מדינה שלמה עצרה את נשימתה כשמיאה ליימברג בת ה־17 וחצי ירדה מהמיניבוס של חמאס בנקודת החבירה לאמבולנס הצלב האדום. נערה ממושקפת, שיערה אסוף, לבושה סוודר בורדו ואוחזת בידה את כלבת השיצו הקטנה שלה, גוש פרווה לבן ומתוק, שנחטפה איתה לעזה וחזרה איתה לישראל, אחרי 53 ימים בשבי חמאס, מבלי שאיש ידע מה עלה בגורלה.
השוטר הפלסטיני שעמד שם, בנקודת המפגש, ניסה לקחת ממך את בלה? "מזה מיאה פחדה", אומרת אמה, גבריאלה, שנחטפה גם היא עם בתה ושלושה בני משפחה נוספים.
"לא פחדתי", טוענת מיאה, "ממה פחדתי?"
"מזה שהוא ייקח את בלה, לכן אמרת לו 'היא שלי, היא שלי'. לא ככה?"
"לא", מיאה מוחה בתוקף. "השוטר הזה לא היה מהשומרים הקבועים שלנו".
שחרור החטופות ב-28 בנובמבר
1 צפייה בגלריה
מיאה למברג ובלה. "בלה הבינה שאני הצלתי אותה ודאגתי שהיא תישאר איתי לא משנה איפה"
(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
"נכון", מאשרת אמה, "השומרים הקבועים הכירו את בלה. לא שהם התאהבו בה או משהו, אבל הם התרגלו לנוכחותה". מיאה: "והשוטר ההוא, בנקודת המפגש, לא ידע שבלה שייכת לחבורה שלנו ולכן הוא כל כך הופתע. הוא לא הבין.
בימים הראשונים, הן מספרות, ההלם ניכר מאוד גם על כלבת השיצו הקטנה. "ביום הראשון בלה לא עשתה כלום, אפילו לא טיפה קטנה של פיפי ודאגתי מאוד", מספרת גבריאלה. "לא חשבתי שכלבה כזאת קטנה תצליח להחזיק ככה במשך שעות. רק בלילה, מאוחר מאוד, לקחתי אותה איתי לשירותים והיא עשתה פיפי שם, על הרצפה. בהמשך זה הפך להיות הנוהל - אנחנו מביאות אותה איתנו לשירותים והיא עושה שם צרכים, ומי שאיתה מנקה".
ומה לגבי מזון? חטופים אחרים סיפרו על מנות קצובות וקטנות, על מחסור קשה באוכל.
"נתנו לה מהאוכל שלנו, כל אחד נתן לה ממה שהיה לו", מספרת גבריאלה. "בלה לא אוכלת המון, היא כלבה קטנה - היא שוקלת רק ארבעה קילו וחצי. מהחביתה של הבוקר נתתי לה חצי, בצהריים נתתי לה פסטה ואורז כי זה מה שהיה. בימים מסוימים קיבלנו מנות קרב מישראל עם לוף, אחר כך הגיע לוף ממצרים, ואת זה בלה ממש אהבה. הכנתי לה מאיזו קופסה משהו שנראה כמו צלחת ומקופסה אחרת עשיתי קערה למים. והיא התרגלה".
"התרגלה?" מיאה מתקוממת. "בלה הבינה שאני הצלתי אותה ודאגתי שהיא תישאר איתי לא משנה איפה אנחנו נמצאים, ואת רגשות התודה שלה היא הביעה בדרכה הנודניקית והמעצבנת".
איך למשל?
"היא ניסתה לברוח מהחדר, היא רצתה לחקור, ללכת מאחורי הספות, לרחרח, היא הייתה ניג'סית לא קטנה, אבל זה לא חדש לנו".
אמא שלך אומרת שהיא התנהגה למופת, התאפקה עם הצרכים למשל.
"אין סתירה. בלה מאוד אינטליגנטית והיא עשתה לנו דווקא. היא ניסתה לברוח כי היא ידעה שהיא לא אמורה ללכת".
מתי היא ניסתה לברוח?
"כשהיה רעש מאוד חזק, כשהיו בומים. היא נבהלה, ואז היה קשה מאוד להחזיק אותה. מסכנה. אבל בסופו של יום היא הייתה כלבה טובה. היא ידעה מתי באמת־באמת אסור לה ללכת".
אני שואלת את מיאה מי עזרה למי יותר - היא לבלה או להפך. "וואו, זו חתיכת שאלה", מיאה מנסה להרוויח זמן למחשבה.
הכתבה המלאה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" ולמנויי +ynet.
