"עד שנות ה-90 היה פה איזון, והוא הופר", אמר בנימין נתניהו לא מזמן, מבטא את הנראטיב המקובל של אלה שקמים על מערכת המשפט בכלל, ועל בית המשפט העליון בכלל: היה היה פה סדר דמוקרטי, שבו כל אחד ידע את מקומו ועשה את מלאכתו. ואז בא איש רשע אחד, אהרן ברק שמו, וחטף את הדמוקרטיה.
בחסות שני חוקים שאפילו לא קיבלו תמיכה של 61 חברי כנסת, חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק, ברק עשה מה שהוא עצמו כינה "מהפכה חוקתית", והעביר את השלטון מידי נבחרי העם לידי אליטה מנותקת של שופטים שאיש לא בחר בהם, היושבת בבית אבן בירושלים ומשם מנהלת את המדינה כנגד רצון הרוב.
בואו לא ניתמם: הסיפור הזה, שימיו יותר משני עשורים, לא באמת מעניין את רוב תומכי הדי-9 שיריב לוין ושמחה רוטמן, בחסות הפאסיביות והכאוס שבהן נתניהו מנהל כל דבר, מבקשים להעלות על מערכת המשפט כולה. גם אלה שנזעקים מולם לא עושים את זה כי ירדו לשורשיו ומצאו אותו שקרי לגמרי. המערכה סביב מערכת המשפט היא נקודת ההתנגשות של פוליטיקת הזהויות, המכנה המשותף הקל ביותר – דווקא מפני שרק מעטים יורדים לעומקו – של "רק ביבי" ו"רק לא ביבי".
אבל הסיפור על חוק כבוד האדם וחירותו, איך נולד ולמה באמת התכוון מי שהצביע בעדו ומה בית המשפט באמת עשה איתו, הוא בעיניי על משהו אחר לגמרי, שאיש לא יוצא לרחוב בעדו או נגדו. משהו שמסמל את דעיכת הדמוקרטיה הרבה יותר מאשר פסקת ההתגברות. והוא מתרחש לא בבית המשפט העליון אלא כמה מאות מטרים ממנו, על אותה גבעה בירושלים.
1 צפייה בגלריה
עפר שלח ואוריאל לין. אנחנו הרשות המחוקקת, וזה מה ששלחתם אותנו לעשות - אז זה נראה מובן מאליו
(צילום: ליאת מנדל, ירון ברנר)
אוריאל לין התמנה לראש ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ב-1988. זו הייתה כנסת סוערת: תחילתה בתיקו בין המפלגות הגדולות, שהוביל לממשלת אחדות ללא רוטציה בראשות יצחק שמיר; המשכה ב"תרגיל המסריח" ב-1990, שכמעט העלה את מפלגת העבודה לשלטון והסתיים בממשלת ימין-מפד"ל-חרדים. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה, הפיגועים שהביאו בסופו של דבר לעליית רבין לשלטון ב-1992, והכיכרות המלאות במפגינים על שחיתות שלטונית ודרישה לשינוי שיטת המשטר. כל זה, אני מניח, נשמע מוכר גם למי שלא חי כאן אז.
ובתווך, בעין הסערה, ועדת החוקה פעולת, כמו שלין אומר היום, "בלי קואליציה ואופוזיציה, כגוף אחד". היא מלאה משפטנים, ח"כים שהפכו אחר כך לשרים, אנשים שבאו לפוליטיקה לעשות. ואחד הדברים שהיא נחושה לעשות הוא להשלים את המעשה החוקתי שלא הושלם מאז ראשית ימי המדינה, ועיקרו "מגילת זכויות האדם" – חוק יסוד שיעגן את הזכות הבסיסית של אדם לחירות, לכבוד, לחסינות מפני אפליה.
למעשה, שר המשפטים דן מרידור הוא שמכין טיוטת חוק ממשלתית, שמבחינת הליכוד – ובמיוחד תנועת החירות בתוכו – הוא משאת נפש עוד מימי מנחם בגין. אלא שההבטחות למפלגות הדתיות – אלה של העבודה בימי "התרגיל" ואלה של הליכוד אחריו – מעקרות את היכולת לחוקק חוק ממשלתי. ואז, ביוזמה משותפת של לין מהליכוד ורובינשטיין משינוי, מוגשות הצעות חוק פרטיות והוועדה כולה מתיישבת למלאכה המופלאה של עשיית חוק.
התאיינות הפוליטיקה מכל פן מעשי ותחושת שליחות מסוכנת לדמוקרטיה עוד יותר מהתכניות המופרכות של שר המשפטים הנוכחי, אבל אין שום ועדת חוקה או ציבור בחוץ שיגידו את זה
בשיחה לין מפרט את גלגולי המלאכה ואת תוצאותיה, ומזים אחת לאחת את טענות "הח"כים לא ידעו מה הם מחוקקים, ואז אהרן ברק חטף את החוק ועשה מהפכה". אבל אם אתם שואלים אותי, הדבר החשוב באמת שנעלם הוא מה שנראה אז מובן מאליו: יש מלאכה לעשות, ובשביל זה באנו לפוליטיקה. אנחנו עושים אותה ברצינות, ביסודיות – תקראו את הפרוטוקולים של הדיונים, תאווה לעיניים – עם הפשרות הפוליטיות הנדרשות אבל תוך עמידה על העיקר. אנחנו יודעים להגיד "לא" גם לקולות מתוך הממשלה, שלא נוח להם פוליטית. אנחנו הרשות המחוקקת, וזה מה ששלחתם אותנו לעשות.
אני לא יודע איזה חוק יעבירו בסוף לוין ורוטמן. אני יודע איך זה יעבור: בחופזה, בדורסנות, באפס דיון, בצרחות שבאות מבורות או מזה שח"כ מרגיש היום שאם לא יצרח לא ישמעו אותו. אני יודע את זה כי ככה עברו פה תיקונים לחוקי יסוד, כולל "חוק החילופים" המופרך שעליו נוסדו שתי ממשלות, מהצד הזה והזה של מתרס נתניהו.
ואני יודע שזה כמעט לא אכפת לאף אחד, למרות שזה ליבה של הדמוקרטיה. הסכסוך בין הממשלה לבית המשפט עובר על גווה הרמוס של הכנסת, שאם היא הייתה כמו ב-1992 החוקים היו נראים אחרים, ובית המשפט היה יכול לדחות את הבקשה לפסול אותם בלב שלם. אני יודע שהדבר הזה, התאיינות הפוליטיקה מכל פן מעשי ותחושת שליחות, מסוכן לדמוקרטיה עוד יותר מהתכניות המופרכות של שר המשפטים הנוכחי, אבל אין שום ועדת חוקה או ציבור בחוץ שיגידו את זה.
