באוקטובר 2011, כשהחל השלב הראשון של שחרור אסירי חמאס בתמורה לשחרורו של גלעד שליט (סה"כ שוחררו 1,027 אסירים), הגיע יחיא סינוואר, אז בכיר אסירי חמאס בבתי הכלא בישראל, לרצועת עזה. לאחר 22 שנים בכלא הישראלי, סינוואר התייצב מול האלפים שהמתינו לו והבטיח דבר אחד: לעולם לא נשכח את אחינו האסירים שבבתי הכלא בישראל. וזו בעצם הייתה המטרה הראשית של המבצע "מבול אל-אקצא", כפי שכינה אותו הרמטכ"ל של חמאס, מוחמד דף.
למרות השם "מבול אל אקצא", המסגד לא היה הפעם בכותרות, אלא חיפוש אחר הישג אסטרטגי שיביא להשלמה של עסקת אסירים שלא הגיעה כל השנים הללו. אלא שקשה להאמין שמישהו בחמאס, סיונואר, דף או מישהו מסגניהם, פילל להצלחה מטורפת שכזו, שבה לטענתם לפחות, הצליחו לשבות ישראלים - חיילים ואזרחים (המספרים שחמאס מזכיר נשמעים הזויים אבל אי אפשר להתעלם מהם). מהסרטונים שפירסמו אנשי הזרוע הצבאית, הם נראים נעים בחופשיות ביישובי עוטף עזה, כשהם עצמם מתקשים להאמין שאין במקום נוכחות של חיילים. המחבלים הללו באו בידיעה ברורה שהם הולכים להיהרג בתוך ישראל, ספק אם דמיינו שיחזרו בשלום עם חיילים ואזרחים, כלי רכב ואמצעי לחימה כשהם בחיים.
פגיעה במשק במושב בדרום
הכישלון הישראלי, המודיעיני והמבצעי, מהדהד באופן בלתי נתפס. ראשית, ההיערכות של הכוחות על הגבול שלא הצליחו למנוע חדירה של עשרות חמושי חמאס, מכמה אזורים במקביל, כשאין כמעט נוכחות צבאית ישראלית באזור. שעות לאחר החדירה, עדיין לא נראו מספיק כוחות וחיילים, שנשלחו כנראה לבתיהם לרגל חופשת החג, ממש כמו יום הכיפורים שלפני 50 שנים.
הכישלון המודיעיני לא פחות חמור. אמנם היה חשש להסלמה בגלל ההפגנות על הגדר לפני כעשרה ימים, אך מאז שישראל חידשה את הכנסת הפועלים לעבודה בישראל, התחושה הכוללת בישראל הייתה שסכנת ההסלמה מאחורינו. אף גורם לא דמיין לעצמו הכרזת מלחמה שכזו וביצוע "מוצלח" כל כך של חמאס. בימים שלפני כן, חמאס שיגר מאות תושבים להפגין על הגדר, ובמקביל הג'יהאד האסלאמי ניהל "תרגיל" גדול סמוך לגדר. ייתכן שהייתה זו הונאה מודיעינית. כן, כמו לפני 50 שנים.
בבסיס ההפתעה הייתה הקונספציה שאמרה במשך שנים, מאז עסקת שליט ואפילו לפני כן, שחמאס: א. מורתע. ב. מעוניין קודם כל במשילות, בכלכלה, באישורי עבודה. מישהו נרדם בשמירה, מישהו חשב שמדובר בארגון שרוצה בכסף ולא מעבר לכך. אף אחד כנראה לא זכר את האנשים שעומדים בראשות חמאס- "אבו ח'אלד" - מוחמד דיף, ו"אבו איברהים", יחיא סינוואר. מישהו אצלנו שכח שחמאס נותר חמאס ולא שינה עורו ויתרה מכך, מחויב לשחרור האסירים.
תיעוד פלסטיני: מחבלים הורסים את הגדר ברצועת עזה
החלק השני של הקונספציה הכושלת הזו שייך לדרג המדיני. במשך שנים, מאז שנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה ב-2009, הוא מקדם את התפיסה ההפוכה לממשלות הקודמות לו. אם ממשלות שרון ואולמרט גרסו שצריך להחליש את הרצועה ולחזק את הגדה, נתניהו החליט ללכת על מדיניות הפוכה: לחזק את חמאס בעזה ולהחליש את הרשות הפלסטינית ואבו מאזן בגדה. זו הייתה מדיניות הזויה ומסוכנת שאיפשרה לארגון טרור להפוך לאימפריה צבאית שמצליחה להכות שוק על ירך את צה"ל והשב"כ - והכל כדי למנוע כל אפשרות של תהליך מדיני מול הפלסטינים ולקבע את התפיסה של "אין עם מי לדבר". נתניהו ואנשיו רצו לחסום תהליך מדיני, לחסום כל הסכם שיצריך פשרה כזו או אחרת, ולכן העדיפו לבנות מערכת יחסים עם חמאס מאשר לסכן את התמיכה בו בקרב מצביעי הימין.
הכישלון אינו מנת חלקו של גורם אחד בודד או שניים. זהו כישלון משותף מהדהד, של הדרג הצבאי, המודיעיני ומעל כולם המדיני שאחראי עליהם. זה אינו הזמן לבוא בחשבון עם אף אחד, זה הזמן להכריע את המלחמה ולגרום לצמרת חמאס לקלל את הרגע שבו הוחלט לצאת למערכה הזו. אבל לאחר שהמלחמה הזו תסתיים, הרבה אנשים יצטרכו לתת הסברים נוקבים ביותר.
