מחמם את הלב עד דמעות לראות את היוזמות וההירתמות של עם ישראל למען תושבי הדרום, הצפון ולוחמי צה"ל. מספר היוזמות שובר שיאים. בתוך כל סיפורי ההתנדבות המרגשים מצאנו את בלנקה גוט בת ה-90, תושבת נתניה. סבתא בלנקה (חמישה נכדים ושישה נינים) היא תופרת במקצועה, ובדרך כלל עסוקה בסריגת כובעים, צעיפים ובובות עבור הנכדים שלה, אבל עם פרוץ המלחמה היא נרתמה כל כולה למען דבר אחד בלבד - חיילי צה"ל.
"ברגע זה אני דואגת למצב של החיילים שלנו", מספרת בלנקה, ונזכרת: "אמנם לא הייתי בשואה, הייתי ילדה באורוגוואי בזמן הזה, אבל אני זוכרת ששמענו שם את כל הזוועות שעשו ליהודים. אני זוכרת את העיתונאי שהיה עובר ברחוב וצועק את החדשות. זה מציף הכל מחדש, להבין שיש קשר לדברים שאנחנו עוברים עכשיו לנאצים זה קשה. עם זאת, אני מודה לאל שעשיתי עלייה ב-1978 ושיש לנו מדינה וצבא - עכשיו צריך לשמור עליהם".
1 צפייה בגלריה
"מספיק לי לדעת שכובע אחד שסרגתי הגיע לחייל ועכשיו חם לו". גוט
"מספיק לי לדעת שכובע אחד שסרגתי הגיע לחייל ועכשיו חם לו". גוט
"מספיק לי לדעת שכובע אחד שסרגתי הגיע לחייל ועכשיו חם לו". גוט
(צילום: מתוך האינסטגרם)
כחלק ממועדון הסריגה שבו היא חברה, בלנקה החליטה לקחת יוזמה פרטית ולהירתם לטובת החיילים ששומרים עלינו. "אני בקשר עם נשים מבוגרות במועדון בקריית-נורדאו בנתניה, אנחנו עושות דברים בשגרה לנשים נכות, סורגות להן גרביים, כובעים, גם לפגים בבתי החולים", היא אומרת. "כששמעתי שלחיילות ולחיילים שלנו קצת קר, ביקשתי מהנכדה שלי שתיקח אותי לקנות צמר ואתחיל להכין להם כמה שיותר כובעים. אני סורגת כל היום".
הסריגה גורמת לבלנקה להרגיש שהיא מעניקה מעצמה בימים טרופים אלו: "התחושה שאני תורמת משהו מהחיים שלי למאמץ המלחמתי נותנת לי כוח. מספיק לי לדעת שכובע אחד שסרגתי הגיע לחייל ועכשיו חם לו. עזרתי גם לכלתי ויקטוריה גולן בבישולים לחיילים ולמשפחות המפונים. אני ממש מרגישה שאלוהים נתן לי עוצמה בתקופה הזאת, כי בשגרה אפילו לטאטא את הבית אין לי כוח. אני מבקשת מכולם להמשיך הלאה, להיות משמעותיים - ואפשר בכל גיל - רק לא לתת לימים לעבור בריק. מתפללת לאלוהים שיהיו לנו ימים שקטים וקצת משמחים".
את התקופה של המלחמה סבתא בלנקה מעבירה בכפר יונה, אצל בני המשפחה שלה. "באחת השיחות דיברנו על זה שלחיילים קר בימים האלה", מספרת הנכדה הילה שלם. "בהתחלה פחדנו לצאת, אבל ברגע שהתאפשר היא אמרה לי, 'קחי אותי לעיר, אני יודעת איפה למצוא צמר'. היא קנתה את כל הצמר בצבע זית שהיה בחנות, ומאז אותו רגע היא סורגת ללא הפסקה. במשלוח הבא נעביר את הכובעים ונדאג שזה יגיע לחיילים, גם חברות שלה מהמועדון נרתמו למיזם ועוד מעט כבר תהיה לנו כמות לא מבוטלת. זה חשוב לה, אני רואה שזה עושה לה