רבים מערביי ישראל מותחים ביקורת על היעדר מיגון בחברה הערבית, וכן על הנפילות שהיו ביישובים הערביים. חלק מהתושבים טוענים כי "ככל הנראה אין כיפות ברזל שמופעלות מעל היישובים הערביים". לאחר הפסקת האש דרשו התושבים מכל הגופים האחראיים לפעול מיד כדי לטפל בנושא המקלטים, ולא לחכות למלחמה הבאה כדי לעשות זאת.
זירת הפגיעה שבה נהרגו אם ובנה ליד קריית אתא
(צילום איחוד הצלה כרמל)
האירועים הטרגיים של השבועות האחרונים הדגישו ביתר שאת את המחסור במיגון, שממנו סובלים בחברה בערבית. הטילים שנפלו במג'ד אל-כרום, טמרה, שעב, טירה ושפרעם - שאליהם התווסף מותם של אם ובנה במסיק הזיתים ליד קריית אתא - הדגיש את מחיר הדמים הכבד שמשלמת החברה במלחמה, אך גם נתן הצצה לאיך נראים חיים בהיעדר מיגון ראוי.
על פי נתונים שפורסמו בנוגע למיגון ביישובים הערביים, בחברה הערבית יש חוסר בממ"דים בכמעט 60% מהבתים. ב-60% מהרשויות המקומיות הערביות אין מקלטים ציבוריים כלל. לדוגמה, בהשוואה בין כרמיאל ליישובים ערביים סמוכים נראה פער עצום: בכרמיאל יש 126 מקלטים ציבוריים (מקלט אחד לכל 375 תושבים), בעוד שביישובים הערביים הסמוכים יש 2 מקלטים בלבד (מקלט אחד לכל 15,000 תושבים!).
התנועה החברתית אג'יאל ומרכזים לצדק חברתי בחברה הערבית עסוקים מדי יום בקידום מעורבות אזרחית, קהילתית ופוליטית בקרב החברה הערבית, וכן בהכשרה והנעה של פעילות ופעילים חברתיים לטובת הובלת שינוי והשפעה מקומית ואזורית. הם ציינו כי "נוספה מטרה חדשה: סיוע לאזרחים אל מול המצב הביטחוני והעלאת תחושת הביטחון".
"לא ניתן להותיר את החברה הערבית מאחור"
בתוך כך, פעילות המרכזים לצדק חברתי במגזר הערבי כללה השתתפות בוועדת ההיגוי המקומית, וכן כללה סיוע באמצעות קורסי עזרה ראשונה, קורסים להכשרת נאמני חירום לפינוי ולעזרה במצבי חירום. הפעילים מחולקים לחדרי חירום שכונתיים, לגיוס תרומות למשפחות במצב סוציואקונומי נמוך, וכן לעבודה על סנגור ותיווך לשיפור המיגון בחברה הערבית דרך השתתפות עם רשויות המקומיות.
במסגרת הפעילות של מרכז הצדק החברתי במג'ד אל-כרום, יינתנו הכשרות ייעודיות וכלים מעשיים לקבוצת הפעילים, כדי שידעו להיערך ולעמוד באתגרים במצבי מצוקה וחירום. הכשרות אלו יכללו מיומנויות במתן מענה ראשוני מהיר, כלים להתמודדות עם מצבי משבר והעשרה בתחומים פסיכו-חברתיים שיסייעו להם לתמוך בקהילה בזמני משבר ולהיות משאב משמעותי עבור התושבים ברגעי הצור.
לצד זאת, מתקיים בימים אלו מסיק זיתים. בשפרעם, מג'ד אל-כרום וטמרה - וביתר החברה הערבית בישראל - עסוקים בלמסוק את הזיתים לקראת החורף, וכידוע מדובר בשטחים פתוחים ולא בטוחים - מה שגורם לזה שהרבה משפחות נמצאות בשדות בלי אמצעי מיגון בכלל, בזמן שהן רחוקות מהשטח הבנוי של הכפרים הערביים. מבחינתן מדובר במקור הכנסה ראשי, במיוחד בתקופת המלחמה, מאחר שענף הבנייה נסגר בפניהם לפני יותר משנה.
איימן כבהא, רכז אג'יאל ומוביל המרכזים לצדק חברתי בחברה הערבית, אמר: "בתקופה שבה האיומים הביטחוניים מחייבים אותנו להתמודד עם מציאות חדשה, על המדינה להבטיח שהשירותים המונגשים בחירום, כולל מערכות המיגון, יהיו נגישים ושוויוניים לכלל האוכלוסיות, בלי קשר למוצא אתני או תרבותי. לא ניתן להותיר את החברה הערבית מאחור במאבק למען ביטחון אישי וקהילתי".
נילי חיג'אזי, תושבת טמרה, הוסיפה: "המצב כואב בטמרה, יש חוסר ביטחון והיעדר מקלטים. יש שאלות לילדינו שאין לנו תשובה עבורן: 'לאן נלך?', 'האם נמות?', 'האם הבית יקרוס עלינו?'. לאחר שנפלה רקטה בשכונתנו הבנתי שאנחנו בסוף העולם. הרגשתי שהכול נגמר. בכל יום היינו שומעים אזעקות, אבל ביום שנפל הטל היה אחרת. קיבלתי שיחה שהפיצוץ היה בשכונתנו, אחז בי פחד עצום וניסיתי ליצור קשר עם ילדיי. לא ידעתי איך הגעתי הביתה. עזבתי את עבודתי בחיפה ורצתי לטמרה, שם חיפשתי את בני הקטן, ומצאתי אותו מנסה להגיש עזרה לנפגעים. הוא חילק בקבוקי מים כדי להרגיש שהוא בסדר, שהוא הצליח להגיש ולו מעט עזרה. כך נראה היום-יום של תושבי טמרה בין הפחד, חוסר האונים וניסיונות ההישרדות. עכשיו חובה שהאחראים יטפלו בעניין המקלטים אחרי הפסקת האש, ולא יזכרו כשתהיה מלחמה חדשה".
עינבר, יהודיה שהתאסלמה ומתגוררת בטמרה כעשור, אמרה: "איני בטוחה כלל ברמה הפיזית. הבתים שלי ושל רוב תושבי העיר אינם ממוגנים. אין מיגוניות או מקלטים. בזמן שהיו אזעקות היינו מחפשים את הקיר הפנימי ביותר ומתפללים לאלוהים שישמור עלינו. בפגיעה האחרונה, ששיתקה את מערכת החינוך, היה מאוד מפחיד עבור כולם. דאגנו מאוד לילדים שלנו, כשכל אחד לומד במקום אחר, והיה קשה לאחד בין כל המשפחה מבלי לדעת כיצד להתגונן במצב שהמתקפה תמשיך".
עמאר המאם, תושב טמרה, סיפר: "לא ידעתי שהחיים שלנו כל כך זולים. מעולם לא פחדתי כמו שפחדתי באותו יום שהיו מפילות. הרגשתי כאילו יום הדין הגיע. שמעתי את האזעקות, אך לא היה לאן לברוח ואין מקום בטוח. השמיים כמו נפלו עליי. מיהרתי לנהוג, לא ידעתי אם אמות בגלל המהירות או בגלל הרקטות שנפלו מסביב. הרגשתי שהגלגלים כמעט עוזבים את הכביש, אך לא היה לי אכפת מהמכונית. כל מה שעניין אותי היה שמשפחתי לבד בבית ואשתי מחכה לי שם. רציתי למהר ולהיות לצידם.
"השתלטו עליי תחושות של חוסר אונים ופחד, רגעי אימה שטפו אותי כשמבעד למראה האחורית ראיתי את האדמה מתפוצצת מאחוריי, אך דאגתי למשפחתי הייתה גדולה יותר. אין מקום בטוח - לא בבית ולא בדרך, וכולם בדרכם הביתה ממקום עבודתם או מהסידורים. רציתי רק לחבק את אשתי ולהיות לצידה. זה היה רגע מבעית, ולא נרגעתי עד שהגעתי הביתה וראיתי שהם בסדר. אבל עד מתי? אני מבקש תשובה ופתרון גם אחרי הפסדת האש, ולא להפקיר אותנו עוד יותר". גאדה אל-יוסף, תושבת טמרה, הוסיפה: "זכותנו שיתייחסו אלינו כבני אדם, ואחת מזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר היא הזכות לביטחון".
עוד אמרה: "אני, גאדה אל-יוסף, אם לחמישה ילדים ומנהלת מרכז הצדק החברתי בטמרה, מתנדבת גם בנאמני חירום ובפעילי השכונות. אני מתקשה למצוא מילים שיכולות לתאר את עוצמת הכאב והצער שאני חשה כשאני שומעת אזעקה. מכיוון שאין אצלנו מקלטים, כל אזעקה יכולה להסתיים במוות של אדם קרוב. כמתנדבת בוועד ההורים, האחריות להגן על ילדינו מוטלת על כתפינו. תחושת חוסר הביטחון והפחד מתגברת מדי בוקר, מתחילת יום הלימודים ועד סופו, כשאנחנו מחכים שילדינו יחזרו בשלום הביתה.
"אנו חיים בין הפטיש של החינוך לסדן של הביטחון, מכיוון שפשוט אין לנו מקלטים שיגנו על ילדינו. אנחנו מתמודדים עם התלבטות יום-יומית בין עתיד ילדינו להווה שלהם, בין שמירה על חייהם לבין יצירת סביבה חינוכית עבורם. אנו רוצים להרגיש בטוחים, כאזרחים שווים, כמי שזכותם הבסיסית היא לחוש ביטחון. האם יתייחסו אלינו אי פעם כבני אדם שזכותם לחיות?".
פגיעה ישירה בטירה לפני חודש. 19 נפצעו
(צילום: דוברות כבאות והצלה לישראל)
להתמודד עם האזעקות, בלי ממ"ד
נרמין, אם לארבעה ילדים ממג'ד אל-כרום, חיה במציאות מתוחה ללא מרחב מוגן בדירתה. בכל פעם שנשמעה אזעקה נרמין התעוררה בבהלה, מיהרה למצוא את שני ילדיה הצעירים, בני 4 ו-5, והתחילה לקרוא לילדיה גדולים לרדת במהירות לקומת הקרקע. המתח מוביל למרדף מטלטל במדרגות. לעיתים, מהלחץ והמהירות, הילדים מעדו ונפלו במדרגות, אך מייד קמו והמשיכו לרוץ בבהלה עד שהגיעו לקומה התחתונה.
לדבריה, "הלילות אינם לילות על אף שהעיניים נעצמות. המוח נשאר דרוך ומחכה לשמע האזעקה הבאה". נרמין תיארה תחושת דופק מואץ ומתח מתמשך שמונעים ממנה מנוחה ושינה איכותית. בנוסף לקשיי השינה, האזעקות משפיעות גם על הלימודים של הילדים. במהלך השיעורים בזום הילדים מתקשים להתרכז בשל הפחד מהאזעקות התמידיות. כשהצופר נשמע, הילדים נכנסים לבהלה ומתחילים לבכות.
תושב אחר אמר: "תקופת המלחמה נחשבת לאחת התקופות הקשות ביותר שכל אומה יכולה לעבור, שכן היא מבטאת את התחושות העמוקות ביותר של כאב, פחד ואימה. בטמרה, עם כל צפירה המכריזה על התקרבות הסכנה, הרוגע הופך לכאוס והלבבות מתמלאים ברגשות של חרדה ופאניקה. כל צפירה נושאת איתה אזהרה מפני פיצוץ קרוב, מה שגורם לנו לחיות בכוננות מתמדת, במיוחד בהיעדר מקלטים בטוחים להגנה על משפחות. בבית שלי אני מרגיש את הפחד הזה כפליים. בכל פעם שאני שומע את הקולות האלה הלב שלי פועם מהר יותר ואני רואה תערובת של פחד וחרדה בעיני הילדים. אין לנו מקום בטוח ללכת אליו - הקירות, שהיו ההגנה שלנו, הפכו עם הזמן למקור נוסף לדאגה. אנחנו מתחבאים בפינות הבית, מחכים בקוצר רוח שהרגעים הקשים האלה יסתיימו, אבל האימה מתגברת עם כל פגז שנפל.
"התפילה הופכת לאמצעי היחיד שאנו נאחזים בו, כשאנו מבקשים מאלוהים להגן עלינו ועל משפחתנו מכל פגע. היעדר מקלט בטוח משפיע עלינו מאוד. אנו חיים במצב של מתח תמידי המשפיע על בריאותנו הנפשית והרגשית. אנחנו צריכים ביטחון, רגעים של רוגע. חלמנו על יום שבו השלום יחזור לטמרה. אנחנו מחכים ליום שבו נחזור לחיים הרגילים שלנו, הרחק מרעש הסירנות והסכנה".
מנאל, מדריכת ספורט ממג'ד אל-כרום שנותרה ללא עבודה ושומרת על אמה המבוגרת, סיפרה: "המלחמה שינתה לי את החיים. רציתי לשתף אתכם בחוויה האישית שלי בתקופת המלחמה, זו תקופה קשה מכל הבחינות: פיזית, נפשית, מנטלית וכלכלית. אני גרה עם אמי, אישה מבוגרת וחולה, בבית ללא ממ"ד. בכל פעם שהיינו שומעים אזעקה הפחד והדאגה היו עצומים. אני נאבקת לעזור לה להיכנס במהירות לבית, למרות מצבה הבריאותי הקשה.
"גם בעבודה אין שגרה. אני מדריכת פילאטיס, יוגה וזומבה, אך הנשים בכפר פוחדות לצאת מהבית מפני שאין מרחבים מוגנים בדרכים או ברחובות, ואם תישמע אזעקה, לא יהיה להן לאן לברוח. לכן נשארתי ללא עבודה, והשהייה בבית כל היום רק מגבירה את תחושת הפחד וחוסר הביטחון. המלחמה הזו משנה את חיי היום-יום ומשפיעה עלינו בכל היבט אפשרי".
גבר נוסף, תושב בענה שבגליל, שיתף: "אני חושב שכיפות ברזל לא מופעלות מעל היישובים הערביים. איך זה יכול להיות שבכל פעם יש נפילות אצלנו יותר מכל מקום אחר? לפעמים אנחנו רואים טילים בלי שמפעילים כיפות ברזל". תושבת דיר אל-אסד הוסיפה: "המצב מפחיד מאוד, אני לא יודעת מה הסיבה שיש אצלנו הרבה נפילות. אני לא חושבת שיש אצלנו כיפת ברזל, ולכן יש יותר נפילות. נראה לי שלא מעניין את הממשלה הדם הערבי".
