבוריים בערים מרכזיות. ההברחות הללו ישרתו את יחידה 910 עוד שנים רבות: חלק מחומר הנפץ שימש לפיגועים בבואנוס-איירס; חלק אותר על ידי המוסד ונתפס על ידי גורמי מודיעין מקומיים; והשאר, עדיין לא ברור מה עלה בגורלו, ובישראל חוששים כי עוד עלול לשמש בפיגוע עתידי כלשהו.
בינתיים, גם חוסיין קראקי התקדם בבניית התא שלו בבואנוס-איירס. לקראת סוף 1991 הורה לאחד מאנשיו, מומחה חבלה בשם חוסיין סולימן אבו-עבאס, כי יצטרף אליו לארגנטינה, ישכור דירה בבואנוס-איירס ויירשם לקורס לימוד השפה הספרדית. לאחר שהות של כחודש בארגנטינה, הורה לו קראקי להגיע לדירת מבטחים במשולש הגבולות, שם קיבל את חומרי הנפץ, שלפי דוח המוסד כבר "הוּתממו (מונח מודיעיני שפירושו 'להפוך משהו לתמים') והוסלקו בשוקולדים ובשמפו". אבו-עבאס קיבל כחמישה ק"ג של טי-אן-טי וסי-4, שהוכנסו לתוך חמישה בקבוקי שמפו, וכשמונה חבילות שוקולד ועוגיות.
קראקי ידע היטב שזה ממש לא מספיק כדי למוטט בניין, אבל הוא היה חייב חומר נפץ צבאי כדי שיהווה "מאיץ" עבור חומרים נפיצים אחרים, שאותם תיכנן להרכיב ממוצרים בשוק החופשי.
חומרי הנפץ שהוברחו לבואנוס-איירס הוטמנו במה שמכונה בעגה המודיעינית "מִשְלָש", כלומר מקום מוסכם, בדרך כלל ציבורי, שמאפשר העברת דבר מה - פתק או נשק או חומר נפץ, בין שני צדדים, בלי שייווצר ביניהם מגע, כדי לשמור על מידור. אבו-עבאס הטמין את החומר בשתי נקודות משלש בבואנוס-איירס, שתיהן בגן ציבורי בשכונת קבליטו. אגב, בסמוך לנקודת ההטמנה של חומר הנפץ שעתיד להרוג כל כך הרבה אנשים, שוכן בית קברות ענק.
עכשיו, כשבידיהם חומרי הנפץ הצבאיים שישמשו כמאיץ, התפנו חברי התא של קראקי להשגת שאר מרכיבי המטען.
הדמיון בין הפיגוע הראשון לשני מצמית. אותו מומחה חבלה הגיע לארגנטינה והרכיב גם הפעם את מכונית התופת, עם אותה פצצה, מאותם חומרי נפץ שהוטמנו בפארק; אותם מפקדים, קראקי וסלמאן ראוף. אפילו שני המחבלים המתאבדים היו דומים: שניהם לבנונייםֿֿ–שיעים עם קשרים הדוקים לחיזבאללה
ב-9 בינואר 1992, בעיירה מייקאו בקולומביה, נרשמה חברה בשם "אל-פורטין". מייסד החברה הזדהה כלאון אלברטו נאין; לפי דוחות המוסד, זהו עוד דרכון מזויף בו השתמש חוסיין קראקי. החברה עסקה ביצוא חוקי ולגיטימי של כמויות עצומות של אמוניום חנקתי, חומר המשמש כדשן חקלאי במגוון תעשיות, אבל גם יכול להוות בסיס מרכזי למטען חבלה רב-עוצמה. האמוניום החנקתי הובל בטיסה מקולומביה לברזיל, ומשם, דרך משולש הגבולות, הוסע אל תוך ארגנטינה.
בסופו של דבר, התשתית הלוגיסטית של התא שהקים קראקי הייתה מוכנה: חומרי הנפץ זרמו לארגנטינה, המודיעין נאסף, המטרה נבחרה. באוקטובר 1991 הגיע חמיה, סגן מפקד 910, לסיור מבצעי בדרום אמריקה. הוא ביקר גם בבואנוס-איירס, וככל הנראה, אהב את מה שהוא רואה שם. המבצע מוכן. עכשיו רק צריך לתת פקודה לשחרר את הנצרה.
ב-16 בפברואר 1992 התנקשה ישראל בחייו של מזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי. רק בשבוע שעבר איפשרה הצנזורה לפרסם כי ישראל משתמשת במטוסים לא מאוישים חמושים למשימות שונות. ככל הידוע, ההתנקשות במוסאווי הייתה הראשונה בהיסטוריה בהשתתפות מטוס ללא טייס, ונחשבה בישראל הצלחה מודיעינית ומבצעית משמעותית.
הירי עצמו בוצע ממסוק, אבל מבחינת טייסת 200 זו הייתה גולת הכותרת של פעילותה עד אז. מה שמכונה היום בחיל האוויר כלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים), נתפסו אז עדיין כמעין גימיק, אח חורג למטוסים ה"אמיתיים". והנה, הם היו שותפים למבצע אסטרטגי, שבוצע לעילא.
מפקד הבסיס שבו שוכנת הטייסת הכין בעקבות האירוע מיצג מהודר, עם הומור שחור בנוסח חיל האוויר: בחלקו העליון של המיצג התנוססה תמונה של עבאס מוסאווי נואם, ותחתיה הכיתוב "לפני". בחלקו התחתון, תמונת מכונית המרצדס השרופה של מוסאווי עם הכיתוב "אחרי". לשני אלו צורף המשפט: "רק מקצוענות ויצירתיות כפי שקיימות בטייסת 200 יכולות לקיים תהליך פיסקלי מדהים זה".
אחרי החיסול מיהר שר הביטחון דאז, משה ארנס, לאולפן "מבט" והכריז כי "זהו מסר לכל ארגוני הטרור שמי שפותח עימנו חשבון - החשבון ייסגר על ידינו". אבל המודיעין הישראלי לא ידע, כך לפי הדוח של המוסד, כי ממש באותה שעה מישהו אחר כבר עוסק בסגירת חשבונות משלו.
לישראל לא היה כמעט שום מושג על פעילות חיזבאללה בדרום אמריקה: שנים ארוכות של התבססות, הקמת מערך כיסוי, איסוף מל"מ בכל רחבי היבשת, חומרי נפץ שזורמים למקומות מסתור -- וקהילת המודיעין הישראלית נותרה עיוורת לכל זה.
חיסולו של מוסאווי הכה גלים בטהרן. המנהיג הרוחני העליון, האייתוללה ח'אמנאי, הכריז, "מות הקדושים של סייד עבאס הוא נקודת מפנה בדרך ההתנגדות", ושיגר משלחת לסייע בייצוב הארגון ובבחירת מזכ"ל חדש. הבחירה הפתיעה את ישראל: חסן נסראללה.
נסראללה הורה למורנייה לגבות מישראל מחיר על חיסול קודמו. ההתחלה הייתה צפויה - סבב ירי של קטיושות - אבל בישראל לא ידעו שמורנייה מתכנן להוציא לפועל את האסטרטגיה החדשה: לגבות ממנה מחיר דמים באמצעות מטרות בחו"ל. המלחמה בלבנון כבר לא תהיה רק אזורית, אלא גלובלית.
הוא הכה תחילה בטורקיה. ב-3 במרץ 1992, התפוצץ מטען חבלה סמוך לבית כנסת באיסטנבול, אולם בדרך נס איש לא נהרג. ארבעה ימים מאוחר יותר, אהוד סדן ז"ל, קצין הביטחון הראשי בשגרירות ישראל באנקרה, נהרג, כאשר מטען גדול התפוצץ מתחת למכוניתו. הפיגוע בוצע על ידי קבוצה שכינתה עצמה "חיזבאללה טורקיה".
משם עבר מורנייה לארגנטינה. על פי דוחות המוסד, שמונה ימים בלבד אחרי ההתנקשות במוסאווי, הגיע קראקי מלבנון לבואנוס-איירס ורכש את טנדר הפורד.
הטנדר הוסע לדירת מבטחים, שכאמור נשכרה קודם לכן באחד מפרברי בואנוס-איירס. בדירה שכנו שני מומחי חבלה: אבו-עבאס, ולבנוני בשם מאלכ עובייד, המתואר בדוח המוסד כ"מומחה בהכנת מטענים של חיזבאללה בלבנון, אשר נשלח לארגנטינה לטובת הכנת מטען חבלה עבור פיגוע בזירה". בהגיעו לשם, כבר היה בדירה כחצי טון אמוניום חנקתי. הכמות תגדל בימים הבאים, ואליה יצורפו, כמאיצים, כמחצית מכמות חומרי הנפץ הצבאיים שהוסלקו בפארק. את כל מנגנון המוות הזה, התקין עובייד על טנדר הפורד.
בשלב ההכנות הסופי, בימים הראשונים של מרץ, הגיע סגן מפקד 910 חמיה לביקור נוסף בעיר. הוא אישר סופית את היעד - שגרירות ישראל, "בדק את המכונית בקפידה, ולאחר שענתה לדרישותיו" פגש את מוחמד נור-אלדין, האיש שמיועד לפוצץ את עצמו ואת המטען ליד הבניין. הכול היה מוכן לנקמה.
בסביבות 11:00 בבוקר, ראוף סלמאן ופעיל מבצעי בכיר של 910, מוחמד שורבא שמו, כבר הסיעו את טנדר הפורד העמוס בחומרי חבלה מבית המבטחים לחניון ברחוב קריטו. הם השאירו אותו שם, והעבירו את המפתח למחבל המתאבד, נור-אלדין. הוא, כאמור, נסע עם מכונית התופת לרחוב ארוויו - והפעיל את המטען.
בהודעה שהועברה לסוכנות ידיעות, נטל אחריות על הפיגוע ארגון בשם הג'יהאד האיסלאמי, כאמור, אחד מהשמות שבהם משתמשת יחידה 910 (עד היום היא מכונה במוסד בראשי התיבות גא"ס). בהודעה נמסר שהפעולה הוקדשה לזכרו של חוסיין, בנו של עבאס מוסאווי, שנהרג יחד איתו ברכב, ושזו הייתה "אחת המהלומות הנמשכות שלנו נגד האויב הישראלי הפושע במלחמה בלתי מוגבלת, שלא תיפסק עד שיימחה קיומה של ישראל".
חלק גדול מהמעורבים בפיגועים בבואנוס-איירס התקדמו במעלה הארגון בזכות מה שנתפס בחיזבאללה כהצלחה. טלאל חמיה, שירש את מורנייה כמפקד 910, למשל, מבוקש על ידי האמריקנים, ועל ראשו מוצע פרס של שבעה מיליון דולר
.זמן קצר אחרי הפיגוע בשגרירות, עזבו כמעט כל שאר אנשי המבצעים של חיזבאללה את המקום. בדוח המוסד מובאים פרטים של שיחות טלפון שקיים עם אנשיו עימאד מורנייה (ששהה בעת הפיגוע בטהרן), בהן וידא כי כולם יצאו בשלום מהמדינה. איש החבלה מאלכ עובייד נשאר בארגנטינה ובכירי חיזבאללה, כך עולה מהשיחות, הביעו דאגה לשלומו והורו לו כי ידווח לעיתים קרובות שהוא בסדר.
באחת מהשיחות הללו, מורנייה הנחה לדאוג כי הפעיל הראשון שיגיע "יביא עימו את המזוודה". כוונת מורנייה, לפי הערכת המוסד, הייתה להביא בחזרה ללבנון את המזוודה המיוחדת ששימשה להברחת חומר הנפץ לבואנוס-איירס. לפי הדוח, מזוודה זו - או זהה לה - שימשה להברחת חומרי נפץ נוספים לדרום-אמריקה.
מורנייה גם דאג לוודא כי צילומי וידיאו שתיעדו את השגרירות לפני הפיצוץ, ושימשו לאיסוף מודיעין לקראת הפעולה, יועברו ללבנון, כחלק מתפיסת המלחמה על התודעה שהנהיג. הסרטים, כמובן, שודרו.
אחרי הפיגוע בשגרירות, היו בצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל מי שהתחרטו על ההתנקשות במוסאווי, אבל גם החרטה הזו לא הדליקה נורה אדומה שמא זה רק הפיגוע הראשון.
צוות של אנשי מוסד יצא ל"עיר ושמה גיהינום", כך כינו הישראלים את פוז דה איגוואסו, עיר ברזילאית קרובה מאוד לגבול המשמשת יעד מועדף לארגוני פשע בינלאומיים. אנשי המוסד זיהו כי "מדובר בסכנה ברורה ומיידית. הפיגוע הבא בדרך", והוא יבוצע, שוב, בידי חיזבאללה. אבל רוב אנשי צמרת המוסד, ובהם ראש הארגון שבתי שביט, ראו בפיגוע בשגרירות אירוע נקודתי בודד, ולא שינוי אסטרטגי.
שביט היה משוכנע כי הפיגוע נולד בשגרירות איראן בבואנוס-איירס, והורה על סדרת מבצעים שהטילה עומס עצום על הארגון, שמטרתם לעקוב אחרי כל הנעשה בשגרירות. המבצעים היו מוצלחים מאוד, אבל היבול היה דל, פוענח בדיעבד, ושום דבר ממנו לא היה יכול להזהיר מראש את המוסד על המתרחש. שביט לא היה מעוניין להגיב לכתבה.
דוח המוסד מגדיר את שנת 1992 כ"נסיעת המבחן של היחידות המבצעיות" של חיזבאללה. את כל הלקחים וכל מה שלמדו ב-1992, נקבע בדוח, אנשי חיזבאללה יישמו ב-1994, רק בקנה מידה גדול בהרבה. וניסוי הכלים הבא היה בכלל בבנגקוק.
בשעת צהריים, בלב בנגקוק ההומה, עלתה משאית על אי-תנועה, כמה מאות מטרים מהשגרירות הישראלית בעיר. הנהג כיבה את המנוע ועזב. משטרת בנגקוק מצאה את המשאית שחנתה במקום אסור, וגררה אותה לאחד מחניוניה. כעבור כמה ימים, דבר-מה שנמצא בתא הנהג העלה אצל אחד מהשוטרים המקומיים את האפשרות שהמשאית קשורה לטרור מזרח-תיכוני.
צוות המוסד שהוזעק למקום ערך חיפוש יסודי, וגילה שמדובר במשאית תופת. אבל זה לא הכל: מתקן הנפץ שלה הורכב מבערך טונה של אימוניום חנקתי וממאיץ מחומרי נפץ צבאיים. וזה כבר דומה, דומה מדי, לבואנוס-איירס.
חקירת המוסד העלתה כי נהג-מחבל-מתאבד מטעמו של מורנייה תיכנן לפוצץ את עצמו בקרבת שגרירות ישראל. מטען כזה, בשעת הפיצוץ הייעודית, היה עלול לגרום למאות נפגעים. אלא שרגעים ספורים לפני שהפך לשאהיד, נתקף המחבל הרהורי חרטה, עצר את המשאית, ונעלם.
דוח המוסד לא מזכיר את המודיעין הישראלי בשמו, אך ברור למה מתכוונים הכותבים כשהם קובעים נחרצות כי בגלל שהמערך המבצעי "לא נחשף ונוטרל אחרי פיגוע נגד שגרירות ישראל", ואף לא לאחר האסון הנורא שכמעט קרה בתאילנד, אותם אנשים שימשו "למימוש פיגוע קטלני עוד יותר נגד בניין אמי"א".
ישראל ביקשה להגיב על הכמעט-פיגוע בתאילנד, וההזדמנות הגיעה מהר מאוד. למודיעין הישראלי נודע על מחנה אימונים של חיזבאללה ליד עין דרדרה, סמוך לגבול לבנון-סוריה, בו התקיים באותה עת קורס קצינים של הארגון.
ב-2 ביוני תקפו את המקום מסוקים של חיל האוויר הישראלי, במהלך טקס סיום הקורס. בסרטוני הירי שצולמו מהמסוקים נראים אנשי חיזבאללה נמלטים לכל עבר, מנסים למצוא מקלט, כשהמסוקים קוצרים אותם במקלעים הכבדים; 50 חניכים ומדריכים נהרגו וכ-50 נפצעו.
מאוחר יותר התברר כי באותו מחזור היו גם כמה בנים של בכירים מאוד בחיזבאללה, ואפילו שני חניכים ממשמרות המהפכה של איראן, בניהם של פקידים בכירים בטהרן. תחנות הרדיו של חיזבאללה כינו את הפשיטה "ברברית" והבטיחו "תגובה כוללת בכל הרמות".
36 ימים מאוחר יותר, התגובה הזו תגיע.
בדוח המוסד נזכרות עדויות, לפיהן בניין הקהילה היהודית, אמי"א, סומן כמטרה לפיגוע עתידי כבר ב-14 באוגוסט 1993.
העדויות הללו נאספו על ידי התובע הארגנטינאי אלברטו ניסמן, טרם מותו. מחומרי החקירה של ניסמן עולה כי הפגישה שבה הוחלט על היעד התקיימה בעיר משהד באיראן, והשתתפו בה המנהיג הרוחני עלי ח'אמנאי, הנשיא דאז, עלי רפסנג'אני, כמה שרים, ומורנייה וחמיה מטעם חיזבאללה.
בעקבות הפגישה הזו, כך טען ניסמן ומצוטט בדוח המוסד, ערך איש דת איראני בשם מוחסיין רבאני, שמאוחר יותר אף קיבל מעמד של נספח תרבות בשגרירות, סיורי איסוף מל"מ בסביבות הבניין. ניסמן שכנע את האינטרפול להוציא צווי מעצר נגד שורת בכירים איראנים. אחד מהם, עלי ואחידי, הוא שר הפנים היום.
11 צפייה בגלריה
אחד הדרכונים של עמאר עקיל, איש חיזבאללה שרכש והרכיב את מכונית התופת לביצוע הפיגוע בבניין אמי''א
(צילום: מתוך תיקי המוסד)
הדימיון בין הפיגוע הראשון לשני מצמית. אותו מומחה חבלה, מאלכ עובייד, הגיע לארגנטינה ב-1 ביולי, וביחד עם איש מבצעים בכיר שהצטרף לחבורה בשם עמאר עקיל, רכשו את מכונית התופת - רנו טרפיק בפעם הזו – והרכיבו עליה ממש את אותה פצצה, מאותם חומרי נפץ שנלקחו למאיץ, מאותו משלש בפארק.
בסביבות 09:35 התניע אברהים ברו את הרנו בחניון, ונסע לרחוב פסטור, עד שהגיע לבניין מספר 633. הוא סובב את ההגה, סטה עם מכוניתו על המדרכה, דהר לעבר שער הכניסה של הבניין, ואז, בשעה 9:53, הפעיל את המטען. כל חלקו הקדמי של בניין האמי"א קרס. 85 בני אדם נהרגו (לא כולל ברו), ולפחות 350 נפצעו
במקרה הזה, הוא הגיע ישירות מלבנון ונחת עם דרכון יווני "מזויף ברמה גבוהה", כהגדרת המוסד, רק כמה ימים לפני הפיגוע, בשדה התעופה בסאו-פאולו, נסע למשולש הגבולות ומשם נכנס לארגנטינה. במוסד מעריכים כי את הימים הבאים הקדישו ברו ואנשי חיזבאללה "לסיבוב היכרות בבירה הארגנטינאית", לעבור איתו מול בניין האמי"א" ולעשות כמה פעמים את המסלול ממגרש החניה 'ג'ט פארקינג' עם הרכב, "על מנת שלא לבצע טעויות או לעורר חשד ביום הפעולה".
וגם הפעם, סגן מפקד 910 טלאל חמיה הגיע, בחן את המכונית הממולכדת ואת יעד הפיגוע, ואישר את הביצוע.
בדוח המוסד מצוין כי בשעות האחרונות של הלילה שבין 17 ל-18 ביולי, התקשר ברו למשפחתו בלבנון, ובשיחה קצרה ותמציתית בישר להם כי הוא "עומד להתאחד עם אסעד". אסעד ברו היה אחיו הגדול של אברהים, ששנתיים קודם לכן פוצץ מכונית ממולכדת בדרום-לבנון, וגרם לפציעתם של שישה בני אדם.
בסביבות 09:35 התניע אברהים ברו את הרנו בחניון, ונסע לרחוב פסטור, עד שהגיע לבניין מספר 633. הוא סובב את ההגה, סטה עם מכוניתו על המדרכה, דהר לעבר שער הכניסה של הבניין, ואז, בשעה 9:53, הפעיל את המטען. כל חלקו הקדמי של בניין האמי"א קרס. כאמור, 85 בני אדם נהרגו (לא כולל ברו), ולפחות 350 נפצעו.
הפיצוץ היה כה עוצמתי, עד שעקר את אבן הפינה של הבניין, שהייתה קבורה עמוק באדמה, והעיף אותה למרחק של מעל מאה מטר. מהמחבל ברו נותרו שתי כפות רגליים וחלק מהשוק השמאלית. בראיית חיזבאללה, ברו הפך לשאהיד לטובת אחד מההישגים הגדולים ביותר של הארגון, ואולי המבצע החשוב ביותר בהיסטוריה של הארגון מחוץ לגבול לבנון.
לפי דוח המוסד, יום אחרי האסון הנורא בבואנוס-איירס, אותו מערך מבצעי הביא להפלת מטוס נוסעים פנמי, אירוע שבו נהרגו 21 נוסעים, כולל 12 מנהיגי הקהילה היהודית בפנמה, שהיו המטרה להתקפה.
הפיגוע בבניין אמי"א גרם, כאמור, לרעידת אדמה בקרב הציבור בארגנטינה, ונחשב גם היום לאירוע מכונן שהניע הרבה רעשי משנה פוליטיים.
בינואר 2015 נמצאה גופתו של אלברטו ניסמן, התובע שריכז את החקירה, לאחר שכאמור הודיע כי בכוונתו להעמיד לדין את נשיאת ארגנטינה ושר החוץ שלה, בגין עסקה בלתי חוקית שרקמו מאחורי הקלעים עם איראן, לטענתו. הגופה נמצאה ביום שבו היה אמור להעיד בבית הנבחרים בנושא. בית המשפט בארגנטינה שלל את הטענה כי התאבד, וקבע כי ניסמן נרצח. על ידי מי? כל האופציות פתוחות.
דוח המוסד לא עוסק בפוליטיקה הפנימית בארגנטינה, אבל מדגיש כי "בפיגוע נטלו חלק פעילי היחידה למבצעי חו"ל של חיזבאללה בלבד, ללא כל מעורבות של אזרחים מקומיים", וכי ככל שאלה הסתייעו בארגנטינאים הם "שימשו כ'משוטים' לכל דבר ועניין, ולא היו חלק מתשתית הפיגוע".
הפיגוע במדינה הלטינית עיצב מחדש את כללי המשחק בין חיזבאללה לישראל. במשך תקופה ארוכה נמנעה ישראל מלבצע התנקשויות בבכירי הארגון, מחשש לתגובה בנוסח בואנוס-איירס. הפיגועים בארגנטינה היו גם אחת הסיבות לכך שישראל החליטה, בסופו של דבר, שלא לתקוף את אתרי הגרעין של איראן בתחילת העשור הקודם.
לפי ההערכות של המודיעין הישראלי ב-2012, איראן וחיזבאללה הקימו כ-40 תאי טרור ברחבי העולם, מוכנים לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות, אם איראן תראה צורך לנקום.
בינתיים, אספו גורמי מודיעין בעולם עוד ועוד מידע על אודות הפיגועים, מידע הנחשף לראשונה בדוחות המוסד.
ביוני 2001 עצרו שלטונות ירדן את חוסיין אבו-עבאס, פעיל יחידת המבצעים של חיזבאללה, שהשתתף בהברחת ובהסתרת חומרי הנפץ בבואנוס-איירס. אבו-עבאס מסר פרטים רבים בחקירתו על ההתקפות. הפרטים שאמר בחקירתו מאששים וחופפים למידע שמופיע בדוחות המוסד. זוהי עדות ייחודית ויוצאת דופן של אחד מהמשתתפים המרכזיים בשני הפיגועים, גורם בכיר מאוד ביחידה 910, על מה שאירע מאחורי הקלעים.
לדברי גורם ישראלי בכיר, שלטונות ירדן נמנעו מלהעמידו לדין או להסגירו לישראל, מכיוון שקיבלו איומים ממורנייה כי יפעל נגד מטרות ירדניות אם לא ישוחרר. מורנייה עצמו, כך לפי פרסומים בעולם, חוסל על ידי שירותי המודיעין של ארה"ב וישראל ב-2008.
דוחות המוסד אינם מצביעים על סוכנים שהופעלו על-ידי ישראל בתוך חיזבאללה בשמם, אך לפי פרסומים בלבנון, אחד מאנשי המבצעים הבכירים שנטלו חלק בשני הפיגועים בארגנטינה - מוחמד שורבא - נעצר ב-2015 בידי חיזבאללה, בהאשמה שהוא מרגל ישראלי שמסר את המידע שהוביל להתנקשות במורנייה.
המוסד ואמ"ן הצליחו, מאז הפיגועים, לסכל כמה תוכניות של יחידה 910 לפגוע בישראלים וביהודים בחו"ל. כך, למשל, בזכות מידע שהעביר המוסד, פשטו גורמי מודיעין ומשטרה במדינות ברחבי העולם, לרבות בריטניה, קפריסין ותאילנד, על מחסנים שנשכרו בידי היחידה ואוחסנו בהם כמויות עצומות של אמוניום חנקתי שיועד לצורך פיגועים במדינות אלו.
בין 2008 ל-2015 סיכל המוסד שורת ניסיונות לבצע פיגועים בבוליביה. המודיעין הישראלי נכשל בשדה התעופה בבורגס, כשיחידה 910 שלחה מחבל מתאבד לבצע פיגוע נגד אוטובוס שהוביל תיירים ישראלים. חמישה ישראלים ובולגרי אחד נהרגו, כ-30 נפצעו.
בין 2008 ל-2015 סיכל המוסד שורת ניסיונות לבצע פיגועים בבוליביה. המודיעין הישראלי נכשל בשדה התעופה בבורגס, כשיחידה 910 שלחה מחבל מתאבד לבצע פיגוע נגד אוטובוס שהוביל תיירים ישראלים. חמישה ישראלים ובולגרי אחד נהרגו, כ-30 נפצעו
בינתיים, חלק גדול מאנשי חיזבאללה שהיו מעורבים בפיגועים בבואנוס-איירס, התקדמו במעלה הארגון בזכות מה שנתפס בחיזבאללה כהצלחה. חמיה, שירש את תפקידו של מורנייה כמפקד 910, למשל, הוכרז כמבוקש בידי המודיעין האמריקני, ועל ראשו הוכרז פרס של שבעה מיליון דולר. ככל הידוע, הוא ומעורבים נוספים בפיגועים מצאו מקלט בביירות, וסביר להניח שהם פוקדים תדירות את הבונקר של נסראללה ברובע הדאחייה.
גורם בכיר לשעבר במוסד, אומר כי העובדה שגם 30 שנה אחרי המוסד מקדיש מאמצים ומשאבים רבים כדי לפענח פיגועים נוראיים כמו אלו שהתרחשו בבואנוס-איירס, ממחישה את המחויבות של הארגון לתת דין וחשבון לניצולים, לפצועים, למשפחות הנספים ולציבור. השאלה, האם מישהו יחליט לא רק לתת דין וחשבון על חלקם של אותם אנשי מבצעים בפיגועים - אלא גם לבוא עימם חשבון - נותרת, בינתיים, פתוחה.
