ב-26 בנובמבר הייתה מיה רגב (21) לחטופה הראשונה ממסיבת הנובה ששוחררה מהשבי. ארבעה ימים אחריה שוחרר אחיה איתי (18). אבל מאז חלפו יותר מחמישה חודשים וחברם עומר שם טוב (21) עדיין בשבי חמאס, ביחד עם עוד 131 חטופים - שחלקם אינם בחיים. בסטורי מרגש שכתבה היום (שני), במהלך היום הזיכרון, פנתה מיה רגב לעומר ודרשה: "תחזירו אותם, עכשיו". זה הסטורי, במלואו:
כשהייתי שם חשבתי המון על יום הזיכרון. איך זה ייגע בי ואיך אני ארגיש. אבל הייתה לי תמונה אחת בראש שהייתה לי משום מה ברור לגמרי שתקרה. אני יושבת בטקס של בית הספר שלנו, ואתה ואיתי לצדי, מחזיקים לי את היד ובוכים יחד. בוכים על האנשים שאיבדנו בדרך, על כל הדרך שעברנו עד כה, על הזוועות שעברנו וראינו בדרך. אבל אתם לידי, מחזיקים לי את היד.
בחודש האחרון אני וכל שאר משפחות החטופים עברנו טלטלה נפשית מכל הדיבורים על העסקה ושכולם חייבים להיות כאן עד יום הזיכרון כי זה פשוט לא הגיוני. ניסיתי להדחיק כל כך ולהתרחק מלדבר על היום הזה כמה שיותר, אבל הוא הגיע והגעתי לטקס, וישבתי שם ליד איתי ויש פשוט כיסא ריק לידי. כיסא ריק שהיה אמור להיות שלך, וכל כך רציתי אותך פה לידי, מחזיק לי את היד.
מישהי הדביקה מדבקה על הכיסא שלך שרשום עליה – נזכור את החטופים והחללים. ואיבדתי את זה. התעצבנתי עליה וגירדתי את המדבקה מהכיסא מהר. עומר שלי, עומר שלנו, חי. הוא רק מחכה שיצילו אותו, וכמוהו יש עוד 120 לפחות.
בנוסף לכל החללים והאבדות הכל כך קשות שלנו כמדינה ושל משפחות הנופלים, יש את החטופים שסבלו התעללות פיזית ונפשית ונרצחו בשבי. הגופות שלהם עדיין שם. ביניהם גיא אילוז שהייתי איתו ברגעיו האחרונים. אין להורים שלהם קבר לעלות אליו השנה ולשבת לצידם. הם נאחזים רק בזיכרון ובכאב שנכפה עליהם.
כל כך הרבה נפשות טובות וצעירות שפשוט נקטפו בטרם הספיקו לחיות את חייהם. תודה וסליחה לכל האנשים שנפלו תוך כדי שניסו לשמור על המדינה שלנו. המדינה שהיה לנו כל כך הרבה ביטחון לחיות בה ולהיות חופשיים, ועכשיו אנחנו מרגישים פחד בכל מקום שבו אנחנו נמצאים.
לצד היום הקשה הזה, כל הבכי על האנשים שנפרדתי מהם, לא הספקתי לחשוב עליך. לצערי אני מכירה אישית ומקרוב חטופים שגם הם כמו עומר מחכים שיצילו אותם. ואולי יש שיגידו שאני אנוכית, אז שיגידו. אני מתגעגעת אליך עומר וחושבת עליך תמיד. מרגישה שאתה חי ורק מחכה שתבוא אלינו לחיבוק ענק.
אל תתנו לחטופים החיים להפוך לעוד אחד מחללי המלחמה הארורה הזאת. תחזירו אותם הביתה עכשיו. מרכינה את הראש שלי וכואבת את כאבם של המשפחות השכולות. הלוואי שנדע ימים טובים יותר.
