כשמצא עצמו לכוד בהריסות מרכז הסחר העולמי, וויל חימנו חווה את הבלתי-ייאמן: שברי מגדלים בוערים נפלו סביבו, קליעים נפלטו וחלפו ליד ראשו, שעות עברו עליו בצמא לא אנושי עד שהמחלצים הגיעו. חימנו אמנם שרד, אבל עשרים שנה אחר כך הוא עדיין חי את הרגעים האלה. סד תומך ושקע ברגלו השמאלית הם תזכורת לפציעות שספג בגראונד זירו ושחיסלו את קריירת המשטרה שלו, קריירה שהייתה חלום חייו. הוא סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. המדפים בביתו עמוסים מזכרות ממתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה, בהן צלב ודגם מיניאטורי של מגדלי התאומים, שחושל במתכת שנלקחה מהריסות המגדלים המקוריים. דמותו גולמה בסרט, והוא הספיק לפרסם שני ספרים שכתב על חוויותיו מהאסון. "את אלה מאתנו שהיו שם באותו היום", הוא אומר ממרחק של שני עשורים, "זה לעולם לא עוזב".
ההתנגשות, הקריסה, אלפי ההרוגים: מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001
קרוב ל-2,977 בני אדם נרצחו במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001, אבל עוד כ-33 אלף בני אדם, אנשים פשוטים כמו וויל, הצליחו להתפנות בשלום מזירות הטרור: חלקם נמלטו ממגדלי התאומים לפני שקרסו, מפלסים להם דרך במדרגות אפופות העשן; אחרים נהרו החוצה מבניין הפנטגון העולה באש; היו האמריקנים שברחו ברחובות מנהטן כשענק האבן המיתמר מזירת הקריסה רודף אחריהם; וישנם מי שגיששו ופילסו את דרכם החוצה באפלה מוחלטת, בין ההריסות.
ניצולי 11 בספטמבר נושאים לא רק את הצלקות הפיזיות, אלא גם את כובד משקלן של שאלות שאין עליהן מענה. חלקם מנסים עדיין להבין איזה חלק שמור להם בזיכרון הקולקטיבי מהטרגדיה, בהתחשב בכך שיותר מכול זכורים ממנה מספרם העצום של המתים וסיפוריהם. רבים מהניצולים נקראים "להתגבר" על 11 בספטמבר ולהמשיך הלאה, ומספרים שהמשימה בלתי אפשרית, אבל הם מודים גם שבתוך הסיוט מצאו בתוכם ייעוד, נחישות ויכולת להעריך. "דבר אחד שלמדתי", אומר חימנו, "הוא לעולם לא לוותר".
כמו להיוולד מחדש
11 בספטמבר 2001 לא היה הפעם הראשונה שבה ברוס סטיבן מצא עצמו קרוב-למדי אל המוות. ב-1989 נלכד עם מכוניתו באופן מסוכן על גשר סן פרנסיסקו-מפרץ אוקלנד בעקבות רעידת האדמה המפורסמת, בעוצמה 6.9, שפקדה את האזור וגרמה לקריסת המשטח העליון של הגשר כשסטיבן נסע בו. 12 שנים אחר כך נערך ברוס – מהנדס ועורך דין – ליום העבודה שלו בקומה ה-65 של המגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי, כשלפתע התנגש אחד משני המטוסים במגדל, בנקודה הנמצאת כ-30 קומות מעליו.
רק אחרי צעידה של כשעה במורד המדרגות העמוסות-אדם נודע לסטיבן שמטוס אחר פגע במגדל הדרומי, וחרדה מחודשת התעוררה בו: בקומה ה-91 של המגדל ההוא, מעל נקודת הפגיעה, עבדה באותה העת רעייתו ג'ואן, אף היא עורכת דין. משלא הצליח ליצור איתה קשר בטלפון הסלולרי, מיהר לטלפון ציבורי והתקשר לקרובי משפחתה, והם אמרו לו שג'ואן הצליחה לברוח. כשהמגדל הדרומי קרס, חששוֹ התעורר מחדש: האם ג'ואן נלכדה בהריסות? שעות עברו עד שגילה כי נחלצה בשלום.
"מהאסון הראשון שאליו נקלעתי, בסן פרנסיסקו, נצרב בי זיכְרון הרגע שבו אתה מבין ששרדת: זה רגע שמח באופן מוזר", אומר סטיבן. "זה כמעט כאילו נולדת מחדש – להבין שאתה חי ושעדיין יש לך הזדמנות בחיים, שיש לך הזדמנות לעשות משהו. כשזה קרה בפעם השנייה חשבתי לעצמי, 'אל-אלוהים!'".
אחרי רעידת האדמה בקליפורניה ב-1989 החליטו בני הזוג ברוס וג'ואן, שניהם ילידי העיר ניו יורק, לשנות את אורח חייהם הוורקוהולי. אחרי 11 בספטמבר 2001 – הם גם הוציאו את התוכנית הזו לפועל. בתוך חודשיים הם עברו לאסקס, עיירה בצפון ניו יורק שבה גרים כ-700 תושבים, והחלו לעבוד מרחוק. הם הסתפקו בנסיעות למשרד רק מעת לעת, ופינו זמן לדברים אחרים – ביקורים בכנסייה, מועדון קריאה, תיאטרון-חובבים וגינון. השניים למדו להעריך ולהוקיר את תחושת הקהילה שנכנסה לפתע לחייהם.
"אחד הדברים שגילינו בעקבות האסונות היה שהשתייכות לקהילה היא אולי הדבר המתגמל ביותר שיש", אומר כעת סטיבן, בן 65, מהמרפסת הקדמית של ביתם באסקס.
הייתי מתה-מהלכת
דזירה בושה עוצרת ליד אחד השמות החקוקים באנדרטת הזיכרון לפיגועי 11 בספטמבר: ג'יימס פטריק ברגר. הפעם האחרונה שבה ראתה אותו הייתה בקומה ה-101 של המגדל הדרומי במרכז הסחר העולמי. "יש ימים שבהם אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול", היא אומרת.
בדקות הראשונות של מתקפת הטרור עוד חשבו יושבי המגדלים בניו יורק שהמטוס שהתרסק אל המגדל הצפוני פגע בו בטעות. יושבי המגדל הדרומי, שהיה אז שלם לגמרי, לא נקראו למהר להתפנות. ובכל זאת, ברגר נטל יוזמה והוביל את בושה ואת שאר עמיתיו בחברת Aon אל המעליות, כדי שיעזבו את המקום, ליתר ביטחון. אחר כך חזר לאחור כדי לפנות אנשים נוספים, ובושה כבר הייתה בדרכה מטה. ממש כשיצאה מהמגדל הגיח המטוס החטוף השני – והתרסק לתוכו. קרוב ל-180 מעובדי Aon נהרגו שם, בהם ברגר עצמו.
במשך זמן מה אמרה בושה לכולם, וגם לעצמה, "אני בסדר. אני חיה". אבל אחר כך הדברים השתנו. "הפכתי לזומבית מהלכת", היא מעידה עכשיו. היא לא יכלה עוד לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת. הערות שבעבר היו גוררות ממנה תגובה נתקלו כעת באדישות מצדה. היא הצליחה אמנם לתפקד, אבל הכול מבעד לערפל. הערפל הזה התפוגג רק בחלוף כשנה.
בושה, תושבת ספרינגפילד שבניו ג'רזי, הרגישה בסופו של דבר שהיא צריכה לדבר על מה שאירע ב-11 בספטמבר. לשחרר. היא החלה להדריך סיורים במוזיאון בניו יורק המוקדש למתקפת הטרור, ומאז העבירה כ-500 כאלה. היא ממשיכה במשימה הזו גם היום.
והיא איננה הניצולה היחידה שמגיעה לשם. ברוס פאוורס, שהיה בבניין משרד ההגנה (הפנטגון) כשהמטוס השלישי התרסק לתוכו והרג 184 בני אדם, בא כל הדרך מאלכסנדרייה שבווירג'יניה, ומדריך גם הוא סיורים במוזיאון הניו-יורקי. זו רק אחת הדרכים שבהן הוא מנציח את האירועים: בכל שנה ב-11 בספטמבר חוזר פאוורס בן ה-82 על המסע בן 11 הקילומטרים שעשה ברגל ביום המתקפה מהפנטגון אל ביתו אחרי הפיגוע, שבו נרצחו עשרה ממכריו. הצעידה מהפנטגון הביתה, הסיורים במוזיאון וההאזנה לסיפוריהם האישיים של שאר המדריכים, הוא אומר, עוזרים לו להתמודד עם מה שקרה.
מארי פצ'ט, עובדת רווחה שאיבדה בפיגועי 11 בספטמבר את בנה בראד והקימה אחר כך ארגון המסייע למשפחות הקורבנות, הניצולים ואנשי ההצלה שהושיטו יד בזירות האסון, אומרת שהציבור טרם הצליח להבין לגמרי את תחושת האובדן שהרגישו ניצולי הפיגועים. "הם אמנם חיים", היא מסבירה, "אבל בדרך שונה מאוד".
איך יצאתי משם חי?
במשך זמן מה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, איש המשטרה מארק דמרקו שִחזר במוחו שוב ושוב את שאירע ותהה מה היה קורה אילו: אילו פנה ימינה במקום שמאלה. אילו יצא מעט מוקדם יותר. אילו יצא מעט מאוחר יותר. "לא הצלחתי להבין איך יצאתי משם בחיים", הוא אומר.
אחרי שסייע לפנות את המגדל הצפוני מצא עצמו דמרקו, איש יחידת שירותי החירום, לכוד במבוך של הריסות, אחרי שחלקים מגורד השחקים נפלו על בניין נמוך יותר שאליו נכנס. חלק מהשוטרים שהיו איתו נהרגו. כשהוא בקושי מצליח לראות את נעליו בעזרת פנס קטן התקדם דמרקו בצעדים איטיים בהריסות יחד עם שני שוטרים שהיו מאחוריו. לפתע עשה צעד – ולא הרגיש דבר תחת רגליו. הוא הביט למטה – וכל שראה היה חשכה מוחלטת. רק בהמשך, אחרי שהשוטרים הסתובבו והצליחו להיחלץ דרך חלון שבור, הבין דמרקו מה אירע שם: הוא כמעט פסע ונפל אל תוך מכתש שנפער באדמה בעקבות ההתמוטטות המגדלים.
כעת, בגיל 68 ובגמלאות, דמרקו עדיין עונד צמיד ועליו שמות 14 חברי היחידה שלו שנהרגו באותו היום. הוא חושש שהזיכרון הציבורי של הפיגועים הולך ודועך, ושהזמן שחלף יצר בקרב אנשים תחושת ביטחון שאין לה יסוד. "תיהנו מהחיים", הוא אומר, "אל תפחדו. אבל תהיו ערניים".
זה לא משהו שמתגברים עליו
צונאמי של אבק כיסה את איש שירותי החירום גיא סנדרס. ענן האבק היה סמיך כל כך עד שהוא חסם את מסכת המנתחים שעטה על פניו. הבניין בן 47 הקומות של סנדרס במרכז הסחר העולמי קרס זה עתה, כשבע שעות אחרי שמגדלי התאומים הבוערים התמוטטו וההריסות הציתו שרפות בגורד השחקים הנמוך יותר.
באותה תקופה עבד סנדרס במשרה חלקית בחברת אמבולנסים בעיר, וכשמתקפת הטרור התרחשה הוא מיהר מעבודתו הרגילה, בסוכנות גבייה בלונג איילנד, כדי לעזור. הוא היה בדרכו לזירה כשהמגדלים קרסו ושמונה מאנשי היחידה נהרגו, בהם עמיתו יאמל מרינו. בימים הבאים מצא עצמו סנדרס נודד מהלוויה להלוויה, חולק כבוד אחרון לכבאים, לשוטרים ולשאר אנשי החירום.
ובכל זאת, הטרגדיה של 11 בספטמבר רק העמיקה את המחויבות שלו ליחידת שירותי החירום. אף שמבחינה כלכלית לא הייתה זו החלטה קלה, עד מהרה הוא עבר לעבוד שם במשרה מלאה: "לא רציתי שאנשים יהיו במצב שבו הם זקוקים לי ואני לא יכול לעזור מיד", הוא מסביר. גם היום סנדרס בן ה-62 רוצה להימנע ממצב כזה, אבל בעיות בריאות – בהן סרטן נדיר שהרשויות קושרות לחשיפה לאבק שהתפזר עם קריסת מגדלי התאומים – אילצו אותו לפרוש בשנת 2011. כעת הוא מתגורר בדרום קרוליינה.
23 צפייה בגלריה
בורחים מאבק המגדלים הקורסים ב-11 בספטמבר. סטיבן קופר, המצולם עם מעטפה בצד שמאל, מת אשתקד מקורונה
(צילום: AP)
23 צפייה בגלריה
מרסי בורדרס, "האישה באבק", שתמונתה מכוסה באבק המגדלים ב-11 בספטמבר הפכה מפורסמת בכל העולם. ב-2015 מתה מסרטן, שיש חשד כי שאיפת האבק תרמה לו
(צילום: AFP)
"אנשים אומרים לך '11 בספטמבר קרה מזמן, תתגבר', אבל זו טראומה", אומר סנדרס. "זה לא משהו שצריך להתגבר עליו. זה משהו שצריך להתמודד איתו".
ההישרדות היא רק השלב הראשון
כשנָשְמָה דרך מסכת חמצן במיטת האשפוז שלה בבית החולים אמרה לעצמה וונדי לנסקי: "אם אוסמה בן לאדן לא הרג אותי, הקורונה לא תהרוג אותי". כמעט שני עשורים לפני כן הצליחה לנסקי, סוכנת ביטוח, להיחלץ מהקומה ה-29 במגדל הצפוני ולברוח יחפה מבעד לענן האבק שכיסה את מנהטן עם קריסת המגדל. שבעה מעמיתיה בחברת הביטוח נהרגו.
"הדבר הטוב היחיד שיש בלשרוד טרגדיה או קטסטרופה מכל סוג הוא שזה ללא ספק מחזק את החוסן הנפשי שלך", אומרת לנסקי, שהיא ובעלה נדבקו בקורונה ואושפזו באביב 2020, "אבל הישרדות היא רק השלב הראשון במסע".
לנסקי בת ה-51, תושבת ניו ג'רזי, נושאת על קרסולה קעקועים עם הכיתוב "9/11/01" ו"ניצולה", אבל ההתקפה הותירה בה גם זיכרונות שלא בחרה לקחת להמשך הדרך. תמונות וקולות של אנשים ושל לוחות זכוכית שנפלו מהמגדלים עדיין צרובים בזיכרונה. בשנת 2006 היא אובחנה כחולה בסרקואידוזיס, והממשל הפדרלי קבע כי ייתכן שיש קשר בין המחלה לבין האבק שנשמה כתוצאה מקריסת מרכז הסחר העולמי. עוד אלפים כמוה חלו כנראה במחלות שונות אחרי שנחשפו לאבק המגדלים ב-11 בספטמבר.
שאלה אחת המשיכה להטריד את לנסקי: "למה אני כאן, ו-3,000 אנשים אחרים לא?". עם הזמן היא למדה לקבל את העובדה שלא תהיה לה תשובה, "אבל כל עוד אני כאן – אני צריכה לוודא שתהיה לזה משמעות", היא אומרת. מאז היא מדברת בבתי ספר ומשתתפת בוועידות ברחבי ארה"ב שעוסקות בקורבנות הטרור. "אני חייבת לפצות על 3,000 איש שאיבדו את קולם".
זה עודד אותי לחיות טוב יותר
כשהוא קבור בחשכה תחת שישה מטרים או יותר של הריסות משני המגדלים, ולצדו מוטל מת עמיתו השוטר דומיניק פצולו, כבר היה וויל חימנו ערוך ומוכן למות. חימנו, שוטר צעיר במשטרת ניו ג'רזי ואיש רשות הנמל של ניו יורק, סבל מכאב חזק בגלל קיר שנפל על הצד השמאלי של גופו ומנע ממנו לזוז, ושברים בוערים נפלו על זרועו. האזור התחמם עד כדי כך שהאקדח של פצולו פלט מטח של קליעים שחלפו ליד ראשו של חימנו. הוא צרח לעזרה במשך שעות, וסבל מצימאון נורא. "אם אמות היום", הוא זוכר שחשב לעצמו, "לפחות מַתִּי כשאני מנסה לעזור לאנשים".
אבל אז פקד את חימנו, קתולי מאמין, מה שהוא מתאר כחיזיון: הוא ראה גבר לבוש גלימה צועד לעברו, ובקבוק מים בידיו. "אנחנו הולכים להיחלץ", אמר חימנו לעמיתו ג'ון מקפלין, שהיה לכוד איתו שם.
עוד שעות עברו – שעות של עמידה בכאב, של מחשבות על חילוצים באסונות קודמים ושל ניהול שיחות בניסיון להישאר בהכרה – עד שהשניים נמצאו וחולצו במבצע מאומץ על-ידי חיילי מארינס בדימוס, שוטרים ממשטרת ניו יורק, פרמדיק לשעבר וכבאים, כשמסביב שריפות בוערות והריסות נופלות. "אם אתם רוצים לדמיין איך הגיהינום נראה, הוא כנראה נראה כך", אומר קן ווינקלר, שהיה אז שוטר במשטרת ניו יורק.
חילוצו של חימנו הושלם בסביבות השעה 23:00, ומקלפלין חולץ בבוקר שלמחרת. חימנו עבר ניתוחים ושיקום ארוך, אבל הוא אומר שהשיקום הנפשי היה החלק הקשה יותר. דברים טריוויאליים גרמו לו להתרגז, ואת העצבים ליבה, כך הוא מבין היום, הזעם על מותם של עמיתיו ושל האנשים שהמחלצים לא יכלו להציל. לעתים, הוא אומר, חשב להתאבד. שלוש שנים ומעבר בין שלל מטפלים נדרשו לו עד שהצליח ללמוד כיצד להימנע מההתפרצויות.
אחד הדברים שעזרו לחימנו היה לספר את הסיפור שלו – בין השאר בסרט "מרכז הסחר העולמי" של אוליבר סטון מ-2006 ובשני ספרים שהוא עצמו, חימנו, פרסם לאחרונה: "מהגר, אמריקני, ניצול" שנכתב לילדים ו"שקיעה מבעד לחשכה", שבו הוא מדבר על התמודדות עם טראומה.
חימנו בן ה-53 – שנולד בקולומביה, היגר לארה"ב ושירת בחיל הנחתים האמריקני – מקווה שאנשים ילמדו מסיפורו על עמידותה של הנפש האנושית, על הרוח האמריקנית ועל הכוח הטמון בהתערבות של אנשים טובים בזמנים קשים. "11 בספטמבר עודד אותי לחיות חיים טובים יותר", הוא אומר. "הדרך שבה אני יכול לכבד את אלה שאיבדנו ואלה שנפצעו היא לחיות חיים פוריים. לשמש דוגמה לאחרים ולהראות להם ש-11 בספטמבר לא הרס אותנו".
