חמישה שבועות אחרי, והחברה הישראלית כבר שונה. היא שונה כי בינינו מסתובבים אלפים רבים שיקיריהם, חיילות, חיילים ובעיקר אזרחים, לעיתים ילדים ותינוקות, נמצאים בשבי חמאס. היא שונה כי הטראומה הלאומית איננה מתפוגגת, אלא נחשפת בממדיה הענקיים. המדינה במלחמה, וזה טבעי. אך התפנית עמוקה יותר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
לפניכם שורה של אבחנות, רובן מבוססות על סקרים המופיעים בטור זה; כולם ממכוני מחקר מוכרים, כולם מובאים פה לראשונה. שבועות לאחר מעשי הטבח וההתקפה ב-7 באוקטובר, הציבור הישראלי מתחיל להתמצק בדעותיו החדשות. אבחנות אחרות קשורות לשיחות, סיורים ופגישות שקיימתי עם חברי קיבוצים שפונו, משפחות החטופים, בכירי מערכת הביטחון, מפקדים, כמו קצינים בשטח שלחמו ואיבדו מפקודיהם.
אנחנו בימים ראשונים. ראוי להדגיש כי לקח שנים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, עד שהתברר כיצד שינתה את החברה הישראלית. עמדות ודעות עוד ישתנו; כל מסקנה כאן היא זמנית ונכונה להווה המשתנה, הנאבק והקודר הנוכחי.
חוסר ביטחון עמוק, אמון בצה"ל וחוסר אמון כלפי ממשלת נתניהו. מערכת הביטחון וצה"ל כשלו בזיהוי האיום, ונכשלו בבוקר השבת השחורה במשימתם העליונה להגן על אזרחי ישראל – שנרצחו, ומאות מהם נחטפו. ייאמר לזכות הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן שהם קיבלו אחריות, מיד; ייאמר לזכות מערכות הביטחון, שהן התעשתו במהירות. הסיפורים על הזוועות שבוצעו באזרחי ישראל, ועל אי-ההגעה של כוחות הביטחון ליישובי העוטף במשך שעות רבות, ילוו את האתוס הלאומי הישראלי. גם ניצחון חד-משמעי ברצועת עזה לא ישיב לישראלים, בהכרח, את האמון בביטחונם האישי. אך בעת מלחמה, ולאור התעשתות צה"ל והמעבר שלו להתקפה, הישראלים מביעים אמון בצבא. הנתונים שמופיעים כאן של מרכז אקורד באוניברסיטה העברית ממחישים כי האמון בצה"ל הוא גבוה, ולמעשה הגבוה מבין כל המוסדות שנבדקו. זו תוצאה קבועה במחקרים ובסקרים, ומה שמעניין הוא שלא השתנתה גם אחרי 7 באוקטובר. מדיניות אמירת האמת, נטילת האחריות, הצורך להילחם, ההתעשתות של חיל המילואים, כולם תרמו לאמון. ומי סופג את עיקר הנזק? חברי הכנסת בקואליציה, שרי הממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. כל אלה קיבלו אחריות באורח מוגבל, ותפקודם נתפס ככושל. למעשה, רק צה"ל, בכירי מערכת הביטחון הנוכחיים (הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ) ובני גנץ זוכים לציון חיובי במדד האמון. ישראל במלחמה, והציבור סומך על גנרלים.
במערכת הביטחון אומרים כי כדי שהסכמי השלום ישומרו, הברית עם ארה"ב תתקיים והסיכוי לשלום עם ערב-הסעודית יישאר, נדרש חזון מדיני במקביל להפלת חמאס
הסכמה נרחבת בדרג הצבאי והמדיני: צה"ל יגדל, תפיסת הביטחון של ישראל עומדת להשתנות. בגבול בין קוריאה-הדרומית לקוריאה-הצפונית יש, דרך קבע, כשני מיליון חיילים, המוכנים בכל בוקר למלחמה. שני הצדדים אינם מסתמכים במיוחד על התרעות מודיעין למלחמה; הם מניחים שיכולתם לצפות את הצד השני מצומצמת. ולכן היערכותם הביטחונית מבוססת בעיקרה לא על מודיעין והתרעה, אלא על היכולות של האויב. ישראל תמשיך להסתמך על מודיעין בהיערכות למלחמה, אך תגדיל את כוחותיה בהתאם לאיומים הכלליים ויכולות האויב – ותסתמך פחות על הערכות אמ"ן. הצבא יגדל, משמעותית. תתבצע היערכות לפריצות גבול ולפלישה פתאומיות; דוגמה טובה לכך היא הדרך שבה מערך מסוקי הקרב של צה"ל צומצם ‑ ועתיד כעת להתרחב שוב. לא רק צה"ל יגדל, אלא מערכת הביטחון כולה. מערך כיתות הכוננות יעלה למדינה למעלה ממיליארד שקל; סף החרדה גבוה מאוד. בחלק מהיישובים ביקשו לקבל לידיהם טילי "גיל", ולא רק נשק קל (הם לא יקבלו). הגדלת הסד"כ של צה"ל תעלה במחיר יקר, והוא יתורגם לקיצוצים בשירותים אחרים של הממשלה; המשק הנאנק יסבול. התרחבות צה"ל עשויה לדרוש את גיוסם של רבים באוכלוסיות שמסרבות לשרת – ובראשן החרדים.
קונספציית "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים קרסה. במשך שנים מספק המודיעין הישראלי אזהרה אסטרטגית לבנימין נתניהו לגבי האפשרות של קריסת הסדר בזירה הפלסטינית, קריסת הרשות והאפשרות לעימות רחב. נתניהו התעלם, התייחס לסוגיה הפלסטינית כמשנית, ואף שאף להנציח את ההפרדה בין הגדה לבין רצועת עזה, כאשר חמאס נתפס כ"נכס" משום שאי-הכרתו בישראל מאפשרת דחיית כל מו"מ מדיני. במערכת הביטחון ברור שהקונספציה כולה קרסה; "ניהול הסכסוך" ו"סבבים" הובילו להתעצמות חמאס ולטבח 7 באוקטובר. הפלת חמאס דורשת מישראל לנסח חזון לרצועת עזה ביום שאחרי. במערכת הביטחון אומרים כי כדי שהסכמי השלום ישומרו, הברית עם ארה"ב תתקיים והסיכוי לשלום עם ערב-הסעודית יישאר, נדרש חזון מדיני במקביל להפלת חמאס בעזה. האתגר כבד, כי הציבור הישראלי איבד אמון. מדד השלום שנערך באוניברסיטת ת"א כבר למעלה מ־20 שנה מראה שפחות מ-9% מהישראלים מאמינים שמו"מ יכול להביא לשלום עם הפלסטינים. פחות מ-30% תומכים במו"מ עם הרשות הפלסטינית. זו התוצאה הנמוכה אי פעם, כולל אחרי מעשי הזוועה של האינתיפאדה השנייה, כגון הטבח במלון פארק בנתניה. ד"ר אלון יקטר (שערך את הסקר עם ד"ר נמרוד רוזלר מאוניברסיטת ת"א) אומר שבמקביל, נתונים אחרים בסקר ממחישים כ רוב הנשאלים היהודים לא רוצים בהותרת הסטטוס קוו, ולא מעוניינים באף פתרון ידוע אחר. אגב, הירידה הגדולה הקודמת באמון במו"מ הייתה לאחר ניצחון חמאס בבחירות הפלסטיניות ב-2006.
הציבור מחפש מרכז ומרכז-ימין אמין, תקיף, ומרכזי. נגמרה לו הסבלנות למתלהמים ולמתלהמות למיניהם. אולי הפוליטיקה החומצתית תשוב אחרי המלחמה; כרגע היא נראית אנכרוניסטית
מוסדות בחברה הישראלית נכשלו, אך החברה האזרחית – ובכלל זה מיעוטים – התבררה כחזקה ומאוחדת מתמיד. בציבור היהודי, 94% אומרים שהם חשים חלק ממדינת ישראל ושותפים לבעיותיה. זו התוצאה הגבוהה ביותר מאז 2003. שימו לב להתרחשות בציבור הלא-יהודי: שם מדובר בכ-70%, התוצאה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם. אלה נתונים של מרכז ויטרבי במכון הישראלי לדמוקרטיה. ביוני 2023 היה מדובר בכ-48% בלבד. העלייה המשמעותית ביותר, אומרת פרופ' תמר הרמן, עורכת המחקר (עם ד"ר אור ענבי) היא בקרב צעירים ערבים (18‑24). אם יחיא סינוואר ומוחמד דף חשבו שהם יפרקו את החברה הישראלית, התוצאה ההפוכה בדיוק התרחשה. רוח ההתנדבות בחברה האזרחית, תחושת הסולידריות הישראלית (בפרט לאור הנרצחים והחטופים הערבים, הקצינים והלוחמים הדרוזים שנפלו) רק גברו. האם שותפות הגורל עם הציבורים הלא־יהודיים תתעצם, וזה יתברר כרגע מפנה – או שהמסיתים למיניהם יצליחו לזרוע שוב שיסוע? שאלה גדולה.
הפוליטיקה של נתניהו ונאמניו – מתרסקת בסקרים. הישראלים מחפשים מרכז ומרכז-ימין חדשים ללא אות הקין של 7 באוקטובר. קשה לדעת אם המגמה הזו תימשך, אך שורה ארוכה של נתונים בשבועות האחרונים ממחישה את הכמיהה של הישראלים למרכז, ולדמויות מתונות ומחברות בפוליטיקה. פרויקט המדד של שמואל רוזנר, באמצעות פרופ' קמיל פוקס, בדקו את מי הישראלים רוצים לראות בהנהגת המדינה. בני גנץ במקום הראשון, והוא התחזק ב־8% מאז הבדיקה הקודמת ביולי. חילי טרופר, נפתלי בנט ויואב גלנט אחריו. כולם דמויות שפונות למרכז-ימין המתון. אביגדור ליברמן הרבה מתחתיהם, אך התחזק בלא פחות מ-18%, ומגיע ל-52%, אחרי שהיה לא פופולרי בעליל. כך גם גדעון סער, שמתחזק ב-12%. מה מאפיין את שניהם: ימין תקיף, לא ותרני, שאינו חלק מהקואליציה הנוכחית. או, במקרה של סער, לא חלק מהותי ממנה. גם לפיד התחזק. כל בכירי הקואליציה והליכוד סובלים מירידות חדות (לבד מבן גביר, שהתחזק אך בשתי נקודות בלבד): יריב לוין, נתניהו (שהפופולריות שלו, לפי הבדיקה הזו, צונחת לכחצי מזו של בני גנץ), אמיר אוחנה, מירי רגב צונחת ב-8 נקודות, גלית דיסטל גם, ומאי גולן בערך באותו מקום. כל מי שנתפס כדובר של נתניהו ‑ צונח.
הציבור הישראלי מחפש מרכז ומרכז-ימין אמין, תקיף, ומרכזי. נגמרה לו הסבלנות למתלהמים ולמתלהמות למיניהם. אולי הפוליטיקה החומצתית תשוב אחרי המלחמה; כרגע היא נראית אנכרוניסטית.
הממשלה התבררה כמוסד בלתי מתפקד, בחלקו הגדול. הזנחת השירות הציבורי והפקרתו לשחיתות פוליטית גרמה לתת-תפקוד בעת המלחמה.
ראשי ערים, משפחות חטופים, בעלי עסקים גדולים וקטנים, כולם מסכימים כי הממשלה על חלקיה השונים כשלה בחודש הראשון בהתייחסותה לצד האזרחי בניהול המלחמה. בראשית המלחמה אמר לי ראש מועצת שלומי גבי נעמן ש"מעולם לא הייתה פה ממשלה שתיפקדה באורח גרוע יותר". נעמן הוא איש ליכוד עשרות שנים.
החולשה הייתה תוצר של הפיכה משפטית פזיזה, גסה, נטולת כל היגיון לבד מריסוק הרשות השופטת. הציבור לא שוכח. למעלה מ-60% אומרים כי הרפורמה השפיעה על מוכנות ישראל למתקפת חמאס
היכן שלא הייתה ממשלה, קמו יוזמות של הציבור. החברה האזרחית התגייסה לפתור משבר כוח אדם עבור החקלאים, להסביר את עמדתה של ישראל בעולם, לספק ציוד למפונים, לאסוף כסף וציוד צבאי למאמץ הלחימה. משרדי הממשלה, כמעט כולם (לבד ממשרדי הביטחון, הבריאות, הרווחה ובמידה מסוימת הנגב והגליל) התבררו ככושלים. תרבות המינויים הפוליטיים, הנאמנות על פני מקצועיות, בחסות רגב, דוד אמסלם ורבים אחרים, התבררה כרקובה. משרד האוצר מתפקד כעת באופן הגרוע ביותר מבין משרדי הממשלה החשובים, בעיקר בשל פוליטיזציה בלתי פוסקת בהוראת בצלאל סמוטריץ'; הוא ממשיך לעמול על כספים קואליציוניים.
הנה המגמה: הבנה גוברת כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את השפל בשירות הציבורי שאליו הגיעה ערב מלחמת אוקטובר 2023. נאמנות וקרבה פוליטיות לא יכולות לגבור עוד על יכולות מקצועיות, כאשר ישראל במלחמה ועל סף מלחמה אזורית. מה שחשוב הוא יכולת הביצוע והיושרה, לא הפרוטקציה. האם ההבנה הגוברת הזו הגיעה לממשלת ישראל הנוכחית? לא.
ה"רפורמה" המשפטית גרמה נזק עצום. הציבור לא שוכח ומאשים אותה במוכנות הלקויה למלחמה. שר המשפטים יריב לוין ניאות, סוף-סוף, לקיים את חובתו החוקית ולכנס את הוועדה לבחירת שופטים. אך הוא עודנו מסרב לאפשר לשיטת הסניוריטי בבית המשפט העליון להתנהל כסדרה, וכפי שהתנהלה מקום המדינה. כנראה לוין עדיין מפנטז על הרס המשטר הדמוקרטי הישראלי, גם אחרי המלחמה. הנזק שנגרם לישראל עקב פרויקט העוועים של לוין, שמחה רוטמן ונתניהו הוא היסטורי.
אי-אפשר להפריז באזכור הפרסום של עמיתי יוסי יהושוע, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", שחשף בחודש יולי כי בנימין נתניהו קיבל ארבעה (!) מכתבים מאמ"ן המזהירים שאויבותיה של ישראל מזהות "חולשה היסטורית". החולשה הייתה תוצר של הפיכה משפטית פזיזה, גסה, נטולת כל היגיון לבד מריסוק הרשות השופטת. הציבור לא שוכח. לפי נתוני מכון ויטרבי, יותר מ-60% מהציבור (היהודי והערבי) אומרים כי הרפורמה השפיעה במידה רבה או רבה מאוד על מידת המוכנות של ישראל למתקפת חמאס מעזה. במילים אחרות: אתם, השרים, התעסקתם בשטויות כאשר על שולחנכם התרעות חמורות להידרדרות ביטחונית רב-זירתית, ופגעתם בכך במוכנות המדינה להתקפת פתע. פרופ' תמר הרמן, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, אומרת כי בניתוח עומק רואים כי יותר ממחצית מהישראלים שממקמים עצמם בימין, מזהים קשר בין ה"רפורמה" לבין המוכנות הדלה של ישראל למלחמה.
נתניהו נכשל בהיערכות למלחמה, ונכשל גם אחרי שפרצה. ישראל רוצה מנהיג מאחד, והוא לא מצליח להתעלות לגודל הרגע. לעיתים מנהיגים שחוו הפתעה אסטרטגית מתעשתים, מתגברים ומצליחים לצבור תאוצה ופופולריות. עד כה זה לא קרה לנתניהו. ההפך. הליכוד נמצא במצב קשה בסקרים, הפופולריות של נתניהו (כפי שאפשר לראות בנתונים בטור זה) נמצאת בשפל אישי. מסיבות עלומות, נתניהו לא הלך לאף לוויה, לא ניחם אבלים, לא התראיין לכלי תקשורת ישראליים בהרחבה – כפי שמצופה ממנהיג מדינה בעת מלחמה. זה לא נובע ממחסור זמן: הוא מצטלם באובססיביות עם לוחמי צה"ל, לפחות פעמיים בשבוע. לתפיסת שותפיו בקבינט המלחמה (גנץ ואיזנקוט) נתניהו מנהל את המלחמה בצורה שקולה וסבירה, וללא החלטות פרועות והזויות. אך ירידתו לפרטים, כמו תמיד, מוגבלת. נתניהו מתקשה להוציא מפיו את המילים "אני האחראי", ופרסומים שונים מעידים כי הוא נערך לוועדת החקירה וסבור שיוכל להמשיך לשמש ראש ממשלה אחרי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה. 52% מהישראלים סבורים שהוא מקבל החלטות רק או בעיקר כדי להגן על עצמו. עוד 18% חושבים שזה חצי-חצי: גם מה שטוב למדינה, וגם מה שטוב לעתידו הפוליטי, "באותה מידה". במילים אחרות, טובתו חשובה לו כמו טובת המדינה. בסך הכול 70% סבורים שראש הממשלה מחליט רק לפי מה שטוב לו, או במקרה האופטימי, רואה את האינטרס האישי שלו כשווה ערך לאינטרס של המדינה. רק 30% סבורים שנתניהו רק או בעיקר מחליט לפי טובת המדינה. זו תוצאה נוראה כאשר ראש הממשלה שולח אנשים אל הקרב.
× × ×
הטור הזה כולו עוסק בדרך שבה כולנו השתנינו. ראוי שאדם יעיד על עצמו: גם אני, עיתונאי ותו לא, שיניתי את תפיסותיי, כמו רבים מהקוראים של טור זה. טעיתי בכך שסברתי שכניסת פועלים מרצועת עזה והסדרה יכולות לספק שקט. טעיתי בכך שלא האזנתי מספיק לאזהרות ראשי הרשויות בעוטף עזה.
את חמאס צריך לחסל, בכוח. את כולו, עד הבונקר האחרון, בלי הודנה ובלי הפסקת אש; לעיתים צריך לדעת לאטום את אוזניך בפני ביקורת בינלאומית ולעשות את הדבר הנכון (תוך כדי שימור המשפט הבינלאומי, כמובן). את החטופים צריך להחזיר, בכל מחיר. גם מחיר כוחני. כפי שכתבתי פה מספר פעמים: אינני מכיר מדינה בעולם שהייתה מאפשרת כניסת ציוד הומניטרי למדינה עוינת, שחטפה את אזרחיה, ובהם 30 ילדים ותינוקות. עם כל הכבוד והצורך בארה"ב.
יש עוד דוגמאות רבות. אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שצריך להגדיל את צה"ל, סביר להניח שהייתי מתנגד. היום זה נראה בעיניי חיוני, למען עתיד כולנו.
אשאיר לכם לחשוב מי לא השתנה. מי לא השתנה כלל. לא הודה באף טעות אישית, ואיננו מתנהג אחרת. ישראל נמצאת בשינוי. היא צריכה שינוי. מי שלא מבין זאת, לא יכול להנהיג איש.
פורסם לראשונה: 07:44, 10.11.23
