רס"ן זיזו נדרך.
מהדק אחיזה בנשק. האישונים שלו מתרוצצים. ימינה, שמאלה. אנחנו על דרך עפר המובילה אל מוצב מו"פ דרום, לא רחוק מקיבוץ מגן. שלושה אופנועים מתקדמים לעברנו באיטיות. עזה בגבם, עננת אפר מאחוריהם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני מכיר את המבט החשדן הזה של זיזו. לפני יותר משנה עמדנו ככה בחברון, מול המכולת שבחסם אשמורת, שבה אירע פיגוע ירי. איתנו עמד שלו דגן, הקשָּׁר של זיזו, שב-7 באוקטובר ייפול בקרב גבורה. טרנטה השתעלה לקראתנו במעלה הכביש. זיזו נדרך, הידק אחיזה בנשק. האישונים ימינה, שמאלה. ואז, אחרי שהטרנטה חלפה, הצית סיגריה של חזל"ש. עשן טיפס אל שמי חברון.
והנה עכשיו, על דרך העפר שבעוטף, האופנועים מתקדמים, החושים דרוכים, אבל כשהם חולפים על פנינו מתברר שאלה פועלים תאילנדים. חייכנים כאלה. זיזו מרפה מהנשק. שוב סיגריה של חזל"ש. ואז מכבה על האחורה של נעל ימין, ואת הבדל תוחב לכיס התחתון של הדגמ"ח. כיס די תפוח.
קוראים לו סהר זפרני. הכינוי זיזו נדבק אליו בטירונות כשחייל דרוזי הסתבך עם השם זפרני, וזה מה יצא. היום אין לו שם אחר. מי שיקרא לו סהר לא יקבל יחס. את זה אני כבר יודע. תקופה ארוכה ליוויתי את זיזו ואת הפלוגה שלו, רובאית ג' של גדוד 51, כשתפסו קו בחברון במשך שלושה חודשים. אז הוא היה בתחילת דרכו בתפקיד.
אלו היו ימים דחוסים. פיגוע דריסה, חייל שתקף פעיל זכויות אדם, אלימות על שער מוצב חרסינה שהסעירה את המדינה וטירפדה לזיזו את הסיירת, ובין לבין בקבוקי תבערה, ואבנים, ופשיטות. כל אלה כשסביבנו נוף הררי טרשי, קור חודר עצמות וסכסוכים ומבני אבן בני מאות שנים, חלקם מנותצים. ומחסומים. וקונצרטינות. ופילבוקסים.
יותר משנה עברה מאז, ומולי אדם אחר. העיניים השחורות של זיזו כמו יותר עמוקות ומכילות. צרובות בהן תמונות. הלב יותר פתוח. ואפשר להבין; דבר או שניים קרו מאז. פה, במוצב מו"פ שאליו תכף ניכנס, המ"פ מגולני איבד שבעה מלוחמיו, עוד אחד נחטף וקרוב ל־20 נפצעו. מכאן, בתנאי הפתיחה הללו, כששרשרת הפיקוד תחתיו נגדעה, החלה המערכה שלו.
עכשיו בכל אופן, אחרי שחזר מעזה ונפרד מהפלוגה שהוביל, הוא מתפנה לשחזר את הסיפור שלא סופר על מוצב מו"פ דרום; ואת המשך סיפורה הבלתי נתפס של רובאית ג' שלו – שעובר מחברון לעוטף עזה ומשם לעזה.
"אני לא בא לספר לך איזה סיפור גבורה", זיזו מקדים ומבהיר, "זה היה כישלון טוטאלי. ומי שאומר אחרת, צריך לחשוב עם עצמו אם הוא ראוי לשרת בצבא, לא משנה באיזו דרגה הוא. כולנו נכשלנו. כולנו. המשימה הייתה להגן על היישובים, ולא הצלחנו. גם בגזרה שאני אחראי עליה. כל המילים מקטינות את מה שהיה באותו יום.
"ועדיין, בתוך זה, היו לוחמים שעיכבו וצימצמו את נהירת המחבלים. חשוב לי שהסיפור שלהם לא יישכח, שזה לא יעבור. 'עוד מישהו נפל', זה לא עוד מישהו. אלו הגיבורים הכי גדולים של המדינה הזאת".
קצת קודם.
במושב האחורי. מדרימים אל העוטף. בחוץ: שדות בגוני פוטוסינתזה תחת שמש מהאו"ם, בהירה במידה, שהייתה אז עדה ושתקה.
באותו שמחת תורה חצי מרובאית ג' של זיזו סגרה שבת. תפסה את קו כיסופים ויותר מעשרת הקילומטרים שלו שנמצאים מדרום לנחל הבשור, וכוללים את עין השלושה, נירים, ניר עוז ומגן.
הוא לודאי במקור, בן 27, נולד בשכונה קשה. "תלמיד לא וואו, סביבה שלילית. אלימות, נרקומנים, אנשים חלשים ברחוב", סיפר לי אז, במוצב חרסינה, על מי שהיה פעם, לפני שגילה שסבא שלו היה גולנצ'יק, לוחם בששת הימים, ומצא לעצמו דרך.
האזעקות תפסו את זיזו במושב פדיה בשפלה, שבו הוא גר עם מיתר. כמה ימים קודם יצא לחופשה לרגל החתונה שלהם. אפילו איפסן את הנשק. על הדרמה במוצבי לוחמיו ילמד בהדרגה דרך הודעות הוואטסאפ בקבוצת הפלוגה.
בדרך למוצב זיזו יסנן טלפונים מהסגן הקודם שלו. "בדיעבד הסתבר שהודיעו לו, 'כולם מתים, זיזו מת, בוא לעזור'. אחרי איזה שמונה צלצולים אני עונה: 'אחי, דחוף?' הוא אומר: 'אתה חי, יא בן זונה. אני בדרך'"
"מו"פ ירוק-צהוב", כלומר הכל תקין, קצין האג"ם הגדודי הוא הראשון לכתוב ב-6:35. "ירוק בעיניים" – כלומר, הכל תקין – מדווח אחריו רס"ן רז פרץ ז"ל, מ"פ מפקדת גדוד 51, שייהרג באותו היום. ואז, 6:47, דיווח ראשון בקבוצה על אירוע חריג, "פשיטה לכיוון מארס, זריז כוחות למארס".
זיזו אומר למיתר "אני תכף חוזר", טס לבית הוריו בלוד, מדים, אקדח אישי, עף דרומה. בינתיים הוואטסאפים מקבלים טוויסט נורא, וטלפון מההוא ומההם. "חוסר אונים מוחלט", זיזו מתאר את הייאוש בלנסות להנחות מרחוק. למשל את הלוחמים המתבצרים בחדר האוכל; או את אלו שכלואים בנמ"ר תקול, מעליהם מחבלי נוח'בה. "זו התחושה הכי קשה שיכולה להיות למפקד, תחושה שאני מרגיש עד היום. בפועל אין לי איך לעזור להם, מה שיש לי להגיד זה ‘תילחמו’. זה מה שאני אומר".
הרכב מתקדם. המבט אל החממות והמטעים שבשוליים. אל הדרכים העוקפות, המשובשות, שבבוקר ההוא זיזו טס בהן עם הפיג'ו שלו. הפנים שלו בחלון. "ברבור שחור", אומר תוך כדי.
“ברבור שחור”. יש כזה מושג, שמתאר את התרחיש הכי לא צפוי. קילומטרים מעבר לדמיון. "אם מישהו היה בא ב-6 באוקטובר ואומר, מחר תהיה פשיטה של 5,000 מחבלים, הייתי אומר שהוא צריך אשפוז בכפייה", זיזו אומר ואז מתאר איך נראה אותו ברבור: רכבים שרופים, הפוכים, גופות על הכביש. בצד הדרך “דויד” משוריין מרוסס מכדורים. והוא עוצר ליד, פותח מאחור, רואה לוחם פצוע מהבטן ומטה ומישהו מטפל בו. "ואני אומר לו 'סליחה אחי, אני צריך את הנשק שלך, אני הולך לחזית'". עד היום זיזו לא יודע מה עלה בגורלו.
בדרך דרומה, תוך כדי דילוגים בין זירות ולפחות שלוש היתקלויות, הוא יאסוף את אביאל הנהג שלו, ואז ברמזור יפגוש במקרה את ליאור, אחד המ"מים שלו, וליד רעים יאסוף עוד שני מ"מים מהגדוד. אחד מהם חזר בדיוק מנופש. "עם גופייה וכפכפים", זיזו נזכר, "אני נותן לו שני אקדחים. אומר 'זה הנשקים שלך'. ואז אנחנו אוטו מלא. זה כבר כוח".
5 צפייה בגלריה
משמאל: הקשר סמ"ר שלו דגן ז"ל; הרס"פ דניאל לאון שנפצע בקרב; הסמ"פ סרן עומר וולף ז"ל; רס"ן זיזו; סמל איתי זרביב, שנפצע בקרב; והקשר נהוראי גהוזי
(צילום: פרטי)
עד שיגיעו למוצב זיזו ינסה ללא הצלחה לתפוס את הסגן שלו, עומר וולף, ויסנן טלפונים מהסגן הקודם, אביעד יקוטי. "אמרתי, הוא בטח רוצה להתעניין מה קורה", זיזו מתאר, "בדיעבד הסתבר שהודיעו לו, 'כולם מתים, זיזו מת, בוא לעזור'. אחרי איזה שמונה צלצולים אני עונה: 'אחי, דחוף?' הוא אומר: 'אתה חי, יא בן זונה! אני בדרך'".
בינתיים, בנסיעה שלנו דרומה, אנחנו מגיעים אל הציר המוביל למוצב. על הקרקע סימני D-9. פעם הכל היה פה עצי פרי. תפוזים, קלמנטינות. אחרי 7 באוקטובר הצבא הסיג את הפרדס, שדרכו הסתערו הנוח'בות.
משם, זיזו מצביע דרום־מערבה, אל מטעים רחוקים וערימות חציר, הוא והלוחמים שלו הגיחו. קילומטר וחצי מהמוצב הרימו הנדברקס. “נלך ברגל, יש מארבים”, זיזו קבע, והחמישה החלו צועדים. "כל אחד עם מה שיש לו. אחד עם וסט מצ'וקמק, אחד עם כפכפים, וככה הולכים במטעים".
פלשבק לחברון.
כמעט ערב. השבת יורדת לאיטה על ציר המתפללים המוביל מקריית ארבע הצמודה. שלו דגן עומד מחייך עם שתי ידיים בכיסים. כל אותו היום ליווה אותנו: בסמטאות המובילות למערת המכפלה, בצומת 206. אני מצלם אותו. קליק. בשמיים שמעל החיוך שלו כתמי עננים שנעים בין דלמטיים לדרמטיים ומבעדם אלוהים כאילו מפורר על העיר את תבלין הבית, תערובת חמוצה־מתוקה של קדושה וסכנה. זיזו מטה אוזן ליקום. מקשיב. "קלצ'ניקוב", פוסק. "מגיע מהשכונות הפלסטיניות".
גם בבוקר 7 באוקטובר, כשצעדו במטעים והגיעו 300 מטר מהמוצב, נשמעו פתאום צרורות. זיזו עצר. נדרך. מארב ממערב, קבע. ואז התקשר לסגן יקוטי, שכבר הגיע למוצב והחל לנהל את פינוי הפצועים אל מסוק של 669.
"לא האמנתי שיגיעו", זיזו נזכר קודם איך תוך כדי נסיעה דרומה יצר קשר עם החמ"ל של 669, שאת הטלפון שלהם קיבל מלוחם שפגש במקרה בדרך. "זו שענתה שאלה, 'איפה זה מו"פ דרום?' שלחתי מיקום ונ"צ".
“חמאס ידע איפה המוצב, בצה"ל לא”, אני מעיר. זיזו מהנהן. ממשיך. "אני אומר ליקוטי, 'קח את הפצועים אחורה. עושים לכם מארב על הפינוי. אני מאחוריהם, אחי. כמה דקות והם מתים'. הוא משך את החבר'ה.
"ואז המסוק יורה לכיוון המטעים. פצצות קטנות של וולקן לידנו. בום, בום, בום. חרבו דרבו. הוא לא יודע שאנחנו שם. סיטואציה הזויה. אני אומר ליקוטי 'תעצור את המסוק, תעצור את המסוק!' יש שנייה שהוא שואל – 'אתם בפרדסים?' ואז צועק 'עצור את הטיל'. ואז שמעתי את הטיל. בום. איזה 50 מטר מאיתנו. תקוע עם הראש באדמה. שתי שניות שקט. יקוטי אומר – 'תגיד לי שאתה חי'.
"בינתיים פיצוצים מכל כיוון, יריות, כאוס טוטאלי. אנחנו בהליכה שפופה כזאת, עוד עשרה מטרים, עוד עשרה מטרים. אני עושה יישור קו, אומר לחבר'ה, 'עוד שנייה נראה אותם'. ואז נשכבים. בהתחלה רואים דמות מולנו, ואז שלוש. 30, 35 מטר קדימה. הלוחמים מסתכלים עליי, 'למה אנחנו לא יורים?' אני אומר, 'חכו, הם לא יודעים שאנחנו פה'.
"ואז אני מתזמן. 'שבע, ארבע, שתיים’ - ובמכת האש הראשונה פוגעים בכל השלושה. אחד מתרוצץ שם, אולי חטף ברגל או משהו. ואז אש אלינו. טק־טק־טק. מסתערים, רואים שהם מתים".
ותכף, אחרי שלוחמים מהמוצב יחסלו עוד ארבעה מחבלים ליד חממה לא רחוקה, זיזו יחבור למוצב, אל מראות שייצרבו בעיניו השחורות. "אם אני עוצם את העיניים ולוחץ פליי, אני יכול להגיד לך מה קרה בכל רגע, וזה יישאר עד שאמות", אומר. ואז מתאר.
מגיעים לש"ג.
זיזו ממשיך לצעוד בעקבות השתלשלות הבוקר ההוא.
הנה כאן, מימין, מצביע, לא רחוק מחומת הבטון הסמוכה, שכב המ"מ סגן אוראל חזן, עם פציעות רסס מהבטן ומטה. יד אחת על הנשק, יורה לכיוון המטעים. זמן קצר קודם רימון התפוצץ לידו.
ופה, ממש בכניסה, שכב מחבל מחוסל. עם מכשיר קשר, מפה, זקן גדול. מחבל־מחבל, נראה כמו מפלצת. רואים את הרוע בפנים.
ובהמשך, בש”ג, תפס את העמדה גולנצ'יק כשרק וסט ותחתונים לגופו, ולידו אחר עם חצי ב' ונעלי ספורט. ולא רחוק, זיזו ממשיך לספר, חִיפה עם נשק לוחם, כל הפנים רסיסים, הזרוע מדממת. וליד, באלונקה, שכב הרס"פ, פצוע בבטן, חיוור לגמרי, שחור מאבק שריפה. "ואני שואל את אחד החבר'ה, 'מי זה?' כי אני לא מזהה".
הוא ממשיך להצביע ימינה ושמאלה. ליד החדרים, בכביש, ברחבה מולנו, מאחור, במקומות שבהם בין שמונה לעשרה פצועים שכבו וחיכו לפינוי. כדורים בידיים, ברגליים, פציעות רסס. "אחד זרוק פה, אחד פה, אחד פה", זיזו נע קדימה ואחורה, "מראות מ'להציל את טוראי ראיין'.
"כולם חיילים שלי. כמו הילדים שלי. גיבורים מטורפים. נלחמו עד טיפת הדם האחרונה. ואני רואה אותם, ולא עוצר לשאול מה אני רואה. אני לא עושה את זה".
זיזו זוכר אותם תולים עיניים. הנה, המ"פ הגיע. אחרי שעות נוראיות. אחרי שמפקדי הפלוגה נהרגו או נפצעו. "ואתה חייב לתפקד טוב. אין לך ברירה", הוא אומר. "הדברים הראשונים שאני עושה אלה פעולות סמליות. מנסה לייצר הצלחות קטנות, לבנות מחדש את תחושת המסוגלות, את האמון שלהם בנו, המפקדים".
אז הוא צועד בביטחון אל המוצב המדמם, המוכה, עם שני קלצ'ניקובים בידיים, שהרים מגופות מחבלים. כמו מציג שלל. ותוך כדי, עם יד על הקלצ'ים, מחלק פקודות. "לַבחור עם התחתונים בש"ג אני אומר, 'תעוף מפה'. הוא עונה, 'לא, יש מחבלים'. אני אומר: 'קח את הדברים שלך, תעלה על מדים, תחזור'. ואז, מבלי שאמרתי להם, גם חבר'ה אחרים עולים על מדים.
"מיניתי מ"מים, שירטטנו גבולות גזרה, חילקנו אחריות, מי מחפה לאיפה, וביקשתי מהמסוק שינחת במוצב. מתחילים פינויים. חזן המ"מ, שיש לו פציעה מורכבת, מסרב. אומר, 'קודם החיילים'. ותוך כדי פורצים ל'ארמון', הכספת שבה המאגים, והופכים את המוצב למבצר קטן".
החושך יורד, המוצב נכנס ללילה, הם נערכים למתקפה נוספת, אורבים בחוץ. חלקם פצועים שסירבו להתפנות. "חבר'ה עם רסיסים בעיניים, בקושי רואים", זיזו נזכר ואז עוצר. פותח וואטסאפ. מקריא. זה מסוג הודעות השרשור שנפוצו ב־7 באוקטובר. "גדוד 51 גולני פלוגה ג' כמעט נמחקה", שוב עוצר. “הפלוגה שלי”, אומר.
הצלחת לענות להורי הלוחמים?
"כן".
והיו כאלה שידעת שהילדים לא במצב טוב או לא בחיים?
"שיחות מורכבות. הם לא יודעים מה הולך לבוא עליהם ואתה לא יכול להגיד, אבל אתה מנסה לחזק. והם מתחננים, 'רק תגיד', היו שידעו שקרה משהו. ואתה מושך את זה, 'אנחנו בלחימה. החבר'ה נלחמים'".
חדר האוכל של המוצב. מוארך כזה. אנחנו אחרי ארוחת הצהריים.
עובד מטבח ממושקף, עם מכנס צבאי וחולצה לבנה, מעביר ויש אחרון. ארוחת הצהריים מאחורינו. מצוחצח פה. אפשר לאכול מהרצפה, כמו שאומרים. כל כך לא מספר את הדרמה.
לכאן, בצהרי השבת ההיא, זיזו נכנס עם פנס. חושך אימים, דממה, הוא נזכר, ריח אבק שריפה. סימני פיח ודם על הקירות ומכל עבר.
מרבית לוחמי המוצב התכנסו בבוקר ההוא כאן. חלק טיפלו בפצועים, אחרים ניהלו קרבות גבורה על הדלתות. המחבלים ירו אר־פי־ג'י, זרקו רימונים. על הכניסה הראשית, משמאל, נפלו המ"מ סרן שילה ראוכברגר וסמל עמיחי רובין ז"ל, שנאבקו במשך שעות עד מותם.
כשזיזו הגיע, החדר המוארך היה ריק מאנשים. מבעד לאור הפנס ראה את סמ"ר שלמה רשטניקוב שוכב במרכז חדר האוכל ללא רוח חיים.
את שלמה הכרתי ביום של פתיתי שלג מעורבים בגשם. כולם כבר יצאו הביתה, אבל הוא קיבל שש שעות ביציאה. האדון ישב בשמירה. מבאס לסגור 17 יום בחברון ואז להיתקע בבסיס.
הוא נאנח וגם לקח אותי לראות את החדר שלו. שישה לוחמים ישנו שם, על כמה מטרים מרובעים. הוא במיטת קומתיים למעלה.
שלמה נולד 2,000 קילומטר מכאן, בוולגוגרד שבדרום רוסיה, בשם דימיטרי. למד בבית ספר יהודי, שמע סיפורים על ישראל ובגיל 14, כשבאו לבית הספר מארגון נעל"ה, החליט לעלות. השאיר ברוסיה הורים ואח גדול. "הבנתי שאני יהודי, זאת המדינה שלי. עליתי לא רק ללמוד או להתגייס, גם לגור פה", סיפר.
כשיצאנו לפטרול בפיתולי חברון, תחת תפאורת לילה צופן פורענות, שלמה שיתף במחשבה שצצה לו. כבדה כזאת. מחשבה של 200 טונות. בדיוק נולדה לו אחיינית. "אני לא סתם בן אדם, אני דוד של מישהו. אהיה דוגמה בשבילה ואולי היא תעלה לארץ, כמוני", סיפר אז והודיע: “זהו, נגמרה לי הילדות”.
זה היה קצת סוריאליסטי. תלוש מהמתרחש סביבנו, יום דמים בעזה, שכם וחווארה.
ואז להוא שנגמרה הילדות בסמטאות חברון, נגמרו החיים בהגנה על מוצב בעוטף, מבלי שביניהם הספיק באמת להיות מבוגר.
שבוע לפני שנפל עוד הספיק לבקר את הוריו המאמצים, לאה ואבידן סעד, באבני חפץ שבשומרון, והציג להם את ליזה, אשתו לעתיד. זה היה ערב סוכות. החג שהכי אהב, סיפרה לי לאה.
לאחר שנקבר בהר הרצל, הגיעה שיחת טלפון מסתורית מפי איש צבא שלא הכרתי, שביקש למסור עדות כדי שתובא להוריו. "ראיתי את גופתו של שלמה", תיאר, "זה היה מראה שלא אשכח. הוא היה עטוף טלית כזאת גדולה ובד שלא זיהינו בהתחלה. כשבדקנו, התברר שמדובר בבד סוכה. היו עליו אפילו קישוטים".
ועכשיו, כשאנחנו יוצאים מחדר האוכל, אני שואל את זיזו על הטלית ובד הסוכה. בלי מילים הוא מוביל אל בית הכנסת. חלל קטן, אולי 20 כיסאות מרופדים באדום. "דע בפני מי אתה עומד", כתוב מעל הפרוכת.
לכאן שניים מהנופלים, שילה ושלמה, הועברו באותו יום. לקח זמן עד שהתאפשר לפנות אותם מהמוצב, ובינתיים כיסו אותם במה שהיה.
כשהחושך ירד זיזו נכנס לכאן, כדי להיפרד, כדי להביט בפעם האחרונה בלוחמים שלו. "ואני נכנס, רואה מולי את שילה מכוסה בפרוכת. אני מסיר כדי לראות אותו. הוא נראה כמו מלאך", זיזו עומד מול הפרוכת הנוכחית, הקול שלו שקט. מדוד. "ולידו שלמה. חייל שבא מרוסיה להגן על הארץ הזו. בחור חינני ומלא חיים, שעכשיו כבר לא בחיים. והם שוכבים האחד ליד השני, עולה חדש ודתי מהיישוב עלי. כל הישראליות. והתמונה הזו של שניהם, עם הסממנים היהודיים שהולכים איתנו 2,000 שנה, מסמלת מה זה להיות יהודי בארץ ישראל בימים הללו. זו תמונה שלא אשכח. ברגע אחד אתה מבין על מה אתה נלחם.
"ואני סוג של נפרד מהם, חושב מה הם היו מצפים ממני. שילה היה לוחם-על, ושלמה הוא תמצית הטוב שלנו, בצבא, בעם. לפני כמה שעות הם מסרו את עצמם כדי שנמשיך, ועכשיו צריך להמשיך. ואני מסתכל עליהם, יודע שאני לא הולך לראות אותם יותר. זו צביטה שגומרת אותך. ובכל זאת אני נושם. נוצר את הרגע בלב. יוצא, סוגר את הדלת, ממשיך".
מסתובבים, נעצרים ליד קובייה אטומה של שלושה על שלושה מטרים לערך. המיגונית. אין חלונות, אין פתחי ירי, בפתח דלת ברזל חדשה.
על רצפת המיגונית אפודים. הקירות צבועים בכסף, משונה כזה. בבוקר ההוא הכל נראה אחרת. חור בדלת, רסיסים, סימני דם, ריח לא נעים, זיזו נזכר. הם נאלצו להביא ערכת פריצה, כדי לחלץ את זיו אזולאי וצבי כהן. בפנים שכב ללא רוח חיים סמ"ר דביר חיים רסלר.
על צבי כהן, שמכונה צא־בי, שמעתי פה ושם. ירושלמי, אוהד בית"ר, אחד המצחיקים. שלמה ז"ל תיאר אז בחברון איך היה מסתלבט עליו. "אני שלמה ואני מה-רוסיה", חיקה את צא-בי מחקה אותו, וצחק.
גם בוקר שמחת תורה התחיל בצחוקים. בהמשך, כשאדבר עם צא-בי, הוא ייזכר איך בזמן האזעקות הוא, דביר ז"ל ואזולאי, מיהרו מהחדר שבו ישנו. התלבטו אם להצטרף לחדר האוכל, ובסוף פנו למיגונית, ושם - צחוקים של החיים. "הסתלבטנו, פתחנו דלת, צילמנו את היירוטים".
20 דקות עוברות, ובלגן. ירי, צרחות בערבית. צבי חשב ששתיים או שלוש חוליות פשטו על המוצב דרך מנהרה. מהקובייה הזעירה שבה שהו אי-אפשר היה לראות את התמונה. לא בעוטף, לא מטר מהם.
מהר מאוד הגיעו גם אליהם. ירי על הדלת, ניסיונות פריצה בברזלים, והם, כל השלושה, נאחזים בידית מבפנים. דביר, הוא נזכר, ממש ננעל עליה. נתלה עם כל הגוף.
"חצי שעה מאבק", צא-בי משחזר, "הרגשה של הכל או כלום. של אין סיכוי שהם נכנסים. הדלת הזאת לא נפתחת".
פחד, אני שואל. "לחץ, אנחנו במצב הישרדות", צא-בי משיב, ואז נזכר שבאותם רגעי מאבק דביר לא דיבר. היה ממוקד כולו. "בזכותו הדלת לא נפתחה".
ואז משהו התרחש בחוץ. הם שמעו אותם מדביקים משהו לדלת. שמעו אותם מדליקים. "היינו בהיכון", אומר צבי, לפני שפיצוץ המטען הגיע.
טוו-וו ארוך באוזניים, צחנת שריפה, עננת עשן שמבעדה הבינו שדביר כבר לא בחיים. צא-בי נפצע קשה ביד ימין, אבל נשאר בהכרה.
הדלת ננעלה מהפיצוץ, חור נפער בה, ודרכו המחבלים הכניסו קלץ', ריססו. ואז נהיה שקט. "אנחנו מציצים מהחור, רואים אופנועים. רואים מחבלים רצים עם נשקים, יורים", צא-בי משחזר.
עוד מעט, דרך החור, הם יראו חברים מהפלוגה. יצעקו 'אנחנו פה'. ובין לבין סמ"ר אזולאי יוריד את הקפוצ'ון, יחבוש לצא-בי את היד. "אתה פצוע, חבר הרוג לידך, לא קל. אתה לא יודע איפה ייגמר היום הזה".
היום הזה, כולנו יודעים, לא נגמר עדיין. עבור מדינה שלמה. צא-בי נמצא בשיקום ארוך. מאחוריו שני ניתוחים, לפניו אחד נוסף. אני משיג אותו בשעת צהריים מאוחרת. קשה לו להירדם בלילות. "כאבים, מחשבות, הכל ביחד", הוא מסכם.
בחזרה למיגונית. זיזו עומד, מסתכל. בחוץ מחכה לנו השמש, עם קרני אור שלופות. על הדלת, זו שבאה במקום ההיא עם החור, יש מדבקה. "שמחה, אחדות, עם ישראל חי", כתוב עליה, לצד שמו ותמונתו של לוחם חייכן, חובש כומתה, שעל הידית שפה נאבק עד מותו. נאבק ויהיה מה. סמ"ר דביר חיים רסלר, גיבור המיגונית.
"תראה איזה מסר", זיזו אומר בשקט, "רק מהמדבקות אתה מבין מי האנשים".
מקודם ביקרנו בבית לבן. מיני-מוצב, כארבעה או חמישה קילומטרים ממו"פ דרום, בין מטעי נירים לבין ניר עוז לבין ח’אן־יונס. גם הוא היה תחת פלוגה ג'.
צעדנו על שביל החול שבו תאבי דם נהרו בחציית הגבול הסמוך ושלאורכו גופות רבים מהם היו מוטלות. סביבנו עמדו ברושים, זקופים כאלה, אמפתיים, קריאות עורבים רחוקים נשמעו, מעין פסטורליה שהיא הלל לדיסוננס. איפה היה הטבע באותו בוקר? לא היה. זיזו לא זוכר עורבים ולא כלום. רק מראות מלחמה.
המשכנו אל בטונדת השמירה, שממנה נחטף אחד מלוחמיו של זיזו. על הגדר תמונה שלו. ובפנים, בתוך העמדה, כתובות גרפיטי. אחת מהן כוללת את שמות שבעת נופלי הפלוגה בבוקר ההוא. "גדוד 51 פלוגה ג' חי וקיים", נכתב, כמו כדי להבהיר, בגרפיטי ליד.
"אני לא עשיתי אף תרגיל שבו בנקודת הפתיחה אומרים לך: 'יש לך שבעה חיילים הרוגים, סמ"פ הרוג, מ"מ הרוג, מ"מ פצוע, רס"פ פצוע, לוחם חטוף, כמעט 20 פצועים - בהצלחה'"
מקודם זיזו סיפר לי איך משעות הבוקר, כשהיה בדרך דרומה, ניסה שוב ושוב להשיג את סרן עומר וולף, הסגן שלו, ללא הצלחה. גם את סמ"ר שלו דגן וסמ"ר מארו אלם, הלוחמים שאיתו, לא תפס. מנותקי קשר, הוגדרו.
השעות ילכו וינקפו, ערב של אי-ודאות יירד, שחר יעלה, ואז, כשזיזו יגיע לכאן, הנורא יתברר. השלושה, שסיירו בקרבת הגבול בדויד ממוגן בזמן תחילת המתקפה, חיסלו מחבלים בהיתקלויות ומיהרו להגן על נירים - נהרגו לאחר פגיעת טיל אר־פי־ג'י ברכבם ותוך כדי לחימה עיקשת. "מכאן ירו אליהם, וכאן הדויד הידרדר", זיזו מצביע אל שדרה שפעם היו בה עצים, ואז אל רחבת חול. "הם הבינו שהם הולכים למות והחליטו להילחם עד טיפת הדם האחרונה, למסור את עצמם".
בבית הלבן שכאן, לאחר המתקפה, יישאר חייל אחד בחיים. שלו סבהט, נהג דויד, שנקלע לאש ליד הגדר עם נהג אחר, סמ"ר בנימין בלאי. שניהם ירדו לבדם לכאן כדי לתפוס מחסה, ואז הותקפו.
שלו עוד לא מרגיש מוכן לחזור ולבקר כאן. איכשהו, יד הגורל, יוצא שאנחנו נפגשים בניו-יורק, במסע לוחמים פצועים לצורכי הסברה.
הוא אחרי חודשים של שיקום. בן 21 מאשקלון, מבט שובבי כזה שאין בו רמז למה שעבר. תכף הוא יחזור בתיאוריו אל המיגונית שבמוצב וישחזר: איך בנימין והוא שמעו את מחבלי חמאס מגיעים ואז צועקים אליהם “בואו החוצה, נעשה שלום”; ואיך, כשלא נענו, המחבלים זרקו פנימה ארבעה רימונים - באחרון הוא עף אחורה ובנימין נהרג; ואיך אחד המחבלים נכנס לוודא הריגה. "הוא פוגע לי ביד, ברגל, בווסט", שלו יתאר, "ותוך כדי אני משחרר עליו את הכדורים האחרונים שלי, וכשאני פותח עיניים אני רואה אותו גופה"; ואיך מחבלים נוספים נכנסו לאחר מכן למיגונית, בזמן שהוא מעמיד פני מת. "הסתכלו על שנינו, לקחו את הגופה של המחבל. איך לא חטפו אותנו?" ובין לבין יוסיף שברגעים הללו השלים שזהו, נגמר. "בראש אמרתי אני מת, הבנת?"
כשהמחבלים יעזבו שלו ימצא עצמו לבד במוצב, ינסה להזעיק חילוץ. "אני גוסס, ואומרים 'אי-אפשר לבוא אליך, השטח חם'. במילים אחרות, תסתדר. כשהתקשרתי לזיזו, הוא היה אופציה אחרונה. לא יצא לי לדבר איתו מאז. אבל הבן אדם הציל לי את החיים".
בחזרה לבית הלבן.
מקודם זיזו תאר איך שלח את הנמ"ר של סמל רונן, עוד אחד מגיבורי הבוקר ההוא, אחרי שחיסל עם הכוח שלו לא מעט מחבלים - כדי לחלץ את שלו ועוד שני פצועים. אבל עכשיו הוא עומד עם העיניים לכיוון עזה. בלי מילים. רק מסתכל. לוקח נשימה.
כל מה שתיאר עד כה הוא יום אחד באוקטובר. מכאן תתחיל המלחמה של פלוגה ג' של זיזו, על אדמת המוות שמעבר לשמיים הפנורמיים־בהירים שמולנו. פרוזדור נצרים, ביתור הרצועה, שייח’ עג'לין, רימל, שיפא, זייתון, שג'עייה, אל־בורייג', אל־מע'אזי.
"אני לא עשיתי אף תרגיל שבו בנקודת הפתיחה אומרים לך: 'יש לך שבעה חיילים הרוגים, סמ"פ הרוג, מ"מ הרוג, מ"מ פצוע, רס"פ פצוע, לוחם חטוף, כמעט 20 פצועים - בהצלחה'", אומר.
מושב פדיה.
זיזו לוקח שאיפה, ואז מועך את הבדל בכוס חד-פעמית. "לא התחלת לעשן בינתיים?" הוא מתעניין. על כפות הידיים שלו שני עיגולים חומים. סימני החינה. סוף-סוף.
אני זוכר שרק הציע נישואים, לפני יותר משנה. וילה במצפה רמון, שטיח לבן, ברקע "את לכל החיים" של אלקנה מרציאנו, וזיזו מכובד, על אזרחי, כורע ברך. מיתר מוחה דמעה. קשה לי להתמודד עם הסיטואציה הרגשנית, אמר אחר כך.
לחתונה הוא כבר יגיע אדם אחר. רק שזה יקרה יותר מחצי שנה אחרי המועד שנקבע. "בינתיים נפל לי קצת שיער, אחי", הוא יצחק.
כשנחזור מהביקור בעוטף, והמוצבים המדממים וסיפוריהם כמו יוקרנו לאחור על השמשה שבגבנו, זיזו יאמר שזה שיש לו עכשיו טבעת על האצבע זה ניצחון אישי. "דמיינתי את הרגע, אבל הייתי בטוח שזה לא יקרה כבר", הוא יודה, "חשבתי שאיפשהו אני אמות בדרך. כמעט כל יום אתה חושב שלא תחזור.
"בסוף, מלחמה זה לא נטפליקס. זה אירוע שאתה פוגש בו הכל. יש סתלבט, עצב, בדידות, רגעים אנושיים. ואנשים נהרגים. ובתוך סיטואציה לא טבעית צריך לשמור על שפיות".
אחרי עזה פלוגה ג' נדדה צפונה, אבל הקפטן שלה, זה ששם מגיל 18, כלוחם, מ"מ, סמ"פ ומ"פ, לא המשיך איתה. בשבילו המלחמה נגמרה.
"מה לא עברנו יחד. אפשר לכתוב ספרים על התקופה הזאת. אולי עוד יכתבו", הוא יאמר ללוחמיו בנאום הפרידה, באחד הבסיסים בגבול לבנון, שבו יזכיר את בגין, רבי עקיבא, מי לא. "תודה שהלכתם אחריי. זה היה הכבוד הכי גדול שקיבלתי בחיי", יוסיף, ואז יעצור, ישתנק. המילים כאילו לא ייצאו. זה יהיה כשיזכיר את עומר, שילה, מארו, שלו, שלמה, דביר ועמיחי. שבעת לוחמיו שנפלו בבוקר ההוא. "הם מסתכלים עלינו מלמעלה ומצפים מאיתנו", יוסיף.
זיזו אמור היה להיות עכשיו בסיירת גולני. במקום זה קיבל תפקיד זמני במטה החטיבה. והכל בגלל אירוע של רגע בחברון. עימות אלים בכיכוב לוחמי גולני וקצינים מחטיבת יהודה על שער הכניסה לחרסינה. סרטון שדלף משם בזמנו עשה בלגן במדינה, וזיזו היה מאלה ששילמו מחיר.
את העונש קיבל לפני המלחמה. זה נראה כל כך רחוק עכשיו. "אני לא חשוב", הקול שלו שלם, "אבל את זה כבר אמרתי לך אז".
“אז” זה חברון, שעת לילה מאוחרת. רובאית ג' בדיוק ארזה. פינות העישון היו מקופלות על המשאיות. בשמיים לא עמד שום ירח. ומעבר לגדר הבסיס, על גג מבנה אבן, בין דודי שמש, ישב פלסטיני. סביבו עשן נרגילה ומוזיקה ערבית רועשת. אולי 15 מטר הפרידו בינו לבין המשרד של זיזו, שסיכם את הפרק בחברון: "היו פה לפניי, יהיו אחריי. אני עוד מישהו".
"כשהאוטו יתרחק בפיתולים והאורות של חברון יתפוגגו, משהו יישאר איתם", כך הסתיימה כתבת הליווי ההיא בחברון, "ואז הלב יפנה לאלוהים. שיפתח עיניים, בשביל האלה ששומרים".
את מה שקרה אחר כך כולנו יודעים.
