המילה שחוזרת ומופיעה בשיחה עם ד"ר דנה בלאנדר, עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, היא "פחד". אנחנו מדברים על פופוליזם, מילת המפתח החדשה-ישנה בפוליטיקה העולמית, אבל השיחה הייתה יכולה להיות על כל דבר אחר שקשור בפוליטיקה. כל יועץ בחירות מתחיל יגיד לכם שבכל הנוגע להנעת הציבור, לקלפיות או לתמיכה במהלך של השלטון, פחד תמיד מנצח תקווה.
עד לפני כמה שנים "פופוליזם" היה בעיקר שם תואר: זה מה שאמרת ליריב כשרצית להגיד שהוא לא מדבר מתוך השקפה, אלא רוצה לקלוע למכנה המשותף הפופולרי. היום זה שם עצם, לא ממש תנועה פוליטית אחודה אלא אבחנה לגבי דרכי פעולתם של מנהיגים, בעיקר מהימין: טראמפ בארה"ב, אורבן בהונגריה, בולסונרו בברזיל, נתניהו בישראל.
זה לא תמיד היה ככה: בארה"ב פעלה במאה ה-19 מפלגה שקראה לעצמה "פופוליסטית", והיא הייתה שמאלה מהדמוקרטים. יסדו אותה איכרים שפחדו שהמהפכה התעשייתית והשינויים החברתיים והכלכליים שהביאה משאירים אותם מחוץ לתמונה. קו ישר, אותם רגשות ממש, עובר בין זה לבין תומכי טראמפ והעליונות הלבנה, שצעדו בשרלוטסוויל לפני חמש שנים וצעקו "יהודים לא יחליפו אותנו".
האמת היא, שמנהיגים פופוליסטים אולי צומחים יותר בימין, אבל פופוליזם ופחד יש בכל מקום. בעיניי, אין הרבה הבדל בין ההפחדה, הדה-לגיטימציה של היריב והשטחת כל ויכוח פוליטי לכדי "הוא רוצה להרוס את המדינה" כשהן באות מהצד של "מוכרים את המדינה לערבים" או מהצד של "אם נתניהו ייבחר זה סוף הדמוקרטיה".
האמת היא, שברגע שהפוליטיקה מאבדת כל משמעות מעשית - איך אנחנו משתמשים במשאבים שלנו כדי לעשות את החיים טובים יותר - והופכת רק לזהות, הפופוליזם כבר ניצח. הימין, עם הדגש שלו על לאום ומשפחה, פשוט יותר טוב בזה.
הפופוליזם צומח כי הפחדים של זמננו גדולים יותר. אנחנו מרגישים את זה בחושים שלנו. משבר האקלים גורם לנו לפקפק בדבר הכי בסיסי, בזה שתנאי החיים כאן יאפשרו לנו לחיות בנוח, בלי לפחד שהים יעלה עלינו והחום יטגן אותנו ושיטפונות פתאומיים, שקורים פתאום במקומות מדבריים כמו מדינות המפרץ, לא יחריבו את בתינו ואת חיינו. אי השוויון המתגבר מפחיד אותנו, כי אנחנו חוששים שאנחנו וילדינו נהיה בצד הלא נכון שלו. ובמקום לגייס את העוצמה האדירה שיש במין האנושי כדי להתמודד ולפתור, רבים מאיתנו מעדיפים להתכנס אל הפחד.
הפופוליזם צומח גם כי הכול קורה ומופץ במהירות האור. הכול חי ברשת, הכול מתפוצץ, כמו שכתב אהוד בנאי. האינטרנט כן שחרר אותנו להיות מי שאנחנו, ומי שאנחנו הם הרעיונות הגדולים והקידמה, אבל לא פחות מזה הפחד והרצון להצטופף יחד עם מי שדומה לנו.
הייתי בחודש שעבר בארה"ב. אם אתם צופים ב-CNN ובפוקס ניוז אתם לא רואים שני צדדים של אותו ויכוח, אלא שני עולמות אלטרנטיביים שאין ביניהם קשר. אפילו הדברים שקורים בהם הם לא אותם דברים. בערוצים הליברליים מדברים 24 שעות ביממה על ועדת החקירה שחוקרת אירועי 6 בינואר 2021, היום שבו הטראמפיסטים עלו על הקפיטול; בערוצים המתנגדים אתם יכולים לראות את ביידן נופל מהאופניים בלופ אינסופי. הפחד שלנו הפך את מהפכת המידע לתשוקה לא לדעת אלא מה שנוח לי לדעת.
האמת היא, שהפחד והתקווה מתנגשים בתוכנו כל הזמן. לפני כמה שנים ערך גורם זר סקר בישראל, שבדק איזה מסר יותר יעיל כדי לקדם את התמיכה בפתרון שתי המדינות. התגלה בו שבניגוד למה שחשב השמאל – רק פחד ינצח, אז בואו נדבר על צונאמי מדיני ונזהיר מכך שנהפוך לדרום אפריקה – דווקא מסר אופטימי, שמתאר מזרח תיכון חדש, עובד טוב יותר. האמת היא שאנחנו רוצים להיות מונעים מתקווה, גם אם אנחנו יודעים שהפחד יותר חזק.
האמת היא, שהפופוליזם קיים מהיום שבו התחילה הפוליטיקה הדמוקרטית. ומי שרוצה להתגבר עליו צריך לא לקדש מוסדות (בית המשפט העליון) אלא לשכנע שהוא מציע עולם טוב יותר. האמת היא, שברגע שהדברים מגיעים ל"רק ביבי" או "רק לא ביבי", כבר הפסדנו.
