מדף הזיכרון הישראלי העוסק במלחמת לבנון הראשונה הוא דל. כמה סרטים מצוינים (ואלס עם באשיר, שתי אצבעות מצידון, לבנון; בופור עוסק בימי רצועת הביטחון, שהם סיפור מרתק אבל שונה לגמרי), זיכרונות של אנשי צבא, מעט מאוד ביטויים של האנשים שהיו שם. זה נובע מכך שהזיכרון הישראלי דל בכלל – מלחמת יום הכיפורים היא יוצא מהכלל המעיד על הכלל – אבל גם מזה שלבנון היא משהו שרוב הישראלים הדחיקו.
אפילו השם שלה שנוי במחלוקת, ומעיד על אומרו: אנשי צבא, ובעיקר פוליטיקאים של אז ושל היום, קוראים לה "מלחמת שלום הגליל" – השם המופרך והאוקסימורוני שהמציא מנחם בגין בצמוד לתרמית ה"40 קילומטרים". בשבילנו, שהיינו שם, זו לבנון הראשונה, אבל גם אנחנו מתקשים למסגר אותה בזמן: עד ספטמבר 1982, כשאש"ף יצא מביירות? הנסיגה הראשונה לקו האוואלי באוקטובר 1983? אולי השנייה, לקו רצועת הביטחון, ב-1985 (שכונתה אז בתקשורת "הוצאת צה"ל מלבנון"?) ואולי זו אותה מלחמה עד מאי 2000, הנסיגה הסופית? כשלמשהו אין שם ואין קווי מתאר, קשה לזכור אותו.
והיא גם נולדה בצימוד תאריכי לאירוע שכולם מזכירים בשבוע הראשון של יוני, מלחמת ששת הימים. 15 שנים בדיוק אחרי שמטוסי חיל האוויר המריאו בדרכם לרסק את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, הנגמ"שים הראשונים חצו את הגבול לתוך לבנון. את ששת הימים זוכרים, אולי כי היא הייתה הפעם האחרונה שבה יצאנו עטורי תהילה, ואולי כי את מה שבלענו שם אנחנו מתקשים להקיא עד היום. לבנון? כמו שמגיע לה, היא בצל אפילו ביום ההולדת שלה.
1 צפייה בגלריה
מנשה נוי ועפר שלח | רוב הישראלים לא יודעים על מה אנחנו מדברים. אבל תקשיבו לשיחה הזאת, שני חברים ושריטה אחת
(צילום עפר שלח: ירון ברנר)
את מנשה נוי הכרתי בקורס קצינים, בקיץ 1979. הוא היה הצוער הכי מצחיק בגולני, ומסיבת הסיום שלנו, שבה נתן חיקוי קורע של מפקדנו הנערץ יה-יה, הייתה אם תרצו הפרומו הראשון של החמישייה הקאמרית. היינו יחד שנה בבה"ד 1, ואנחנו יחד מאז.
שלוש שנים אחר כך נכנסנו ללבנון, ובמרחק רב זה מזה. איתנו נכנס הדור שלנו: אלה שנשארו בצבא כשמנשה ואני השתחררנו, כמה חודשים לפני המלחמה, ואלה שכמונו היו קצינים במילואים; אלה שפיקדו עלינו ואלה שפיקדנו עליהם וחברי הילדות שלנו. בשיחה בינינו אנחנו עוברים את התחנות שלנו ושל דורנו עד אז, שהביאו אותנו אל הרגע שבו חצינו את הגדר צפונה: צעירים, בטוחים בעצמנו, משוכנעים שזה התור שלנו. "רעב למין יצאתי מן המלחמה", כתב יענקל'ה רוטבליט על ששת הימים, "צמא למהומות, למי יודע מה". אנחנו נכנסנו ללבנון רעבים למלחמה, למהומות, למי יודע מה.
בשנים הבאות השארנו שם הרבה, ובעיקר המון חברים. ככה זה כשאתה מכיר הרבה אנשים בגיל הספציפי הזה ובמקומות הספציפיים שהיינו בהם. השיחה שלנו היא על השריטה של לבנון, אבל לא על הפציעה שלי, או מה שנהוג לקרוא בראיונות שמנשה נותן מדי פעם כשהוא יוצא עם סרט, הצגה או סדרת טלוויזיה - "הלם קרב". היא על מה משהו חמקמק בהרבה, קשה הרבה יותר להגדרה ומשותף לכל כך הרבה אנשים: שבר עמוק, שאחריו שום דבר כבר לא אותו דבר, ומכיוון שהוא לא פציעה שרואים או הלם שיש לו סימנים מעידים, אי אפשר לטפל בו.
אני עוסק בביטחון הלאומי ובחברה הישראלית כבר עשרות שנים, ובעיניי לבנון הראשונה היא המלחמה החשובה ביותר בהיסטוריה שלנו. שום דבר לא היה אותו דבר אחריה: החברה, הפוליטיקה, הצבא. היא קו פרשת המים של כל כך הרבה דברים, ואנחנו שכבנו על הקו הזה בגופנו.
מי שהיה שם ונשאר הוא היום בעשור השביעי לחייו לפחות. רוב הישראלים לא יודעים על מה אנחנו מדברים. אבל תקשיבו לשיחה הזאת, שני חברים ושריטה אחת, ואולי תבינו למה אפשר להגיד על לבנון את מה שמייקל הר כתב על וייטנאם, לבנון של האמריקנים, בשורת הסיום של ספר המלחמה החשוב ביותר שקראתי בחיי: "וייטנאם, וייטנאם, וייטנאם, כולנו היינו שם".
