אין בשפה העברית מילה גמישה יותר מ"דמוקרטיה". היא משמשת בכל טיעון, ולא חשוב של מי, כסוג של מילת מחץ מכריעה שאחריה לכאורה אין ויכוח. זה נכון, כמובן, במיוחד בימים האלה: בעיני מתנגדיו, ראש הממשלה הנכנס מבקש "להחריב את הדמוקרטיה"; אבל בעיני תומכיו מי שקם על הדמוקרטיה הוא יועץ משפטי ש"מדיח ראש ממשלה מכהן" ובית משפט שמתערב בעניינים לא לו. כולנו נושאים את נס הדמוקרטיה, אבל כמובן רוצים את הדמוקרטיה "שלנו".
הקמתה של הממשלה החדשה, וכמה סעיפים בהסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם השותפות לקואליציה, העצימו את הקקופוניה הדמוקרטית לרמה חסרת תקדים. רק כדוגמה אחת, 1,200 יוצאי חיל האוויר חתמו על מכתב המופנה לנשיאת בית המשפט העליון וליועצת המשפטית לממשלה, ובו הם קוראים להן "לעצור את הרס הדמוקרטיה" – שהרי בישראל אין דבר טבעי יותר מכך, שאנשים מתגייסים להצלת הדמוקרטיה מתוך מכנה משותף הנוגע למקצועם הצבאי.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. כדי להיות דמוקרטיה, אנחנו קודם כל צריכים להחליט שאנחנו רוצים
(צילום: ירון ברנר)
ובתוך זה כדאי לשאול שאלה משונה: האם אנחנו באמת רוצים דמוקרטיה? האם מה שנבנה כאן ב-74 השנים מאז הבחירות הראשונות ל"מועצה המכוננת", שהייתה אמורה למסד פה את הדמוקרטיה באמצעים כמו חוקה והפרדת רשויות, אכן נועד - בעיני החברה שאותה הדברים האלה אמורים לשרת - ככלי להעצמת הדמוקרטיה, או שבעצם מה שאנחנו רוצים זה משהו אחר?
פרופסור סוזי נבות עומדת גבוה ברשימת החשודים המיידיים, אליהם פונים כדי לשוחח על השאלות האלה. תחום ההתמחות שלה הוא משפט חוקתי, ובקריירה האקדמית והציבורית שלה היא הקיפה אותו מכל הכיוונים – למדה ולימדה, עמדה בראש גופים ציבוריים, אפילו הוזכרה כמועמדת לשיפוט בבית המשפט העליון. היום היא סגנית הנשיא למחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובין השאר מובילה עכשיו מחקר שבוחן בדקדקנות מה באמת יש בהסכמים הקואליציוניים החדשים, ומה יהיו ההשלכות אם ייושמו.
השיחה איתה היא צלילה לתוך מאגר סדור של ידע, שבוחן איך נמנענו לאורך השנים מלמסד פה מבנה דמוקרטי חזק – כי הביטחון קודם, כי יש פה הרבה תרבויות וערכים שמתנגשים, כי תמיד הייתה פוליטיקה יומיומית שמונעת החלטות גדולות. וכשכל זה מחריף סביב היחלשות הדמוקרטיה הליברלית בכל העולם, וסביב ההקצנה הזהותית שהפכה להיות המסובב היחיד של החיים הציבוריים, התוצאה היא שבירות מסוכנת.
אבל לטעמי, וזה עולה הרבה בשיחה, יש פה עוד משהו: רוב הישראלים, ולא חשוב מאיזו עדה פוליטית, מסתכלים על הפוליטיקה הדמוקרטית לא כמערכת של כללים, עשה ואל תעשה ו"It's not done", אלא בהיבט פרקטי של איך זה משרת את המטרות שלי, ולעזאזל הנימוסים וההליכות של התחשבות בצד השני.
רק כדוגמה אחת, "ממשלת החילופים" הייתה דריסה ברגל גסה של חוקי יסוד, בהליך מגוחך של פחות מיממה של דיון בכנסת. אבל היא הייתה קבילה לגמרי על מחנה נתניהו כשהקים ממשלה עם גנץ, ומשאת נפש כמעט של המתנגדים כשקמה ממשלת בנט-לפיד. להגיד משהו אחר זה לא להיות ישראלי.
כשפרופ' נבות מדברת על זה שהכנסת ויתרה מרצון על שני הכלים החזקים ביותר שלה מול הממשלה, הצבעת אי-האמון וההצבעה השנתית על התקציב, אני מזכיר לה ששני הדברים האלה זכו לתמיכה מוחלטת בדעת הקהל, מפני שישראלים לא רוצים כוח לכנסת ולא מבינים בכלל מה היא עושה. הם רוצים ממשלה שתשלוט, מה שמכונה כאן "משילות" – שזה בהגדרה מתחכך עם ערכים דמוקרטיים.
פרופ' סוזי נבותצילום: יח"צ, המכללה למינהלחלק גדול מהשיחה הוא על המתח המובנה בהגדרה העצמית שלנו, בין יהודי לדמוקרטי. בתנאים ראויים, במקום שבו מכבדים שיח ופרוצדורה ומערכת בסיסית של ערכים, המתח הזה יכול להתקיים ואפילו להיות בסיס לעולם מורכב ומרתק. במקום שבו מעריכים רק כוח, שבו יש רק ווינרים ולוזרים והמנצח לוקח הכול כי הוא יכול, מורכבות היא עניין לחלשים. רק החלשים מעוניינים באמת בדמוקרטיה, כי עליהם היא מגינה יותר מהכול. בישראל, אין דבר בזוי יותר מלהיות חלש.
אישית, אני מודאג יותר מזה שהממשלה הנכנסת מאיימת לאיין את האפשרות להיפרדות מן הפלסטינים, דבר שיאיים על ביטחונה של ישראל ועל הרצון של ילדינו לחיות בה וכן, גם על היכולת של ישראל לקרוא לעצמה מדינה דמוקרטית, מאשר מהרכב הוועדה לבחירת שופטים או המספר המדויק של חברי כנסת שיידרשו כדי למנוע מבית המשפט העליון לפסול חוק.
אבל כך או כך, השאלה האמיתית היא אם אנחנו מסוגלים ורוצים להפנים מהי דמוקרטיה באמת, בדרך שבה אנחנו מדברים ומכריעים עניינים לאומיים ומקבלים את חוקי המשחק. כי בלי זה, אפילו חיזוק המבנה – שעכשיו האנשים שהכי רוצים להחליש אותו קיבלו לידיהם את המפתחות – לא יעזור. כדי להיות דמוקרטיה, אנחנו קודם כל צריכים להחליט שאנחנו רוצים.
