חדר האוכל בקיבוץ בארי חזר לפעילות, בית הדפוס כבר עובד ואפילו דשא חדש החל לצמוח, אבל עבור המשפחות של רבים מתושבי הקיבוץ התאריך הוא עדיין 7 באוקטובר. היום (ב') כשעשרה מחברי הקיבוץ עדיין מוחזקים בעזה, הגיעו חלק משורדי הטבח לבקר לראשונה בחורבות הקיבוץ, ובמה שנותר מבתיהם.
"ב-7.10 הייתי בבית הזה עם הבת שלי הילה, ועם אמילי שבאה לישון אצלנו", סיפרה רעיה רותם ששוחררה מהשבי לאחר 54 יום. "בשעות הראשונות לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. לקחו שש שעות עד שהגיעו אלינו, ואז שמעתי דיבורים בערבית בזמן שהיינו בבית. הם פתחו את דלת הממ"ד, תפסו אותי בחולצה ואמרו אינתא רוחי עזה. היה לי מוזר שלא ראיתי שום נוכחות של כוחות הביטחון באזור, הבנתי שכל הרעש והיריות היו רק של המחבלים. הדרך לעזה הייתה פתוחה לגמרי, בלי מטוס, בלי טנק, בלי חיילים. הבנתי שאין מה לעשות.
שוב בבארי: חטופים ששוחררו קוראים לשחרור של אלו שנותרו מאחור
(כתבת: יעל צ'כנובר, צילום: תומר הלוי שונם)
היינו כמה חטופים יחד והועברנו מבית לבית. לפני כמה ימים אכלתי תפוז ונזכרתי בתפוז הקטן שחלקנו בשבי, איך חילקנו אותו כדי שלכל אחד יהיה פלח או שניים, כמה זה היה מתסכל. לפעמים היה עדיף לא לטעום את האוכל המועט שיש.
זה מה שגרם לי להבין שהזמן אוזל. הסכנה המיידית בהפגזות, הסבלנות של המחבלים כלפינו, הכל נהיה קשה עם הזמן. הילה ואני חושבות המון על מי שהיו איתנו, אסור לשכוח לרגע את הגברים, הנשים, החיילים, החיילות וגם החללים, צריך להחזיר את כולם עכשיו".
הילה, שחזרה ארבעה ימים לפני אמה, דיברה גם היא במפתן ביתה השרוף: "קוראים לי הילה רותם, אני בת 13, נחטפתי עם אמא ועם אמילי, חברה שלי.
לא היה לנו מספיק אוכל ומים, היינו בחושך והיה אסור לנו לדבר, רק ללחוש. היה מפחיד. חלמתי המון על האוכל ועל המים בבית. אחרי 50 יום לקחו אותי ואת אמילי כדי לשחרר אותנו, דאגתי נורא לאמא, אבל הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה.
בשבי, תיכננו מה נעשה ביום ההולדת שלי. לא דמיינתי שיום ההולדת יהיה בלי אמא, אבל כך היה. כמה ימים לאחר מכן הודיעו לי שאמא חוזרת, התרגשתי וחיכיתי לה כל הלילה. אני לא מפסיקה לחשוב על הילדים האחרים ומה קורה איתם. חייבים לשחרר אותם כי כל יום בעזה מרגיש כמו נצח".
"מפחיד אותי להיות בבארי"
שרון שרעבי אמר בכניסה לבית אחיו, אלי, שנחטף לעזה, כמו האח הנוסף, יוסי: "בימים כתיקונם הייתי אומר לכם ברוכים הבאים לבית של אלי וליאן שרעבי. בבית הזה נרצחו ליאן, נויה ויהל, המשפחה שלנו. נשחטו.
התמונות שאתם תראו בפנים הן אפילו לא אחוז אחד ממה שקרה פה באמת, אבל כל עם ישראל צריך לעלות לפה לרגל כדי לראות את התמונות. ניסו להכחיד את עם ישראל ולהוציא אותו מהמקום הכי שלו ובטוח במדינה. המחבלים לקחו את אלי ויוסי, אבל הם לא פגשו אחד את השני".
אופיר שרעבי (14), בתו של יוסי החטוף, סיפרה גם היא על דודה אלי: ״מפחיד אותי להיות בבארי, אבל אני רוצה לספר לכם על דוד שלי, אלי. הוא הדוד המצחיק במשפחה, מלא בנתינה, תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע לעזרה. הפעם האחרונה שנפגשנו כולנו הייתה בסוכות, עשינו סבב בין כולם ואיחלנו דברים לשנה החדשה. אני לא יודעת אם הוא יודע שנויה, יהל וליאן לא מחכות לו. אני רוצה שכל אחד יעצור ויחשוב מה הוא היה עושה אם מישהו מהמשפחה שלו היה בשבי. כולנו מחכות לו, הפקירו אותנו פעם אחת, לא ניתן שיפקירו אותנו פעם שנייה. חייבים להחזיר אותך עכשיו".
גם אחותה בת ה-13, אורן, דיברה על הפחד לחזור לקיבוץ, ועל הגעגוע לאבא: "זאת הפעם הראשונה שלי בבארי. הפחיד אותי להגיע לכאן, נולדתי וגדלתי כאן, אבל אחרי מה שעברנו חששתי לבוא. ב-6.10, אבא הבטיח לי שנשחק כדורגל במוצאי שבת. שיחקנו ביחד המון כדורגל, הוא אימן אותי והגיע לכל המשחקים של הקבוצה שלי. כשהמחבלים הגיעו לבית שלנו, אבא החזיק את הדלת של הממ"ד, הייתי מתחת לשמיכות, שמעתי ירייה וחשבתי שירו באבא. הבנתי שירו בשוקו, הכלב שלנו. המחבלים צחקו, הובילו אותנו לדשא מחוץ לבית, קשרו את אבא ולקחו אותו ואת השכן שלנו עם אופיר שהיה אצלנו. אבא שלי הוא הכול בשבילי, הוא האבא המושלם. הוא תמיד כאן בשבילנו. אני עדיין מחכה לאימון הכדורגל שלנו".
"בחרנו לחיות"
דניאל וייס ניגן בביתם ההרוס של הוריו שנרצחו את השיר "מוכרחים להמשיך לנגן": "אתם נמצאים בחורבות הבית של ההורים שלי, שמואל וייס ויהודית וייס, כאן אבא שלי נרצח, מכאן אמא שלי נחטפה. בשלושים על אבא קיבלנו את ההודעה שאמא נרצחה בשבי. אנחנו כאן כי אנחנו בחרנו לחיות. קיבלתי מההורים שלי את האמירה תמיד להסתכל על האור, גם בעזרת המוזיקה. אני מודה לכם שבאתם, זה רגע מרגש מאוד עבורי וסגירת מעגל עבורי".
עמית שני, בן ה-16, שנחטף לעזה ושוחרר סיפר: "באותה שבת הייתי עם אמא שלי ואחיות שלי בממ"ד. זה התחיל בצבע אדום שגרתי, ואז הייתה הודעה על חדירה. האירוע נמשך הרבה זמן, כל הזמן חשבנו שהוא עומד להסתיים ואז שמענו אר פי ג׳י ורימונים. הם פרצו לבית, הוציאו אותנו והושיבו אותנו על המדרכה. הם הביאו את משפחת שרעבי ולקחו אותנו לעזה. מי ששם, מפחד כל הזמן מההפצצות ומהמחבלים עצמם. אתה לא יודע אם תקום ליום למחרת, אני כבר חזרתי ואני מודה על כך, אבל החטופים שעוד שם הופקרו".
