שידור הטלוויזיה הראשון בארה"ב היה ב-1928, שנה אחרי הסרט המדבר הראשון. אחרי שני עשורים בערך התחיל "עידן הזהב" הראשון של הטלוויזיה, כשמכשיר הפלא התחיל להיכנס לכל בית, ויחד איתו התחילו השמועות על מות הקולנוע. מי ירצה לצאת מהבית, לקנות כרטיס, לשבת באולם עם עוד מאות בני אדם, אם הכל יכול להגיע אליכם הביתה?
נדרשו כמעט מאה שנה, והיום הקולנוע מת. ההיבט הפיזי של לצאת ולקנות ולשבת עוד קיים, ואולי עוד יחזור לממדים שלפני הקורונה; אבל כמדיום אמנותי עיקרי, כקובע סדר יום תרבותי, כאפיק שאליו נושאים עיניים אנשים שמרגישים שהם פשוט חייבים להגיד משהו, הסרט זה כבר לא.
בדרך היו לקולנוע מעט עידני זהב. אתם מסתכלים היום על רשימת הסרטים המועמדים לאוסקר ב-1975 (בחירה מקרית): הסנדק 2, השיחה, צ'יינטאון, לני. ארבעה סרטים שראיתי מי יודע כמה פעמים, שאני מזהה עד היום כל פריים שלהם במבט ראשון, שעומדים בקצה של כך הרבה משפטים תרבותיים שאתם אומרים בלי שתשימו לב בכלל. תקפצו 20 שנה קדימה והרשימה ל-1995 כוללת את ספרות זולה, פורסט גאמפ וחומות של תקווה, שעליהם אפשר להגיד אותו דבר בדיוק. אבל מתישהו, איכשהו, הנבואה המרה התגשמה. אם אתם זוכרים מי היו המועמדים לאוסקר בשנה שעברה ומי זכה, אתם שייכים למיעוט נכחד.
2 צפייה בגלריה
רועי עידן ועפר שלח. הסטרימינג החליף את "מדורת השבט", אבל כמות ואיכות הטלוויזיה שאנחנו צורכים רק עולה
(צילום: הדר יואביאן, עדית וגנר)
בפעם הראשונה שפניתי לרועי עידן כדי שנשוחח על טלוויזיה, הוא אמר שבטח, אבל ביקש שנחכה קצת כי הוא מותש מפודקאסטים. זה מובן, כי בשנים האחרונות עידן הוא ברשימה הקצרה של חשודים מידיים, אליהם פונים לשיחות כאלה, מכמה סיבות: הוא כותב ויוצר טלוויזיוני מוכשר, האיש שכתב את "מנאייכ" המצוינת (עוד עונה בדרך). הוא איש שיחה שנון ורחב אופקים, והוא ימני, חיה נדירה במחוזות האלה. הפודקאסטים שעליהם דיבר, שלחלקם האזנתי במסגרת ההכנה לשיחה בינינו, מתעסקים בעיקר במאפיין האחרון הזה, כי מה יש לנו בחיים חוץ מביבי.
תיכף נגיד על זה משהו, שמתייחס לקטע של אולי חמש דקות בשיחה. אבל ברובה ניסיתי לתהות יחד איתו אם צריך דווקא עכשיו, במה שנראה כעידן הזהב של הטלוויזיה, להתחיל לדון בשאלה אם היא הולכת למות. לכאורה, על מה אנחנו מדברים: סדרות טלוויזיה תפסו את מקומו של הקולנוע כמעצבות התודעה והשפה, ובמקומותינו זו תעשיית יצוא פורחת. נכון, הסטרימינג החליף את הצפייה הלינארית בערוצים שכונו פעם "מדורת השבט", אבל כמות ואיכות הטלוויזיה שאנחנו צורכים – כל אחד במה שהוא מגדיר כ"איכות" – רק עולה.
אבל הבנות של עידן עמוק במסך הקטנטן, ובאפליקציות שמקציבות לכם 15 שניות, ויאללה הלאה. והאמנות שהוא עובד בה, שפורשת סיפור על פני שעות ומפתחת דמויות לאט, והוא עצמו משווה אותה לרומן ספרותי, לא ברור איך תתרגם את עצמה לקראת היום שבו בני הדור של בנותיו יהיו הצרכנים העיקריים של תרבות בעולם.
ספוילר, כנהוג לומר כשמדברים על טלוויזיה, אנחנו לא ממש מגיעים למסקנה. זה לא מהדיונים שצריך לחתוך אותם במסקנה חותכת. יותר מעניין איך זה משפיע על יוצרים כמו עידן, בתעשייה שמה לעשות, צריך בה הרבה כסף ואי אפשר לעשות אותה למגירה. שורה תחתונה: עידן אופטימי. הוא חושב שלאנשים תמיד יהיה צורך בסיפור, ותמיד תימצא הדרך לספר אותו.
טלוויזיה היא, כמובן, לא רק כלי ביטוי אמנותי, אלא חלק ממה שקוראים "התקשורת", וזה כבר מביא אותנו לאחד משדות הקרב הוותיקים של פוליטיקת הזהויות הישראלית. "מנאייכ" משודרת בתאגיד השידור הציבורי, הגוף ששר התקשורת החדש שלמה קרעי מבטיח לסגור.
התאגיד משדר הכי הרבה סדרות, רבות מהן באיכות והשקעה שיהיה קשה למצוא בערוצים המסחריים. רוב הצפייה בתוצרת שלו היא בדיגיטל, שם צברו פרקים מסוימים של "מנאייכ", למשל, יותר ממיליון צפיות ביוטיוב. כשקרעי מאיים לסגור אותו, הוא מדבר כמובן על משהו אחר: שידורי החדשות והאקטואליה, ששיעורי הצפייה בהם נמוכים מאוד.
למען האמת, הוא גם לא מדבר עליהם. התחושה שיש איזו אליטה מסתורית שמושכת בחוטים נגד רצון רוב העם היא חלק מרכזי בנרטיב של הצד האחד של המפה הזהותית, כמו האמירה שמי שלא חושב כמונו רוצה להרוס פה הכול בצד השני. רק שכמו בכל תחום שבו הפוליטיקה היא רק זהות ולא מעשה, הנזק עלול להיות טרמינלי.
