כולם מדברים על חינוך דיגיטלי, רק למעטים יש מושג מה זה באמת, ומה שהם יודעים יותר מאיתנו זה עד כמה המושג הזה חמקמק, מתעצב תוך כדי תנועה ונאבק עם סתירות. ממש כמו ביחס למרחב הדיגיטלי כולו, לכולם ברור שזה העתיד, רק שאף אחד לא יודע איך בדיוק הוא נראה.
בתקופת הקורונה, התגלה עד כמה ישראל מפגרת בתחום הזה במובן הפיזי הכי פשוט שלו. מאמץ מיוחד ומשאבים גדולים, שאף אחד לא טרח להשקיע קודם, נדרשו כדי ליישר קו בהיבט הכי בסיסי – נגישות של תלמידים באזורים רבים בארץ למחשב ותשתית אינטרנט. אתם ודאי מנחשים באילו אזורים מדובר.
אבל זה שלתלמיד יש יכולת להדליק מחשב ולהתחבר לרשת זה ממש לא חינוך דיגיטלי, וגם שיעורים בזום לא. התקופה ההיא, שהייתה הכרח בגלל הסגרים, הייתה טראומטית עבור מי שעבר אותה כמורה או כתלמיד. יש היום לא מעט עיסוק ב"דור האבוד", שבילה חלק גדול מהשנים 20'-21' בוהה לתוך מצלמה, ובמקרה של המורים גם רואה ריבועים שחורים במקום שבו התלמידים סגרו את מצלמת המחשב שלהם והתפנו לדברים שעניינו אותם יותר. עבור לא מעט מורים, זה היה קו פרשת המים שהביא אותם לעזוב מקצוע שגם כך הוא קשה ולא מתגמל.
אבל כאמור, זה לא חינוך דיגיטלי. ואין הרבה סימנים לכך שמערכת החינוך שלנו, החבוטה והמאיימת להתמוטט, פניה בכלל להתמודד עם מה זה כן.
יוסי ביידץ היה אלוף בצה"ל, רוב שנותיו איש מודיעין ובתפקידו האחרון מפקד המכללות הצבאיות. בארבע השנים האחרונות הוא מנכ"ל המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), הגוף הגדול ביותר העוסק בקידום טכנולוגיה לחינוך בישראל. הוא מספר שהטכנולוג הראשון של מט"ח היה בכלל נגר, שהגה דרך חדשה לעצב את המרחב הפיזי של הכיתה. היום, מט"ח הוא בית היוצר העיקרי של לומדות, רעיונות ופרויקטים הנוגעים לחינוך דרך המרחב הדיגיטלי.
למרות שלביידץ יש דרך סדורה להציג רעיונות, כראוי למי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן והתרגל להסביר דברים סבוכים לאנשים עם מעט זמן וקשב, השיחה איתו מתגלגלת מטבעה מעניין לעניין, מפרויקט לפרויקט. ככה זה בתחום שהוא עוסק בו: הרעיונות רצים, התורה בונה את עצמה תוך כדי תנועה ועם הרבה ניסוי וטעייה.
אבל נדמה לי שיש ממנה לקח מרכזי אחד: דיגיטלי זה לא לעשות את מה שעשינו קודם אותו דבר, רק יותר יעיל ועם גבולות פיזיים רחבים בהרבה. דיגיטלי זה בהרבה מובנים לשכוח מה שלמדנו, מוסכמות יסוד כמו היררכיה, או ידע שמועבר ממי שיודע (המורה) למי שלא (התלמיד). דיגיטלי זה ללמוד שפה חדשה, שלעיתים מנוגדת למה שנראה לנו טבעי או נחוץ.
לקראת סיום, אני שואל את ביידץ איך כל מה שהוא מתאר לי, כמעט הכול פרויקטים שכבר רצים, מתחבר למערכת החינוך הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה כהורים: עייפה, רצה אחרי הזנב של עצמה, פוחדת מדיון על ערכים וקורסת ממיעוט אמצעים וחוסר מיקוד. ביידץ מדבר בזהירות, אחרי הכול המערכת היא גם הלקוח העיקרי שלו (מט"ח היא חברה לתועלת הציבור ולא גוף ממשלתי), אבל מהדברים שלו עולה דעה ברורה על מה שיש והמרחק ממה שצריך להיות.
כמו כל אמצעי, לחינוך דיגיטלי יכולות להיות תוצאות מהפכניות לטובה אבל גם אפקטים הפוכים. הוא יכול להיות אמצעי לאוכלוסיות מעוטות משאבים להגיע לדברים שבעולם הפיזי היו מחוץ להישג ידן, והוא יכול להגדיל פערים אקספוננציאלית. הוא יכול להיות דרך לקשר אנשים, אבל גם אמצעי שמרחיק אותם זה מזה. ובדרך שבה מתנהלת מערכת החינוך בארץ, שחלק גדול ממנה עבר כבר מזמן לתחום האפור שבו בעלי האמצעים מעניקים לילדיהם הכשרה שלאחרים לא תהיה לעולם, הסיכוי שיקרה הדבר השני גדול.
