למי שעוד היה ספק, בא מסמך "אסטרטגיית ההגנה הלאומית", אותו פירסם ממשל טראמפ בשלהי 2017, והגדיר חד-משמעית: הגורם המסדר הראשון במעלה של העולם בעשורים הקרובים יהיה תחרות המעצמות בין ארה"ב לסין.
המסמך מדבר על הסינים, השיטות והכוונות שלהם במונחים של איום, כוח אפל שפעולתו חסרת מעצורים וכוונתו לנשל את אמריקה מעמדת ההגמוניה העולמית שלה. "סין אוספת ומנצלת מידע באופן חסר תקדים, ומפיצה מאפיינים של המשטר הרודני שלה, ובהם שחיתות ושימוש במעקב", נכתב בו. "היא בונה את הכוח הצבאי המיומן ובעל המשאבים הרבים ביותר בעולם, חוץ מזה שלנו. הארסנל הגרעיני שלה גדל והופך מגוון יותר. וחלק מן המודרניזציה וההתרחבות הכלכלית של סין נובע מגישה לכלכלת החדשנות האמריקנית, כולל לאוניברסיטאות המובילות בעולם שבארה"ב".
כשהאמריקאים מגדירים קו, בוודאי בהקשרים של ביטחון לאומי, הם בוחנים היטב מי ניצב מצידו האחד, מי מן האחר ומי מנסה ללכת על הקו ולא ליפול לצד כלשהו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינה שארה"ב מעניקה לה את הסיוע הצבאי הגדול ביותר, מגוננת עליה על הבימה הבינלאומית ורואה בה שותפה לערכים. הציפייה מישראל, אם לא ניחשתם במי מדובר, היא לעמוד איתן בצד הנכון של הקו.
תא"ל (מיל') אסף אוריון היה ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון בצה"ל. בשנים האחרונות הוא מוביל, במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי, את תוכנית ישראל-סין, העומדת להפוך בקרוב ל"מרכז סין" – אחד המקומות הבודדים בישראל שבו ילמדו, יחקרו וינסו לעצב תובנות והמלצות לפעולה בתחום הכל כך רגיש וכל כך חשוב הזה.
אסף אוריוןצילום: INSSעד עכשיו, צריך להגיד, ישראל מתנהלת בו מעכשיו לעכשיו, מתנודה לתנודה. בשיחה בינינו אוריון מצייר את ההיסטוריה של יחסי ישראל-סין מאז שנות התשעים, אז כוננו יחסים דיפלומטיים והייתה אפילו דחיפה אמריקנית להידוק הקשר, שנבעה מתפיסת העולם של המלחמה הקרה. אבל כבר בסוף אותו עשור האמריקאים שינו כיוון, ובשנים שלאחר מכן הממסד הביטחוני בישראל חטף על הראש בפרשיות ייצוא, שהביאו בין השאר לכך שאנשים עזבו את תפקידם, עסקאות גדולות בוטלו, והיום יחידה שלמה במשרד הביטחון משגיחה על הייצוא הביטחוני – ובין השאר מוודאת ששום טכנולוגיה צבאית, או אפילו מה שמכונה "דו-שימושי", לא עושה את הדרך מפה לשם.
ההגדרות האלה נזילות מאוד, בעולם שבו המאבק האמריקני-סיני מתנהל לאו דווקא על מכירת מטוסים, אלא בתחומי הדומיננטיות של העתיד – בינה מלאכותית, מחשוב קוונטי, מערכות אוטונומיות או סייבר. וגם המדיניות של "נלך בין הטיפות עד שהאמריקאים יגידו לנו שזה גשם", גם היא ספק אם מספיקה בעידן הנוכחי ובשנים שיבואו.
סין היא הזדמנות אדירה. היא הכלכלה השנייה בעולם, שגם אם קצב הצמיחה של הואט מעט - עדיין גדלה בשיעורים שאין היום במערב. היא מעריכה את החדשנות הישראלית, לא עוינת לנו כעמדה בסיסית – למרות שבכל הצבעה חשובה בארגונים הבינלאומיים היא נגדנו – והיא משקיעה בעולם סכומים אדירים, במסגרת תפיסה מורכבת שאוריון מיטיב להסביר.
סין גם מפעילה, בכל מקום ואין סיבה שלא אצלנו, פרקטיקות מהסוג שמתואר במסמך האסטרטגיה האמריקני. ארה"ב מעריכה את גזל הרכוש האינטלקטואלי שסין מבצעת בכלכלה שלה בטריליון וחצי דולר, משהו כמו 7% מהתוצר האמריקני; 7% של התוצר בישראל הם מאה מיליארד שקל. מדינות רבות בעולם נוקטות צעדים נגד הפרקטיקות הסיניות האלה. אצלנו עוד לא הוקדשה מחשבה של ממש לדרך מערכתית שבה, כמו שאוריון אומר, נקיים עם סין "יחסים פוריים ובטוחים".
היחסים עם סין הם עבורנו הזדמנות לבחון לא רק מכירה של חברות, פרויקטים של תשתית וייצוא של ידע. תחרות המעצמות תהיה, כאמור, הגורם המעצב מספר 1 בעשורים שיבואו. כבר היום היא משפיעה על התמשכות המערכה באוקראינה, רק כדוגמה אחת, לא פחות מההחלטות שמתקבלות במוסקבה או בקייב. היא דורשת מאיתנו לפתח ידע, לשאול את עצמנו שאלות על מקומנו בעולם ובאזור, ולהסתכל על הפעולה הבינלאומית שלנו באופן קצת יותר מורכב מאשר "ללכת בין הטיפות". כל הדברים שאנחנו נמנעים מהם, ולא רק בעניין הסיני.
