"העצים והשבבים", הספר שפרסם פרופ' אריה אלדד לפני כשנתיים, מתאר את הפרק האחרון בחייה של לח"י, המחתרת הקטנה, המגוונת והמרתקת ביותר שלחמה נגד השלטון הבריטי. זהו ספר על אנשים בעלי אידיאולוגיות גדולות – הלח"י, שבשיאה מנתה מאות בודדות של אנשים ורוב הזמן הרבה פחות מזה, כללה אנשים שהרחיקו לימים עד פאתי שמאל וקצה הימין – ונכונות למעשים מרחיקי לכת, שמתמודדים עם השאלה מה עושים כשהחלום הגדול שלמען הגשמתו נאספו מתגשם, ובעצם אין להם יותר על מה להילחם.
אחד הבולטים באנשים היה כידוע ישראל אלדד, האידיאולוג של הלח"י, חבר בהנהגת המחתרת ואביו של אריה. הביוגרפיה של אלדד האבא נקראת "סמבטיון", על שם הנהר הגועש המשליך אבנים לכל עבר, והאיש אכן היה כזה. ב"העצים והשבבים" אומר עליו מישהו, במהלך אחד הוויכוחים הסוערים של הימים ההם, שאפשר להוציא את אלדד מן המהפכה אבל לא את המהפכה מאלדד.
2 צפייה בגלריה
עפר שלח. בלי ויכוח אידיאולוגי, אנחנו נידונים להמשיך להחליק במדרון
(צילום: הדר יואביאן)
זה היה הבית שבו גדל אריה אלדד, שנולד שנתיים אחרי שקמה המדינה. בית של אידיאולוגיות גדולות, נכונות להקרבה אישית קיצונית כדי לקיים אותן, וחובה פנימית ליושרה אישית ואינטלקטואלית. זה היה גם בית של אידיאולוגיה ימנית צרופה, שראתה את ארץ ישראל השלמה כבסיס לאמונה בגאולת ישראל, ובכל דבר אחר פשרה זמנית או מגונה. זה היה הימין, בימים שבהם הוא לא היה מזוהה בהכרח עם כיפה על הראש ובוודאי לא עם "רק ביבי".
אלדד עדיין מאמין בצורך באוונגרד רעיוני, במעטים שהולכים לפני המחנה ואומרים אמת שאין בה פשרות, גם אם הם מודעים לכך שאין להם רוב מעשי להגשים אותה. הוא עצמו מודה בכך שהניסיון שלו כפוליטיקאי מעשי לא היה הצלחה גדולה, ומאז שיצא מהכנסת, ב-2013, הוא עוסק בהפצת האמת שלו בתקשורת, ובסדרה מרשימה של ספרים שפרסם – חמישה בחמש שנים.
גם השיחה בינינו היא הכי רחוקה שאפשר להיות ממה שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות. היא נערכת זמן קצר לאחר שהוכרזו בחירות, וכמה שבועות אחרי שהימין המתנחלי העמוק הצביע בכנסת נגד חידוש תקנות איו"ש, הבסיס המשפטי שעליו מתנהלים חיי המתנחלים על אותה ארץ אבל תחת מערכת חוקים אחרת מזו של הפלסטינים, ואילו מה שמכונה אצלנו שמאל הצביע בעד. הרגע הזה – סמוטריץ' נגד תקנות איו"ש ומרצ בעד – הביא לשיא את הפיכתה של הפוליטיקה הישראלית למגרש של התגוששות זהותית בלבד, שסמלה הוא דמותו של בנימין נתניהו, תוך ניתוק מכל רעיון אידיאולוגי או מעשי שיקדם את חיינו לכיוון כזה או אחר.
אלדד התבטא בעבר בחריפות נגד נתניהו, הן בענייני מדיניות והן בענייני מידות. אין דבר בין היושרה של מי שדווקא כנציג של מפלגה קטנה בקצה הקשת עמד בראש ועדת האתיקה של הכנסת לבין "לביבי מותר", הסיסמה החדשה והלא-מוכרזת של מי שמכנים את עצמם ימין. אבל לא נותר הרבה גם מהאידיאולוגיה של השמאל, בזמנים שבהם רבים ממצביעי מרצ אומרים בסקרים שהמפלגה בוגדת בעקרונותיה בכל יום שהיא יושבת בממשלת בנט-לפיד, ומנגד רוב כמעט מוחלט שלהם אוסר על נציגיה אפילו למלמל מילות מחאה שיראו כאילו הן מערערות את הממשלה ואולי הביבי יחזור.
בעיניי, נצחונו הגדול של הימין הישראלי הוא גם פתח לתבוסתו האפשרית. כש"ארץ ישראל השלמה" הייתה אמונה אידיאולוגית, שנבעה מן הצדק המוחלט של שיבת ציון והקמת בית לאומי לעם היהודי במקום היחיד בעולם שבו הוא יכול להיות, היתה בה שלמות רעיונית בל גם רייטינג נמוך. בעשורים האחרונים היא התחלפה בטענות ביטחוניות, שבאופן טבעי תופסות יותר - כי תחושת איום היא מכנה משותף נמוך ורחב בהרבה מצדק אידיאולוגי.
2 צפייה בגלריה
פרופ' אריה אלדד. אידיאולוגיות בלי רייטינג מתחלפות בנימוקים מעשיים שמתפוררים בקלות
(צילום: יואב דודקביץ)
אבל אם הנימוק העיקרי הוא ביטחוני, עכשיו אנחנו בוויכוח מעשי שיכול להתהפך עליך בשנייה – כמו שקרה בהסכם השלום עם מצרים וכמעט בהסכם עם סוריה. יבואו מומחי הביטחון (שבישראל הם כמעט תמיד לובשי מדים), יראו שאפשר לחיות עם זה, ופתאום תישמט הקרקע מתחת לרגליהם של מתנגדים. חלק ממנהיגי הימין, בצלאל סמוטריץ' למשל, שמבינים את המלכוד הזה, עסוקים בשנים האחרונות במתקפות על צמרת צה"ל, שכן אם ראשי הצבא יצויירו מראש כשמאלנים רכרוכיים, אולי תתערער סמכותם הביטחונית לומר שאפשר לעמוד בסיכונים של הסכם מדיני ושתי מדינות.
אותו דבר בדיוק קרה בשמאל: ההתנגדות לכיבוש כי שלטון בכוח על עם אחר משחית בהכרח – את הצבא, את מערכת המשפט, את התודעה – גם היא הייתה צודקת, אבל סבלה מרייטינג נמוך. במקום זה מדברים במילים מכובסות של היפרדות, סכנה דמוגרפית, צונאמי מדיני. רק שזה לא קורה, עד עכשיו לפחות, וכך אנחנו במצב שבו רוב הישראלים חושבים שאין באמת פיתרון זולת שתי מדינות, אבל זה ממילא לא יקרה, כך שבואו פשוט נחיה עם המצב הקיים, "נצמצם את הסכסוך" (הלהיט העכשווי של המרכז הישראלי המפונק) ונגיד לעצמנו שהכל בסדר.
אלא שהאמת היא אחרת: בלי הוויכוח האידיאולוגי, ועם פוליטיקה שהתנתקה מהניסיון לחולל משהו מעשי, אנחנו נידונים להמשיך להחליק במדרון. למדינה אחת, לאפרטהייד דה-פקטו, לאובדן האמונה הנדרשת גם כדי להגשים את החזון של אלדד.
חייב להיות כאן ויכוח: מדיני, כלכלי, חברתי. חייבת להיות אמונה שהוויכוח צריך להיות מוכרע על הבמה הפוליטית, ואחריו צריך לבוא מעשה. והידיעה שזה לא כך, שאי אפשר להכריע כי כבר לא מתווכחים ושהכל מתנקז לדמוניזציה או האלהה של איש אחד - הן שעומדות מאחורי הטעם התפל שהרגשתם בגרון כשהכריזו על הבחירות.
