לפני שבעה חודשים, באמצע מבצע שומר החומות, ישבתי על גג בית של חבר. היה זה ליל חג השבועות והתכנסנו כדי לנסות ללמוד תורה כנהוג בלילה הזה. הבתים שלנו סמוכים מאוד לבסיס חיל האוויר, וכך, בעודנו מנסים לקרוא מהכתובים, קרעו את אוזנינו עשרות מטוסי קרב שהמריאו להפצצות בעזה.
כמה ימים לפני כן נשלחתי מהעיתון לסקר את הפרעות בלוד וחזרתי המום. הפוגרום שביצעו ערביי העיר לא פספס אף פריט רכוש של יהודים: ממוזיאון הפסיפס העירוני ועד לכל עמוד תאורה שנקרה בדרכם. אבל לא השמדת הרכוש היא שהכתה בי. ברגע מסוים החלו אזעקות בעיר. חמש רצופות. כל יהודי שהיה ברחוב נשכב באימה על הרצפה, והערבים, ראיתי בעיניי, עמדו במקום, שרקו בשמחה וקראו שוב ושוב "אללה הוא אכבר".
מה בעצם ההבדל בינינו לבינם? למה אנחנו רועדים והם צוהלים? הדברים שקרו בחיי לפני האירוע הזה ואחריו מביאים אותי למסקנה המוזרה הבאה: העתיד של מדינת ישראל טמון באופן משמעותי מאוד אצל נערי הגבעות, לא פחות.
הערבי בלוד לא צועק בזמן האזעקה "אין לי שוויון הזדמנויות להתקבל ללימודי הייטק", הוא צועק "אללה הוא אכבר" כי ברור לו על מה נסוב הקרב. האירועים האלה חידדו לי היטב את מקומם של שני אחיינים שלי, שאת השנים האחרונות מקדישים לגידול עדר צאן בהר חברון. שני צעירים שיכולים היו לעשות הרבה דברים אחרים עם החיים שלהם, אבל החליטו שמשימת חייהם כעת היא שמירה על כמה עשרות דונמים סביב חוות מעון.
מדובר במלחמת דת שבה, בהיעדר ביטחון בצדקת הדרך, וחיבור עמוק לזכותנו ההיסטורית והמוסרית על הארץ, גם המטוסים במיליארדי דולרים שהמריאו לנו בתוך האוזניים לא באמת יעזרו
הם פוקחים את העיניים בבוקר ורואים איך התוכנית הפלסטינית להשתלטות על שטחי C מתקדמת בקצב מטורף. כל ילד יכול למצוא ברשת את התוכנית, ולהצליב אותה עם תצלומי אוויר שמראים את התקדמותה המבהילה.
מה המשמעות שלה? סגירת רצף טריטוריאלי של צועקי אללה הוא אכבר, מעפולה ועד באר שבע, ובקו הרוחב: מאפגניסטן ועד כפר סבא. המבצע האחרון בעזה המחיש עד כמה מבחינתם גם עמוד תאורה הוא סימבול ציוני שאותו צריך להשמיד בלהט דתי.
"נוער הגבעות" (שלענייננו הוא שם קוד לציבור של כמה עשרות אלפים שמבינים את הקרב הכפול) משחק תפקיד מרכזי בשתי המערכות: במערכה על השטח הם עלו לאחרונה בהמוניהם לחומש. זה חשוב לא כי חומש היא הנקודה הכי קריטית אלא כי אנחנו נמצאים בקרב על השטח, וכשהצד השני לא עוצר גם לנו אסור לעצור. זה קרב שהיה כאן תמיד, כבר לפני 3,900 שנה אברהם אבינו נאבק על שטחי מרעה.
בחג השבועות, בעודי יושב מיואש על הגג של חבריי, הבנתי שעם כל הניסיונות לחלן את הסכסוך, בסוף הקרב הוא על התודעה. מדובר במלחמת דת שבה, בהיעדר ביטחון בצדקת הדרך, וחיבור עמוק לזכותנו ההיסטורית והמוסרית על הארץ, גם המטוסים במיליארדי דולרים שהמריאו לנו בתוך האוזניים לא באמת יעזרו.
בנסיבות האלה הכתה בי ההבנה שבמסגרתה נפלא לדעת שמתקיים לצידנו כוח עילית אמוני שמוכן לשלם מחיר. קבוצה שמבינה היטב את המערכה התודעתית וגם שומרת במו רגליה ועיזיה על השטח. שם הקוד של הכוח הזה הוא "נוער הגבעות", הם העתודה התודעתית של אומת הסייבר, וככל שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר כמה שהם קריטיים.
- עמיחי אתאלי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
