המלחמה המתמשכת נגד חמאס משפיעה לא מעט גם על הישראלים שמחוץ לגבולות המדינה. על אלה ששומרים על קשר חם עם המולדת, וגם אלה שעזבו אותה בכעס. חמישה ישראלים שגרים בחו"ל מספרים ל-ynet על רגעי הפחד, הדאגה, הגעגוע והישראליות – שעדיין צרובה בהם.
הפגנה פרו פלסטינית בהולנד במהלך המלחמה
"ביקשתי לא להגיד שאנחנו ישראלים, פשוט לשקר"
סיון רפפורט, בעלת מסעדה, 15 שנה בברצלונה
"בשבוע שעבר הגיעו אלי למסעדה קבוצה של עשרה מפגינים פרו-פלסטינים עם דגלים והסיכות, מיד אחרי ההפגנה. הם לא ידעו שאני ישראלית, ופתחו שולחן. כשראיתי את זה נהיה לי חושך בעיניים, אבל נאלצתי להמשיך להתנהג כרגיל. הרגשתי שהם חושדים בי – אולי בגלל המבטא, הנראות שלי או האוכל שנראה להם דומה באופן תמוה לאוכל של הבית.
סיון רפפורט"אני שיקרתי להם, עד לרגע שנכנס בחור ישראלי שמכיר אותי ואמר לי 'היי, מה העניינים? הזמנתי משלוח'. באותו הרגע הרגשתי את כל המבטים עליי. הם שילמו, יצאו והתקהלו בחוץ. כמה דקות אחר כך ראיתי שהדביקו על כל החזית של המסעדה את מדבקות החרם שלהם וקשקשו עם טוש על שעות הפעילות של המסעדה. לפחות זה לא נגמר באלימות, אבל אין ספק שזה לא השאיר אותי עם הרגשה טובה.
"תמיד היה חשוב לי שיידעו שאני מישראל, מעולם לא הייתה לי שום בעיה והערה, אלא להפך, תמיד קיבלו אותנו באהדה רבה ובסקרנות. כל השנים פה הלב שלי תמיד בישראל... לא האמנתי שהמצב פה יהיה כל כך קיצוני. תיארתי לעצמי שיהיו הפגנות, זה לא המקרה הראשון, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לממדים כאלה. לצערי, אנחנו באופן אישי נפגענו, כי אנשים ידעו שאנחנו ישראלים. עשו עלינו חרם והפסיקו להגיע למסעדה, התחלתי לקבל טלפונים חשודים למסעדה. למען הביטחון של העובדים ביקשתי מהם לא להגיד שאנחנו ישראלים, פשוט לשקר.
"כשאני הולכת בחוץ לבד אני עונדת את הסיכה של החטופים בגאווה, ואני לא מפחדת. הלכתי עם הדסקית ואני מדברת בעברית ברחוב. אני לא מפחדת, אבל כשאני במסעדה זה סיפור אחר. בבית הספר היהודי תגברו את האבטחה וזה הרגיע אותי. אבל אם אתה בא כתייר ישראלי אני לא חושבת שיש מה לחשוש, כי יש הפגנות בימים ובשעות מסוימים שלא כדאי לעבור שם, וזהו. אם אתה מדבר בעברית ברחוב לא יעשו לך כלום".
7 צפייה בגלריה
"חומוס ברצלונה", המסעדה של סיון. "ביקשתי מהעובדים לא להגיד שאנחנו ישראלים, פשוט לשקר"
(צילום: סיון רפפורט)
ב-7 באוקטובר סיון התעוררה אחרי שהטלפון שלה קרס מהודעות של המשפחה והחברות הטובות בישראל. "ממש בשניות הראשונות אחותי כתבה 'התחילה מלחמה', אני טסתי לטלוויזיה ונשארתי פעורת פה. אחותי עדכנה שהבת שלה התקשרה בבוקר, אמרה לה שהכל בסדר, שהיא בבית ישנה וניתקה. רק אחרי שהכל נגמר הבנו שלמעשה אחיינית שלי שיקרה וסימסה מהמחבוא שלה במסיבת 'נובה'.
"לא נעים לפתוח את היום ב'הותר לפרסום', אבל אי אפשר לא לשמוע את זה ולדעת מה קורה. כשאני רואה את המסך הופך לכתום עם כל הטילים, מרוב שזה כל כך בלבל אותי, כשיצאתי החוצה פחדתי לרגע שיהיו אזעקות והתבלבלתי בין המציאות לדמיון ולשנייה שכחתי איפה אני.
"המלחמה מאוד ערערה אותי וגרמה לי להרגיש לא בטוחה, מצד אחד. מצד שני, גם המצב בארץ לא ורוד, בטח בימים האלה. זה לא גורם לי להרגיש שאני יכולה להביא את הילדים שלי לשם, כשהם לא מתורגלים באזעקות ובמצבי הלחץ שהישראלים חווים. אני חיה את חיי ומקווה לטוב".
"הצורך לחזור למדינה גדול יותר"
תמיר כרמל, מדריך טיולים, 15 שנים בפראג
"יש אימרה פה בפראג שאחרי שלושה חודשים שאתה פה, רק אלוהים יכול להוציא אותך מפה. אין יום שאני לא חושב מתי אני חוזר לישראל, אין דקה אחת שאני לא מרגיש ישראלי. ישראל נמצאת בוורידים".
כרמל חזר כבר בעבר לישראל אחרי 5 שנים בפראג, אך שב לצ'כיה. בתקופת הקורונה הוא אפילו קבע לעצמו תאריך חזרה לארץ, אבל זה לא קרה בסוף. "אנחנו חיים פה, אבל קודם כל ולפני הכל חיים את החיים בארץ. זה לקום בבוקר ודבר ראשון להתעדכן במה שקורה בארץ. אחרי 7 באוקטובר במשך שבועיים הייתי מנוטרל לגמרי, זה שאב אותי כל הזמן. כמפקד וקצין לשעבר אני לא מצליח להבין ולסדר את הדברים בראש, איך הגענו למצב הזה? גם היום זה תופס חצי מהראש, אבל החיים נמשכים.
"האהדה לישראל זה דבר שקיים מאז ומתמיד, אבל היום יותר מוכר. אחרי 7 באוקטובר הייתה אהדה כמעט מוחלטת מצד הרשויות. מעבר לתחושה הקשה של מה שקורה בישראל, זאת הרגשה מחממת לב שיש לנו ידידת אמת.
"חוץ מהמדבקות ששמנו של החטופים, הרחוב ממשיך בשגרה אבל הראש שלך עסוק במה שקורה בישראל. זה עוד יותר גורם לתחושה שצריך לחזור לארץ, למרות הקושי. הקשר נהיה יותר חזק והרצון להיות שם כשמשהו קורה הוא הרבה יותר חזק עבורי. קל יותר לעזור בארץ מאשר להיות רחוק ולדעת שאתה לא עושה מה שהיית יכול לעשות אם היית באירוע. לי, אישית, יש גם ילדים בצה"ל.
"כשחידשו את הטיסות מיד הזמנתי כרטיס לארץ. כשאני טס אני תמיד בודק את האפשרות לפתוח חיים מחדש בישראל. אני פה 20 שנה, זה אומר לנתק חיים שלמים, אבל בעיקר מחויבות ועסקים. בזמן המהפכה המשפטית הייתה תחושה שהמדינה ממנה באתי היא לא המדינה שאליה אחזור, וזו הייתה תחושה קשה. אין ספק שאחרי מה שקרה, הצורך לחזור לארץ גדול יותר".
"עוד רגע חוזרים כדי להילחם בלבנון"
יונתן כידור, 3 שנים וחצי בברלין
"זאת הייתה תקופת הגל השני של הקורונה ולא מצאתי את עצמי בארץ, הרגשתי תקוע ורציתי לשנות מסלול ולנסות לגור בחו"ל, גם אם לתקופה. מתישהו אני אחזור לארץ, אבל זה עדיין לא שם, אני לא מרגיש מוכן לזה. המהפכה המשפטית הציתה בי את הרצון לחזור ולשנות, אבל זה לא הבשיל עדיין.
"ב-7 באוקטובר קמתי ב-7:00 וחברה אמרה לי שכנראה לא ניפגש לפני החתונה המשפחתית בארץ, כי חמאס התחיל מלחמה. לא ביטלתי את הטיסה. התגובה הראשונה שלי הייתה להחליף את כל המזוודה לדברים שאצטרך לשהייה ארוכה. היחידה שלי עוד לא קיבלה צו 8 באותו שלב, אלא רק כשכבר הייתי על הטיסה.
7 צפייה בגלריה
יונתן כידור ואביו במילואים. "חשבנו שאולי מפציצים את נתב"ג, אם הטייס לא מוכן לנחות שם"
(באדיבות המשפחה)
"שעה וחצי אחרי ההמראה המטוס הסתובב בחזרה לברלין. אלה היו שלוש שעות מזעזעות, כי זה להיות מנותק בשעות הכי קריטיות של המלחמה. כל הטיסה הייתה בתחושה מתסכלת, זה היה חוסר אונים. כבר היו דיווחים על טבח המוני ועוד לא ידענו עד כמה המצב גרוע. חשבנו שאולי מפציצים את נתב"ג, אם הטייס לא מוכן לנחות שם.
"ב-9 באוקטובר כבר הייתי עם הגדוד שלי בגבול לבנון. היינו שם במשך כמעט ארבעה חודשים, עד סוף ינואר. בהתחלה אף אחד לא ידע מה הולך לקרות ואם תתחיל מלחמה גם בצפון. הייתה תחושה של חוסר ודאות, בלגן ותסכול, אבל כזה שאתה עובר יחד עם החבר'ה אז זה בסדר".
בסוף ינואר כידור שוחרר מהמילואים וחזר לברלין. "זאת הקלה, כי התגעגעתי לדירה שלי ולחברים. החזרה הייתה שינוי מציאות מאוד חד מהמלחמה. מהשיחות עם החברים מהמילואים התחושה דומה כי אנחנו יודעים שעוד נילחם בלבנון. כולנו בתחושה של קיפאון, אין טעם לעשות משהו גדול או להתחיל משהו, כי עוד רגע אנחנו הולכים להילחם בלבנון, ולא בטוח שנחזור משם.
"היתרון בברלין הוא שמדובר בשינוי מציאות מאוד קיצוני. אין צבע אדום, אין נפילות, אין את כל הסימפטומים של מלחמה שיש בארץ. מצד שני, ברלין לא הכי אוהדת באירופה. במעגל הרחב זה גרם לי לנתק קשרים עם אנשים שלא הבינו. בהתחלה שאלו אם אני והמשפחה בסדר, וככל שעבר הזמן הם עברו לצד השני.
"את השרשרת של החטופים אני לא מוריד בשום שלב ואני לא מצניע, היא תמיד נראית לעין. אני מקבל מבטים לפעמים, אבל התחושה הקשה היא באהדה לפלסטינים. אני רואה גם כאפיות וצלבי קרס, והרבה פעמים זה מגיע ממקום של ללכת עם העדר, עם מה שאומרים בטיקטוק לעשות. כשיש לי זמן אני עוצר ומתווכח עם מגייסי תרומות לפלסטינים.
"המלחמה לא נפסקת אף פעם ללוחמים. גם אם אני לא אצליח לשנות את הדעות שלהם, אני כנראה הישראלי והיהודי הראשון שהם פוגשים, ואין ספק שאני הלוחם היחיד שהם פגשו. הרבה יותר קשה לשנוא כשלמוקד השנאה שלך יש פנים.
"ישראל זה הבית שלי. הרבה יותר קל לברוח מזה, להשתבלל ולהיכנס לפינה של פחד ומסכנות מול התופעה הזאת, אבל זה לא יוביל אותנו לשום מקום. זה מאוד מפחיד לדעת שאני הולך לחזור להילחם. המשפחה אומרת לי להישאר כאן, אבל ברור להם שזה לא יעבוד. זה יותר מפחיד עכשיו, כי אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים ומה מחכה לנו שם. אבל אם החבר'ה מהמילואים ילכו אני אלך איתם, זו לא שאלה בכלל".
"האמנתי שיבואו לשחוט אותנו"
תהילה דרמון, מייסדת ומנכ"לית ICE (Israeli community europe), שבע וחצי שנים באירופה
עשרה ימים אחרי שדרמון עברה מברלין ללונדון הגיעה מתקפת הפתע של חמאס. "הייתה בהלה, חרדה מטורפת והלם. תחושה שאין לי איפה להיות, אין מקום בטוח – לא בישראל ולא בתפוצות. זו תובנה והבנה של חרדה קיומית.
"שבועיים אחרי שעברנו הייתה הפגנה של אלפי פרו-פלסטינים בגשר לונדון. הייתי בטוחה שהם רצים לשכונות היהודיות ואל בתים שיש בהם מזוזה, והם באים לעשות את 7 באוקטובר אצלנו. לא ישנתי במשך חודשיים. בעלי נתנאל קנה אזעקות ומחבט בייסבול, ואני ישנתי עם סכין ליד המיטה. אני חושבת שהחרדה הייתה גדולה יותר אצל ישראלים מאשר אצל היהודים. אני האמנתי שהם יבואו לשחוט אותנו בלילה. לא היה אמון. אם זה קרה בישראל זה יקרה גם פה.
"אני, כישראלית גאה ומנהלת קהילות ישראלים, החלטתי לשנות את השם שלי ל'מרי' באפליקציות של המוניות. השםצ השני שלי זה מרים, אז לא הרגשתי שאני משקרת יותר מדי, וכך אני מרגישה יותר בטוחה. זה עשה שינוי עצום בתחושת הביטחון.
"אני ישראלית לא משנה מה אני אעשה, אין לאן לברוח. גם אם חשבתי שאני מאוד בינלאומית, בסוף הזהות הזאת היא בעל כורחי. היהדות הישראלית שונה מיהדות התפוצות, והבנו שיש צורך באירופה למרכזים של תרבות ישראלית ויהדות ישראלית. בעקבות 7 באוקטובר כל מי שהיה יכול – עלה על מטוס ונלחם. יחד עם אל על והקונסוליות הוצאנו מטוסים לכל מי שהיה לו צו 8. בינתיים הגברנו את האבטחה בכל המרכזים שלנו.
"הקהילה הישראלית מאוד התערערה והתעוררה. בין אם אנחנו רוצים או לא, אנחנו צריכים להיות שגרירים ולהסביר. פתאום החברים שלך מפנים לך גב, וזה משהו רוחבי. שמענו על מקרים של חברים טובים שפתאום נעלמו, אנשים שלא מקבלים תמיכה מינימלית בעבודה, ואפילו בין בני זוג. כל המרכזים שלנו גדלו בעקבות הצורך של הישראלים להתאחד, להתאגד ולהגיד 'יש לנו מקום להיות ביחד, עם שפה משותפת'.
"לא יכולתי לעשות את מה שאני עושה פה אם הייתי בישראל. המלחמה שלנו היום זה על המודעות, לקבל הכרה על הפשעים הנוראיים של 7 באוקטובר. אנחנו כל הזמן נלחמים על זה, כל היום עובדים כדי להסביר מה קרה. מי היה עושה את זה אם לא אנחנו, הישראלים?".
"כרגע זקוקים לי פה"
פרופ' דורון קיזל, מנהל האקדמיה היהודית של הוועד היהודי המרכזי בגרמניה, 30 שנים בגרמניה
"ההורים שלי עלו מגרמניה וכשהייתי בן 10 הם החליטו לחזור כדי שאבי ילמד רפואה. הייתי בתנועת הנוער הציונית 'דרור-הבונים' אז היה לי מובן מאליו שאני זמנית בגרמניה, וחוזר מיד לארץ. חזרתי, התגייסתי ולמדתי בירושלים מדעי החינוך והחברה. לאחר התואר הראשון החלטתי לעשות את המאסטר שלי בגרמניה, ולפחות כל סמסטר הגעתי עם הסטודנטים שלי לישראל.
"היתרון הגדול שלנו זה שגדלנו בארץ, אז זה נותן לנו ביטחון עצמי לא יאומן, חוצפה, אף אחד לא מעז להתריס נגדי. ברגע שמעזים, אני מגיב בצורה חד משמעית ומזכיר להם שיש רקע מסוים בעבר שמשפיע על הדעות שלהם. אני גלוי עם זה שאני יהודי וישראלי, לא מסתיר את זה. אני מדבר רק עברית עם הילדים שלי. לצערי, יש יהודים שחוו חוויות לא נעימות. אני לא מופתע, אבל בניתי לי חומת מגן באקדמיה.
"אני משתייך לשתי התרבויות – הישראלית והגרמנית. יכול להיות מצב שנחליט ביחד שכאן זה לא המקום יותר. אולי אם נראה שמפלגה ימנית-קיצונית מתחילה לשלוט בלבבות הגרמנים, אבל אנחנו עוד לא שם ואני לא משוכנע שצריך להרים את הידיים. ברור שהדיפרסיה בשיחות שלי עם הקרובים מאוד מורגשת היום, בעיקר אחרי שקרוב משפחתי, אליהו רייכנשטיין ז"ל נרצח בכפר עזה. היינו מאוד קרובים אליהם, אפילו נפגשנו בישראל יומיים לפני הטבח.
"קשה לי להגיד שישראל זה המקום שנותן לי ביטחון, אני גם רואה את הפוליטיקה בארץ וזה לקח לי את הקלות והמובנות מאליו לומר לבן שלי תמיר ולבת שלי יעל – יאללה בואו נעזוב את גרמניה, הקרקע בוערת כאן, או לפחות תתחילו ללמוד סמסטר בארץ כדי להתחיל לעבור. כרגע זה לא כאן ולא כאן.
"אני חושב שכרגע זקוקים לי פה, ואני מסוגל עוד להשפיע פה ולשכנע. אני בטח לא אפול לאשליה, כמו סבא וסבתא שלי שנשארו פה ונרצחו באושוויץ. הם אמנם שלחו את אמי ואבי לארץ, אבל לא תיארו לעצמם מה יכול להיות. את הנאיביות הזאת לא תמצאי עוד ביהדות גרמניה, כיוון שלמדנו. האנטנות שלנו בחוץ, ומצד שני למדנו גם להגן, לתקוף, להיזהר וגם להשפיע לכיוון מסוים. זה האתגר לגבינו".
