ד"ר מיכל טביביאן מזרחי מאמינה בטוב המשותף. הניסיון העשיר שלה במערכות הציבוריות - שש שנים באגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, שבע שנים כסמנכ"לית אסטרטגיה ותכנון במשרד החינוך - לימד אותה עד כמה הן אינן מתפקדות, לא מסוגלות לתכנן לטווח ארוך ולבצע מהלכים גדולים בתחומים הכי חשובים של חיינו. היא מאמינה שאם רק נראה מה אנחנו באמת צריכים ונשקיע בזה מאמץ, נתגבר אפילו על השבטיות שקורעת את החברה הישראלית.
השיחה שלנו היא במידה רבה על השאלה אם אנחנו רוצים ויכולים למשוך את עצמנו בשערות ראשנו מתוך הביצה הזהותית שאנחנו שקועים בה. ברובד יותר עמוק, היא על השאלה אם אפשר לשכנע את החברה הישראלית במה שהיא קוראת "50-30-20", ונתמקד במה שנוכל להסכים עליו, הוא ה-50 אחוז, ואז ניצור תוכניות מעשיות ליישומו ונבצע אותן. כראש מרכז מנור במסגרת "יוזמת המאה", יוזמה חברתית המבקשת ליישם את התאוריה הזו, היא מניחה על השולחן תוכניות כאלה.
יש למרכז מנור תוכנית בסוגיית "המהפכה השיפוטית", נקודת הכובד סביבה סובב העולם הישראלי בימים אלה. זו תוכנית סבירה, שלו הייתה מטרת הצדדים באמת למצוא גשר בין העמדות הקיצוניות הייתה יכולה להיות המקום שאליו היו מתכנסים. רק שאני חושב, וזה הנושא ששיחתנו חוזרת אליו פעם אחר פעם, שהצדדים בסיפור הזה לא באים לתקן אלא לריב. "המהפכה השיפוטית" היא רק תירוץ, בדיוק כמו "רק ביבי" או "רק לא ביבי".
1 צפייה בגלריה
עפר שלח. בשלטון נמצא סוכן כאוס, וכללי המשחק, שהם באמת הדמוקרטיה, נשחקו עד דק
(צילום: ירון ברנר)
במחקר שכתבה יחד עם עמיחי דנינו, ד"ר טביביאן מזרחי מפרטת את מה שכולנו חשים בעצמות: בחינוך ובדיור, בשירות צבאי ותחבורה ציבורית, בכל תחומי החיים אלה אין "מדינת ישראל" אלא ארבעה שבטים (החילוני-מסורתי-כללי, הדתי-לאומי, החרדי והערבי), המקיימים כל אחד עם המדינה סדרה של חוזים שונים.
ד"ר מיכל טביביאן מזרחיהנתונים שהם מביאים, מתקצוב תלמיד במערכת החינוך ועד לשירות צבאי, מוכרים היטב. בשנים האחרונות הם מהווים בסיס לשיח המסתגר של כל הצדדים: השבט החילוני-מסורתי-כללי מרגיש שהוא נושא בנטל השירות והכלכלה והמס, המאפשרים לאחרים חיים נוחים על חשבונו; אחרים מרגישים שהמצב הזה מאפשר לאליטות הקיימות לשמר את שלטונן. ומעל לכל מרחף הענן החומצי האומר שהפוליטיקה זה מקום ללכת מכות, לתקוע אצבעות בעיניים, לנצח בקרבות שאולי גורמים לך להרגיש טוב כי דפקת מישהו, אבל לא מקדמים את חייך בכלום.
אבל יש כאן הרבה יותר מזה. בימיה במשרד החינוך ראתה טביביאן מזרחי איך "השבט הכללי" מקפל את דגל הפוליטיקה, בעיקר מפני שהוא לא רוצה להתעמת באמת עם מה שהיא כוללת. בחינוך הממלכתי-דתי עוסקים בלי להתבייש בשאלות פוליטיות מובהקות, ובראשן כמובן שאלת השטחים, המכונה בלשון המכובסת של "המרכז" "הדבר הזה שאנחנו לא מסכימים עליו וצובע אותנו זהותית ולכן נעמיד פנים שהוא לא קיים".
התוצאה היא מערכת חינוך שלא מלמדת בכלל את תולדות מדינת ישראל, כי לדבר על שנות ה-50 או על אוסלו זה פוליטיקה מגונה, ומתמקדת בכישורי חיים כמו מתמטיקה 5 יחידות. מזה אולי תצמח עתודה להייטק; אנשים שחושבים שפוליטיקה היא המקום שבו אידיאולוגיות מתעמתות ובסוף יש פתרון מעשי לא ייצאו מזה.
הימים ימי שריפה גדולה. מה שרחש ובעבע פה עשרות שנים מתפרץ עכשיו בלהבה, כי בשלטון נמצא סוכן כאוס, וכללי המשחק, שהם באמת הדמוקרטיה, נשחקו עד דק. הדיבור על ללכת מפה הפך לא רק לגיטימי, אלא סמל למרד אקטיבי של אמיצים, ומי שלא מדבר על גלות חיצונית מדבר על גלות פנימית.
אני חושב שלפני שנגיע למקום שיאפשר את דרך התבונה והמתינות של טביביאן מזרחי, השבט הכללי צריך לשאול את עצמו במה הוא באמת מאמין. ולא מדובר רק בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, שהוא דבר חשוב ואולי הנזק הכי חמור שלוין ורוטמן מבקשים לעולל. אני חושב שאי אפשר לברוח ממה שלא כלול ב-50 אחוזים שלה, כולל אמונות ברורות בכל תחום, אם רוצים בסוף להיות מסוגלים לנהל עליהם מאבק פוליטי ולא רק לצעוק "אני הולך". אני חושב שהלקח מהדברים הנכונים שלה הוא שלפני שנוכל לתקן את המדינה, אנחנו צריכים לתקן את עצמנו.
