יעל שבח ונאהד חיר א-דין ב"וועידת האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות"
(במאי: בני כרמלי, צילום: סנטרל הפקות)
בין שכול לתקווה: בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" התקיים היום (שלישי) מפגש בין יעל שבח לנאהד חיר א-דין, שהתאלמנו ב-2018 מבעליהן. יעל שכלה את בעלה רזיאל בפיגוע ירי ליד חוות גלעד, ובעלה של נאהד, סא"ל מחמוד חיר א-דין, נהרג בפעילות מבצעית חשאית בעזה, שעליה קיבל לאחר מותו את צל"ש הרמטכ"ל.
"העבודה במהלך השנים האלה מאז המוות היא בעיקר למצוא את הדרך, לאסוף וללקט את כל הכוחות והאבנים הטובות שיש בדרך, כדי באמת להפוך את השינוי הזה לכמה שיותר מתוק ולכמה שיותר מבורך", אמרה יעל שבח, מחנכת, פובליציסטית ואם לשישה ילדים. "אני חושבת שהשינוי העיקרי שלי זה באמת החשיפה התקשורתית והפעילות הציבורית שאליה נקלעתי בשבעה, והיא עד היום בעצם הפכה להיות מנת חלקי. ממחנכת בכיתה באולפנה הפכתי להיות סוג של דמות ציבורית, כותבת במקור ראשון ופעילה פה ושם, בעיקר בהתיישבות הצעירה".
"אני חושבת שהשינוי העיקרי שחל אצלי זה בעיקר בהבנה שהחיים והמוות, יותר נכון החיים לצד המוות, מאפשרים במובן מסוים הסתכלות קצת יותר רחבה ומורכבת, כמעט בכל תחום בחיים שלי. זה השינוי המבורך מבחינתי - פרופורציה", המשיכה יעל. "מאז שרזיאל נרצח יצא לי לפגוש המון אנשים מכל מיני סוגים וקהלים. אני חושבת שאת רוב האוכלוסייה פגשתי, מכל כיוון שיש. וכל פעם לפגוש קהל זה ממש לפגוש את השלם ואז לראות את סך חלקיו ולהבין עד כמה זר הפרחים הזה הוא כל כך יפה, בגלל הייחודיות שיש לכל אחד ואחד להביא לתוך המכלול הזה".
יעל התייחסה למתיחות ששוררת בארץ סביב המהפכה המשפטית: "אני חושבת שבתקופה האחרונה אנחנו ממש מרגישים את זה, לפעמים הכול נצבע בצבע אחד מאוד דיכוטומי כזה, מאוד כהה, וזה מבלבל ומפחיד. ואתה תמיד שואל את עצמך 'רגע, לאיזה צבע אני שייך?', אבל אני משתדלת מאוד להזכיר לעצמי וגם לכולם שכל אחד מאיתנו מביא גוון, ואין עוד גוון כמו הגוון שלי ואם אני לא אביא אותו - אף אחד לא יביא אותו".
יעל הוסיפה: "אני לא רואה פסול בלומר שהשכול במובן מסוים הוא זה שהצמיח אותנו. כי באמת ההתבוננות הזאת פנימה, והפרופורציות, יש בהן משהו שפוקח עין, אולי נפתח איזה חדר בלב שכנראה לפני כן היה סגור. זה קשה, כי זה מקום שהייתי רוצה שלא יהיה בחיים שלי, אבל מצד שני אני מאוד מחבקת אותו היום כי אני חושבת שהוא מבורך. אז צריך לדעת לאחוז בשני הקצוות האלה. זה משהו שקשה להכיל אותו, אבל זאת המציאות".
נאהד, מטפלת בהפרעות תקשורת, סיפרה כי בחמש השנים האחרונות היא מסע יוצא דופן. "היה אצלי המון מהכול. בעיקר הצלחתי להתבונן פנימה, להכיר את עצמי ולהבין שאם מתחברים ויודעים לגלות את הכוחות - אפשר להמשיך גם מהמקומות הכי קשים והכי כואבים, וזה מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות", היא אמרה. "גיליתי את עצמי, התבוננתי, טיפלתי בעצמי, גיליתי המון כוחות והמשכתי. אני אדם שממש לא אוהב חשיפה ונקלעתי לזה. אני באה ממקום של שליחות".
5 צפייה בגלריה
"צריך המשיך לחיות באושר לצד האובדן, ולא להתבייש בזה". נאהד חיר א-דין
(צילום: יואב דודקביץ')
"אני מרגישה שיש לי עוד תפקיד שהתווסף ושאני צריכה להעביר את הקול הזה הלאה, וזה מה שאני ממשיכה לעשות", המשיכה נאהד. "להעביר את הקול של אפשר להמשיך לחיות באושר ולא להתבייש בזה, לצד הכאב. הכאב קיים, אני מחבקת את נאהד הכואבת, נאהד העצובה. אבל אני מחפשת גם את נאהד המאושרת ורודפת אחרי זה".
נאהד סיפרה על הדרך שבה העדה הדרוזית קיבלה את העובדה שהחליטה להתחתן שוב ולבנות את חייה מחדש. "היו המון קולות שמעודדים, אבל היה גם קול של אנשים שכעסו. אנחנו חברה שמרנית ומסורתית, ואני מתגאה בזה. השמרנות כולה בנויה על ערכים, ואנחנו עדה שמחנכת לערכים, עדה מאוד ערכית ומשם זה החוזק שלנו. בכל חברה מסורתית, בכל חברה קטנה, שינוי צריך תהליך. הקול שלי בא מהמקום שאפשר למרות הקושי גם להתחבר לעצמנו, לצרכים שלנו ולרצונות שלנו. אפשר להשיג את זה, ולי היה מאוד חשוב להישאר בתוך החברה שלי. אני מתגאה להיות דרוזית ואני מודה לאלוהים שנולדתי דרוזית".
נאהד הוסיפה: "אני אישית מרגישה שמאוד צמחתי מהכאב, מהאסון ומהאובדן. זה נתן לי זמן ויכולת להסתכל פנימה ולהתפתח. אני עדיין בודקת עם עצמי גם איפה הייתי אם לא הייתי מאבדת את בעלי. זו שאלה שאמשיך לחשוב עליה".
