בניגוד למה שנדמה לנו עכשיו, ויחסית לנושאים שמפלגים את החברה הישראלית מיום שקמה המדינה, ישראל איננה קהילה של מחאות גדולות. צרפת סוערת בימים אלה במחאה על תכנית לשינוי תנאי הפנסיה של הנשיא מקרון; לפני כמה שנים, כשפריז עמדה מלכת לחודשיים בגלל תכנית דומה, התמיכה הציבורית בשביתה רק עלתה ככל שהחיים היו בלתי נסבלים. אצלנו, קשה להעלות על הדעת מחאה שכזו על נושא כזה, או מחאות כמו מרד הסטודנטים בפריז ב-1968 או מה שקרה באותן שנים בארצות הברית.
היו כאן מחאות חברתיות, אבל תנועות המחאה הגדולות באו בדרך כלל על כישלונות צבאיים או החלטות מדיניות בנושאי ארץ ישראל, וכוונו לא לשינוי המצב מעיקרו אלא כנגד אנשים. חלקן הצליחו: ממשלת גולדה התפטרה, מנחם בגין הלך הביתה. חלקן נכשלו, כמו המחאה נגד הסכמי אוסלו או נגד ההתנתקות. כולן לא יצרו כאן תודעה חברתית-אזרחית לאורך זמן.
גם המחאה החברתית לפני 12 שנה נראית במבט לאחור פחות כהתקוממות עממית ויותר כמו עווית לא ממוקדת של ציבור, שאז רצה "כל מיני דברים", ושב לביתו למרות שלא בא אחריה שום שינוי אמיתי במצב.
זה לא מפתיע: ישראלים גדלים בתוך תודעה שלפיה אסור לטלטל פה את הסירה, כי היא שטה בתוך נהר סוער של איומים חיצוניים. מערכת החינוך הישראלית, הנמנעת בחרדה מכל דיון שיש בו מה שמכונה בחלחלה "פוליטיקה", מתמקדת בעיקר בתודעת השואה, שלקחיה הם שאנחנו עם קטן ומאוים, ואם לא נהיה יחד ישמידו אותנו. ספק אם יש מקום בו מרבים כל כך לדבר על "אחדות העם". בדרך כלל זה קורה בנימה של חרדה לפיה האחדות הזו, שספק אם יש מי שיכול לתת בה היום סימנים, היא מה שעומד בינינו לבין כיליון.
המחאה הנוכחית מבטאת את המחלוקת הבסיסית, שכוסתה בשכבות רבות של מתק שפתיים כי "כולנו עם אחד", מה אנחנו עושים פה בכלל ומה משמעותה של מדינת ישראל.
המחאה הנוכחית נגד הצעדים לשינוי מערכת המשפט מראה מה צמח פה מתחת למכסה של "אסור לטלטל את הסירה". היא באה מלמטה, מתחושת הסכנה הברורה והמיידית שחשים מאות אלפי אנשים ואולי יותר. הם מרגישים שמה שמתחולל פה הוא הרבה יותר מאשר השאלות הטכניות של כמה שופטים עליונים יידרשו כדי לבטל חוק של הכנסת או כמה נציגים יהיו ללשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. אבל לא פחות מזה היא מבטאת את המחלוקת הבסיסית, שכוסתה בשכבות רבות של מתק שפתיים כי "כולנו עם אחד", מה אנחנו עושים פה בכלל ומה משמעותה של מדינת ישראל.
בצד השני לא עומדים נתניהו, רוטמן, לוין ודרעי. יש שם מחנה גדול, שקורא לגמרי אחרת את המונחים "יהודית ודמוקרטית", ושלא מסכים עם מחנה המוחים על עצם משמעותן של מילים והגדרות. השפה ששני המחנות מדברים אחד עם השני היא מה שפרופ' סוזי נבות כינתה בשיחה בינינו "שפה של הכרעה". הם לא רוצים באמת לשבת ולהחליט בפרטים הטכניים של הרוב הנדרש בפסיקת ההתגברות. אחרי שנים רבות של התאיינות הפוליטיקה כמכשיר מעשי והתמקדותה רק בזהות, שבאו לידי ביטוי בחצי עשור של "רק ביבי", ו"רק לא ביבי", נמאס להם מפתרונות מעשיים. הם רוצים לריב.
באורח מעניין, כמה מהדוברים הבולטים של המחאה הם אנשים שעמדו בראש ארגוני הביטחון, המערכות הכי ממלכתיות והלא דמוקרטיות בהגדרה בישראל. זה נובע קודם כל מהרצון שלהם עצמם להיחלץ ולסייע בשעת הסכנה; זה גם מבטא את ההתכנסות של מי שרוצים ישראל של פעם סביב הסמלים של פעם, שירות צבאי ואוטוריטה ביטחונית. אם תרצו, חלק מן המסר של הביביזם הוא שהסמלים האלה חלפו מן העולם: צמרת צה"ל מותקפת היום בעיקר מימין, כחלק מאליטה שאיבדה את הדרך והתמכרה לאג'נדות ליברליות שמסכנות את הביטחון. יוצאי מערכת הביטחון שנכנסים לפוליטיקה עושים את זה בעיקר במפלגות המרכז, השם הזהותי החדש של מה שהיה פעם שמאל.
2 צפייה בגלריה
דני חלוץ בצעדת השריונרים בהר הרצל בשבוע שעבר: "אני לא רוצה שמנהיגי הדת יעצבו לנו את החיים"
(צילום: חיים גולדיטש )
הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ הוא מהדוברים והפעילים הבולטים בהתגייסות הזו. צריך להעריך את חלוץ, שלא סיים את כהונתו בין השאר עקב המחאה על מלחמת לבנון השנייה והיה רמטכ"ל ההתנתקות, על שהוא מוכן להציב את עצמו במרכז הכוונת של הצד השני. זה לא פוטר אותו, כמובן, מהצורך לענות על השאלות והטענות שהמחאה הזו מעוררת, וזה מה שעשינו בשיחה בינינו.
את התשובה האמיתית יצטרכו מי שמרגישים עכשיו שהמדינה נגמרת להם לתת בעצמם. האפקט של מחאה מהותית, לא כזו שדורשת שמישהו יילך הביתה, מתחיל להתעצב דווקא כשההפגנות נגמרות, והעילה הספציפית שהוציאה אנשים לרחובות נעלמת או מתמסמסת. מחאה היא "נגד", וזה ברור, מוצדק ומעיד על חיוניות חברתית ופוליטית. אם המחאה הזו לא תגיע לדיון פומבי, ארוך ועמוק וכן, על מה המחנה הוא גם "בעד", מעבר להגנה על בתי המשפט שהפכו לסמל שלו, אזי גם היא תחלוף ולא תעשה פה שינוי של ממש.
