ביום שישי האחרון עשה ג'ון לוסיו את דרכו למתקן הכליאה בגייטסוויל, טקסס. שם, באגף "נוף הרים", נמצאת ב-15 השנים האחרונות אימו מליסה. למרות שמו הפסטורלי, זהו אגף הנידונות למוות בכלא הנשים של מדינת טקסס, המחזיקה בשיא ההוצאות להורג בארצות הברית. זה לא היה עוד ביקור שגרתי. ג'ון ואשתו היו אמורים לשהות באכסניה לא רחוק מהכלא ולבקר מדי יום את האם, מליסה לוסיו, עד למועד ההוצאה להורג שלה – יום רביעי שלאחר מכן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"זה לא ביקור רגיל", ציין ג'ון, בסרטון שבו תיעד את עצמו נוהג בדרכו לביקור. "אני מתכוון לדבר בכנות. עד עכשיו החבאתי את הרגשות שלי. זה אכל אותי מבפנים. היום יהיה ביקור שונה". יש להניח שאכן היה זה ביקור רגשני במיוחד, אבל לשמחתו הרבה של ג'ון הוא לא היה האחרון.
שלושה ימים לאחר ביקור הבן, מליסה קיבלה שיחת טלפון מג'ף ליץ', חבר בית הנבחרים של טקסס ומתומכיה הנלהבים ביותר במלחמתה להוכחת חפותה, שבישר לה שבית המשפט לערעורים הורה על עיכוב ביצוע. "מהי המשמעות?", שאלה אותו לוסיו בהתרגשות, אחרי שסיימה לבכות ולצחוק לסירוגין במשך דקה ארוכה. "המשמעות היא שאת תתעוררי בבוקר של יום חמישי", ענה לה ליץ'.
אבל למרות החדשות המסעירות, לא ברור כמה בקרים כאלה נותרו לאישה בת ה-53, אם ל-14 ילדים. עונש המוות תלוי ועומד נגדה, לאחר שב-2008 היא הורשעה ברצח של בתה בת השנתיים מריה. חבר המושבעים השתכנע כי לוסיו, שהייתה מכורה לסמים ואם מזניחה, הכתה את הפעוטה והתעללה בה, מה שהוביל למותה ב-17 בפברואר 2007.
אלא שלוסיו טוענת כבר עשור וחצי לחפותה. ילדיה העידו כי מעולם לא הייתה אלימה כלפיהם, והם ממשיכים לתמוך בה עד היום. הזעקה של לוסיו מצליחה לעורר הדים ברחבי ארצות הברית למודת ההוצאות להורג, כולל התגייסות של סלבריטאית-העל קים קרדשיאן, שצייצה בשבוע שעבר כי העיכוב בהוצאה להורג הוא "החדשות הטובות ביותר בעולם".
מדוע ארצות הברית מחבקת כך אישה היספנית, ענייה, נרקומנית, הומלסית לפרקים, שהביאה עוד ועוד ילדים מבלי יכולת לדאוג להם, עד שאחת מהם מתה מוות אלים? אולי זאת העובדה שלוסיו הייתה קורבן להתעללות מינית מאז שהייתה ילדה קטנה? אולי ההיסטוריה האלימה של בני הזוג שלה כלפיה? אולי להיטות היתר של השוטרים להוציא ממנה הודאה? אולי זאת העובדה שחמישה מבין 12 המושבעים במשפט שלה הודו שהם מתחרטים על ההרשעה? או שמא אלה הראיות החדשות שמבקשים להציג סניגוריה מפרויקט החפות האמריקני? אם לוסיו אכן חפה מפשע, מדובר בטרגדיה איומה של אישה שהייתה כל חייה קורבן, ולבסוף לא רק שאיבדה את בתה התינוקת, אלא גם את חירותה ואולי גם את חייה. מצד שני, אם היא אשמה, הרי שמדובר באישה אכזרית שהתעללה בפעוטה חסרת ישע ורצחה אותה בדם קר. המקרה של לוסיו מציף שוב את סוגיית עונש המוות שמפלגת את ארצות הברית זה שנים, ומעלה סוגיות נפיצות נוספות כמו אוכלוסיות מוחלשות ויחס החברה כלפיהן.
מליסה אליזבת לוסיו נולדה ביוני 1969, בעיר לאבק שבצפון-מערב טקסס. מההתחלה, דרכה לא הייתה סוגה בשושנים. כילדה הייתה עדה להתעללות שספגה אימה מצד בני זוגה. כשהייתה רק בת שבע, אחד מהם החל לפגוע בה מינית. הפגיעה נמשכה שנים, ואחריה הגיעו תקיפות מיניות נוספות מצד גברים שפגשה בחייה. בתקווה להינצל מחייה העלובים היא נישאה כבר בהיותה בת 16, אבל חייה המשיכו באותו מסלול קורבני, והיא ספגה מכות, אונס ואיומים מבני זוגה.
מאוחר יותר בחייה של לוסיו, כשתבקש לערער על עונש המוות שנגזר עליה בגין רצח בתה, יטענו סנגוריה שבשל האירועים הקשים בשנות חייה המוקדמות, לוסיו סובלת מתסמונת דחק פוסט-טראומטית ומתסמונת האישה המוכה, מה שהוביל להנצחת מעמדה כקורבן ולחוסר המסוגלות שלה לקבל עזרה חיצונית. כמו אצל רבים הסובלים מהתסמונות הללו, הדרך להתמכרות לסמים הייתה קצרה.
בהיותה בת 16 גילתה את סם הקוקאין, מה שהוביל לשנים רבות של התמכרות. בגיל 23 כבר הייתה אם לחמישה. אחרי שאבי ילדיה נטש אותה, והותיר אותה לבדה במאבק בעוני הכבד שבו הייתה שרויה המשפחה, היא הכירה את רוברט אלבארס, שעימו הביאה עוד תשעה ילדים לעולם. באופן לא מפתיע, גם מאלבארס חוותה לוסיו התעללות. אף שבסביבתה היו עדים להתעללות, איש לא נחלץ להגנתה של האישה ברוכת הילדים.
שירותי הרווחה הכירו את המצב הקשה של המשפחה, ואף הוציאו את הילדים מחזקתה של לוסיו מעת לעת, אך היא נלחמה בכל פעם להשיבם לחיקה. דוחות של שירותי הרווחה הצביעו על כך שלוסיו מצאה נחמה באימהות וכי חייה סבבו סביב הילדים, אך כי הטיפול בהם היה, באופן לא מפתיע, לוקה בחסר. למרות זאת, ילדיה העידו שהייתה סבלנית ולעולם לא נהגה בתוקפנות כלפיהם, גם כשכעסה וגם כשתנאי החיים היו בלתי נסבלים. "היא כעסה לפעמים, אבל מעולם לא הרימה יד. היא לא יכולה הייתה לפגוע בזבוב", יעיד מאוחר יותר בנה במשטרה.
מריה אלבארס נולדה בספטמבר 2004. הייתה זו הלידה ה-12 במספר של לוסיו, שלא חדלה משימוש בקוקאין גם זמן קצר אחרי הלידה. שירותי הרווחה מצאו שהילדים הקטנים, בהם מריה, הושארו לעיתים קרובות בהשגחתם של אחיהם הבוגרים. הם סבלו מעוני, מתזונה לא מספקת ומתקופות של חיים ברחוב. בשנים 2007-1994 עברה המשפחה מקום מגורים לא פחות מ-26 פעמים, כתוצאה מחוסר יכולת לשלם שכר דירה.
אחת הפעמים האלה הייתה בפברואר 2007. אלבארס, לוסיו ותשעה מילדיה שהיו בחזקתם אז התכוננו למעבר מהדירה בקומה השנייה שבה התגוררו, שהגישה אליה הייתה באמצעות מדרגות חיצוניות תלולות, למשכנם החדש. אלא שתוכניותיהם עמדו להשתנות, וכך גם שארית חייהם. ב-17 בפברואר הוזעקו כוחות רפואה לבית. כשהגיעו למקום מצאו פעוטה בת שנתיים מחוסרת הכרה. על גופה היו סימני חבלה. הם פינו אותה לבית חולים מקומי, שם נקבע מותה.
לוסיו, שהייתה אז בהיריון ונשאה ברחמה תאומים, נלקחה לחקירה. היו אלו חמש שעות אינטנסיביות ביותר. בזמן הזה היא לא קיבלה מזון או שתייה. היא בוודאי לא קיבלה קוקאין. החוקרים נכנסו ויצאו, צעקו, הטיחו בה דברים וגם ניסו לדבר בשקט אל ליבה, הראו לה תצלומי תקריב של גופת בתה ואמרו לה משפטים כמו "אנחנו יודעים מה קרה. כרגע את נחשבת לרוצחת בדם קר. אלא אם כן תגידי לנו שאת אמא מתוסכלת, שרק הוציאה את זה על הבת שלה".
מאה פעמים, באותן חמש שעות מתישות, אמרה לוסיו שאין לה שום קשר למותה של בתה. מאה פעמים הכחישה כי רצחה אותה. פעם אחת הודתה. "כנראה שעשיתי את זה", מלמלה בשלב מסוים, כשהיא לופתת את ראשה בין ידיה, "כנראה שאני אחראית". זה הספיק לחוקרים.
במהלך משפטה, לוסיו טענה שיומיים לפני מותה של מריה, בעת שהמשפחה הייתה עסוקה בהכנות למעבר הדירה, הצליחה הפעוטה לפתוח את דלת הרשת של הדירה והתגלגלה במורד המדרגות התלולות. האם רצה אליה, סרקה את גופה ומשלא מצאה סימנים לחבלות רציניות, מלבד שפה מדממת, הרגיעה אותה והשכיבה אותה לישון. ביומיים הבאים מריה הייתה ישנונית. אימה נתנה לה לנוח, עד שמאחת התנומות שלה היא לא התעוררה.
הורים שמואשמים בגרימת מותם של ילדיהם, וטוענים להגנתם כי מדובר בתאונה או בתוצאה של מחלה, אינם תופעה זרה לעולם המשפט, גם לא זה הישראלי. בפברואר 2000, בשעות הבוקר, מצא דניס אייזן את בנו רון בן השלושה חודשים שוכב במיטתו ללא רוח חיים. חוות דעת של פרופ' יהודה היס, אז ראש המכון לרפואה משפטית באבו כביר, קבעה כי מותו של הילד נגרם כתוצאה משבר בגולגולתו.
הודאתם של אייזן ואשתו, שלפיה דניס ניגש למיטתו של רון לפנות בוקר והיה האחרון שראה אותו בחיים, הובילה למעצרו ולהגשת כתב אישום נגדו. בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את אייזן בהריגה ובתקיפה והתעללות בקטין, וגזר עליו 20 שנות מאסר בפועל. לפי פסק הדין, בנובמבר 1999 הוא שבר את ידו של הפעוט, ובפברואר 2000 הוא הכה אותו למוות בראשו. אייזן ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו. הערעור נדחה, אך עונשו הופחת ל-14 שנים.
הפוליטיקאי ג'ף ליץ' מודיע ללוסיו שעונש המוות לא יבוצע כרגע
בשנת 2004 הגיש אייזן בקשה למשפט חוזר, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. אליה צורפו שתי חוות דעת חדשות של פתולוגים, שמצאו שרון סבל ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו, ולא אובחנה על ידי המכון לרפואה משפטית בעת שנערכה חוות הדעת המקורית.
באופן נדיר בישראל, אייזן זכה למשפט חוזר. הדיונים התנהלו במשך שנים. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון שבמסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הרוח של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית שבה הורשע - הריגה. הסדר הטיעון כלל הסכמה להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – שש שנים פחות שבעה ימים.
ייתכן שאם דניס אייזן היה תושב טקסס במקום באר שבע, הייתה מדינתו שוקלת להמית אותו, מה שהיה מונע את האפשרות למשפט חוזר ולשחרורו לחופשי. זה בדיוק מה שמנסים למנוע ב"פרויקט החפות האמריקני", שהשלוחה הישראלית שלו יושבת בסנגוריה הציבורית. הפרויקט עושה שימוש בטכנולוגיות חדשות כמו DNA כדי לפתוח מחדש תיקי פשיעה חמורה כגון רצח ואונס, ולהביא לזיכוים של חפים מפשע שהורשעו לשווא. מאז הקמת הפרויקט ב-1992 הצליחו שם לזכות 237 מורשעים, שישבו בסך הכול 3,670 שנים בכלא על לא עוול בכפם.
אנשי פרויקט החפות לא היו שם בשביל מליסה לוסיו כשמשפטה התנהל. לא כשהפתולוגית שניתחה את גופת הפעוטה העידה כי מצאה חבלות ישנות שחייבות היו להיגרם במכוון; לא כשמומחה לסימני נשיכה העיד כי מצא לפחות שניים על גופתה; לא כשהחוקרים של לוסיו העידו שלוסיו הגיבה באדישות מחשידה לטענות נגדה; לא כשחבר המושבעים מצא אותה אשמה ב-Capital murder, החמורה בעבירות שבספר החוקים הטקסני.
ארמנדו ויללובוס היה התובע המחוזי של מחוז קמרון, שבו התנהל משפטה של לוסיו. באותה תקופה הוא התמודד על קדנציה נוספת בכל כוחו. הוא ספג ביקורת ציבורית על מחדליו במלחמה בתופעת האלימות במשפחה. התיק של לוסיו התאים לו כמו כפפה ליד. בנאום הסיכום שלו בשלב הטיעונים לעונש, לאחר שהציג את דרישת המדינה להטיל על האם-הרוצחת עונש מוות, הוא השווה אותה לחיה. הוא פקפק בעברה כקורבן התעללות בילדות. הוא טען שאם לא תומת בעודה בשנות הפוריות שלה, היא תמשיך להביא עוד ועוד ילדים בכלא ולחיות על חשבון משלם המיסים הטקסני.
לבסוף הוא עמד על הניגודיות שבין לוסיו, על עוניה הרב, התמכרותה לסמים והתעללותה בבתה הפעוטה, לבין "מחוז קמרון היפהפה, עם הפוטבול, הברביקיו והמשפחות המוצלחות". הוא הפציר בחבר המושבעים "לשלוח מסר שלפיו איננו רוצים טיפוסים או התנהגויות כאלה במחוז שלנו". לדבריו, עונש מוות הכרחי במקרה של לוסיו "כדי להשיב לעצמנו את הבסיס לחיינו, לבתינו - כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, כפי שהכרנו אותם תמיד".
בסופו של דבר, ויללובוס לא זכה בכהונה נוספת. במקום זאת, הוא הואשם והורשע בקבלת שוחד ובסחיטה ונידון ל-13 שנות מאסר, ובכך הצטרף לעשרות העבריינים ששלח אל מאחורי סורג ובריח. אבל הנאום חוצב הלהבות שלו עבד. לוסיו נידונה למוות, ונשלחה למה שאמורה להיות התחנה האחרונה בחייה – אגף "נוף הרים" בכלא גייטסוויל בטקסס. משם היא לא הפסיקה לזעוק לחפותה.
בסרט דוקומנטרי של רשת הולו מ-2019 היא דיברה מהכלא, וסיפרה שמריה מופיעה בחלומות שלה. "אני חולמת שהיא ואני שם, למעלה, ביחד. היא מתרוצצת בשמלה הקטנה שלה, מבקשת ממני שאסרק את שיערה ואשזור לה סיכות. שאצבע את אצבעותיה ואמרח אודם לשפתיה. קשה לחלום עליה, כי כשמתעוררים ורואים את המציאות מסביב מצטערים שזה היה רק חלום".
יוצרי הסרט לא רק טענו שלוסיו חפה מפשע, הם הצביעו על חשודה אחרת במותה של מריה – אחותה הגדולה אלכסנדרה, שטיפלה בה לבדה לעיתים קרובות. אך גם זה לא עזר. תאריך ההוצאה להורג של לוסיו נקבע. היא ערערה בכמה ערכאות, אך נדחתה פעם אחר פעם. תקוותה האחרונה הייתה באי כוחה מפרויקט החפות, שהגישו בקשה לעצור את ההוצאה להורג ולהעניק ללוסיו משפט חוזר.
בבקשה טענו עורכי הדין שלוסיו הורשעה ונידונה למוות בגין פשע שלא אירע. הם טענו שמותה של מריה נגרם כתוצאה מתאונת נפילה במדרגות יומיים קודם לכן, וכי החבלות הישנות בגופה הן תוצאה של הפרעה בקרישת הדם. הם הציגו את ההמלצה של איגוד הפורנזיקה של מדינת טקסס, שלפיה יש להתייחס לניתוח סימני נשיכה כאל מדע זבל, מה שלא היה ידוע למושבעים ששפטו את לוסיו עשור ורבע קודם לכן.
הם טענו עוד שבמהלך החקירה של לוסיו, שנערכה ללא נוכחות עורך דין כפי שהחוק האמריקני מחייב, נעשה שימוש מסיבי בתרגילי חקירה שמאז הוצאו מחוץ לחוק, ושלמרות זאת, במשך חמש שעות ללא אוכל ושתייה, לא פחות ממאה פעמים, היא הכחישה שהתעללה בבתה. הם הציגו מחקרים עדכניים שלפיהם קורבנות תקיפה מינית והתעללות פגיעים ומועדים יותר להודאות שווא, שכן במצבים שבהם הם חשים מאוימים הם נוטים יותר לפעול באופן מרצה.
כמו כן, נמצא כי הם נוטים להתכנס ולהסתגר במצבי דחק ובמצבים כואבים במיוחד, ולהפגין אדישות ואפתיות כלפי חוץ, מה שעשוי להסביר את התנהגותה של לוסיו במהלך החקירה ולסתור את עדויותיהם של החוקרים כי היא נראתה אשמה. "היא למדה במהלך חייה שאם היא רוצה שמתעלל יניח לה, היא צריכה לעשות מה שהמתעלל דורש ממנה, וכך הוא יפסיק. וזה מה שהיא עשתה פה", הסבירה בריאיון טלוויזיוני סנדרה בבקוק, אחת מעורכי הדין בצוות ההגנה של לוסיו.
ככל שתאריך ההוצאה להורג התקרב, הלחץ על מושל טקסס גבר. כ-130 אנשי דת מקומיים הביעו תמיכה בלוסיו. 83 חברי בתי המחוקקים בטקסס, ביניהם כאמור רפובליקנים שתומכים באופן מסורתי בעונש המוות, פנו למושל במכתב שבו קראו לו להעניק לה חנינה. התקשורת התגייסה ופרסמה ריאיונות עם מומחים משפטיים ועם בני משפחתה של לוסיו שתומכים בה. ב-3 באפריל, כמעט חודש לפני המועד, התפרסם בעיתון המקומי "יוסטון כרוניקל" מאמר דעה מאת ג'ון גלאוון, אחד המושבעים במשפטה של לוסיו, שבו הוא מודה שטעה כשהצביע בעד עונש המוות וכי "נתנו לנו מידע מוטעה. היא לא קיבלה משפט צדק".
בימים שקדמו לתאריך המתח באגף הנידונות למוות הגיע לשיא. 197 אסירים ממתינים להוצאה להורג בטקסס, מתוכם שש נשים בסך הכול. כולן ביצעו מעשים מחרידים, חלקן בילדיהן. הפעם האחרונה שבה טקסס הוציאה להורג אישה הייתה ב-2014. לוסיו עמדה להיות האישה ההיספנית הראשונה שתומת על ידי המדינה, אך זה כאמור לא יקרה בינתיים.
ביום שני האחרון הורה בית המשפט לערעורים פליליים בטקסס לערכאה הדיונית לבחון ארבע מהטענות שהעלו עורכי דינה של לוסיו. הסנגורים ינסו לשכנע את בית המשפט להמליץ על עריכת משפט חוזר, ואם בית המשפט אכן ימליץ כך, ההמלצה תעבור לבית המשפט לערעורים פליליים, שהוא זה שיחליט אם לקיים משפט חוזר. הדרך לחיים חופשיים עדיין ארוכה מאוד עבור לוסיו.
