מיום ליום מתבררת האמת גם לאחרוני מי שסירבו לראות אותה: מה שמתחולל בימים אלה בישראל איננו מאבק על עתיד היחסים בין מערכת המשפט לרשות המבצעת, או משהו אחר הלקוח מספרים על מהות הדמוקרטיה. הוא גם איננו מאבק פוליטי, ואפילו לא חברתי או מעמדי. מה שאנחנו רואים הוא הישראליות כפי שהיא מתעצבת לנגד עינינו כבר לא מעט שנים, ובאה לידי ביטוי בכביש, בתור בסופר או בשיח ברשתות: מאבק לשם מאבק, ריב לשם ריב, אלימות לשם אלימות.
הרבה פעמים כתבתי כאן על הטרגדיה של מות הפוליטיקה המעשית, חוסר האפשרות לעשות את הדבר שבשבילו הזירה הציבורית קיימת, ובשבילו אנחנו מתכנסים יחד תחת ההמצאה הזו ששמה מדינה: אנשים בעלי אידיאולוגיה והשקפת עולם יושבים בחדר כדי להגיע להסכמה, שבה אף אחד לא יוצא ומלוא תאוותו בידו, כי יש פה חיים לנהל וכבישים לסלול ותלמידים לחנך וציבור להגן עליו. כל זה הולך ונחלש, מהרבה סיבות שעסקנו בהן כאן. אבל מה שקורה בארץ הוא הרבה יותר מזה.
הוויכוח על מערכת המשפט לגיטימי ונכון. מערכת המשפט איננה קודש, גם היא כלי שעיצבנו כדי לנהל את חיינו, כי אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו, ומוראה של מלכות באה לידי ביטוי קודם כל בשלטון החוק ובמערכת הממונה על אכיפתו. אבל לכולם ברור עכשיו שאין פה באמת דיון על הפרטים הטכניים של "רפורמת לוין"; יש פה יד איש בכל איש, אין דין ואין דיין.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. בימים אלה רואים את הישראליות שמתעצבת כבר כמה שנים - מאבק לשם מאבק, ריב לשם ריב, אלימות לשם אלימות
(צילום: ירון ברנר)
אם היתה קמה ועדה ממלכתית כזו או אחרת לעיצוב הפשרה בעניין, פרופ' יואב דותן היה מועמד טבעי להיות חבר בה. דותן (גילוי נאות וממש לא נחוץ כאן – למדנו יחד בתיכון), פרופסור באוניברסיטה העברית, הוא כבר שנים רבות ממבקריו החריפים של "האקטיביזם השיפוטי", האיש שכמו שהוא מגדיר את זה בשיחה "כבר לא מזמינים אותו למסיבות כי הוא מקלקל אותן". אבל כשפורסמו פרטי התוכנית של לוין, הוא קרא לצאת נגדה לרחובות. גם את זה הוא מסביר בשיחה, בפירוט וביסודיות כדרכו.
פרופ' יואב דותןצילום: אתר האוניברסיטה העבריתהוא גם פורש קווים משלו לפשרה הרצויה בכל נושא ונושא, החל בפסקת ההתגברות וכלה בוועדה לבחירת שופטים. הפתרונות שלו הגיוניים, סוג של תיקון שלולא הייתה המערכת המשפטית אטומה לכל ביקורת הייתה מסכימה לו כבר לפני שנים – ולו רצה הצד השני באמת לתקן ולא להרוס היה חותר אליו עכשיו. אבל כשראש ממשלה לשעבר משווה את נשיא המדינה לצ'מברליין כי הוא הציע הידברות, ובצד השני קטר ההרס דוהר למקומות שספק אם הנהגים שלו התכוונו אליהם, מה ערכה של הפשרה ההגיונית שמתווה דותן.
תוך כדי השיחה אני חושב שהכול התחיל כבר לפני כמה עשורים, כשהתחילו למות אצלנו מונחים כמו "לא יעלה על הדעת" ו"דין הציבור". כשדותן אומר שיש דברים שבית המשפט לא צריך להתערב בהם, כולל מה שנראה כהפרה חמורה של מה שאיש ציבור לא אמור לעשות, גם הוא יודע שאצלנו הציבור כבר מזמן, אולי מהמהפך של 1977 ואולי כמה שנים לאחר מכן, בימי מלחמת לבנון הראשונה, לא מאמין שיש לו דין. מאותן שנים המבחן הוא רק אם בית משפט אמר משהו, כי אחרת אין לאיש ציבור ותומכיו שום בעיה להגיד ש"האמת ניצחה", גם כשהסירחון של מעשיו ומחדליו עולה לשמיים.
אני לא חושב שאנחנו יכולים לתקן את זה, אבל אם לא נתקן כל מה שקורה עכשיו יביא רק להרס ועוד הרס. מותו של "הציבורי", מותם של הערכים הבסיסיים שבלעדיהם כל ההסכם המשותף הזה שנקרא חיים יחד אינו יכול להתקיים, אם כל זה לא יתוקן החיים פה לא יהיו פחות או יותר דמוקרטיים, אלא אנרכיה. נכון לעכשיו, לשם אנחנו צועדים.
