אולפן ynet: הקשישים שיעשו את החג לבד
(צילום: ניצן דרור, שחר גולדשטיין)
"אני רוצה שהילדים, הנכדים והנינים שלי יהיו חלק מהחיים שלי. אני רגילה להיות איתם כל הזמן. הבית הזה הפך מאז הקורונה למצבה". כך אומרת מיצי פקר בת ה-87, דיירת בבית האבות "משען" בבאר שבע לקראת הסגר הכללי שיחל ביום שישי בשעה 14:00 ויימשך לפחות שלושה שבועות.
11 צפייה בגלריה
"זו החלטה פוליטית ורואים את זה בשטח". חוששים מסגר נוסף
(צילום: יאיר שגיא, דנה קופל, שאול גולן, אבי רוקח, טל שחר)
בחצי השנה האחרונה הוחמר מצבה הבריאותי של מיצי וחלה הידרדרות בדמנציה שלה. "הורגים אותנו, כולאים אותנו. אני מעדיפה לחלות בקורונה מאשר להיות בודדה", היא אומרת. "אני רוצה את הילדים והנכדים שלי קרוב אליי".
פקר מתרעמת על ההנחיות. "אם יש מטפלת שמגיעה לבקר אותי כל יום, אין שום סיבה שהמשפחה לא תוכל לבקר. אני מרגישה בבית סוהר ומתוסכלת מאוד שהמצב רק הולך ומידרדר. אני עצובה וכאובה מאוד לקראת הסגר, זה מכת מוות. ישאירו אותי לשבת פה עם התמונות של המשפחה".
פקר מתארת תחושה של השפלה. "למה מחליטים בשבילי לא להיות בחג עם המשפחה שלי? אני אישה מבוגרת, זו בחירה שלי. בכל השנים שלי פה תמיד נסעתי להיות עם המשפחה, ועכשיו זה חג שני שאני לא יכולה לשבת איתם בשולחן החג. לא נראה שלמישהו שיושב בממשלה אכפת ממה שקורה לנו, לי ולמשפחה שלי. זו החלטה פוליטית ורואים את זה בשטח".
מרים סרויה נמצאת כבר 14 שנים במחלקה לתשושי נפש בבית אבות בירושלים. לפני משבר הקורונה, היא הייתה יוצאת פעם בשבוע לאכול בחוץ ולבקר את הנינים. במהלך הסגר הראשון ראו ילדיה שהיא מדרדרת מבחינה קוגניטיבית, עד שהיא אפילו לא הצליחה לענות לשיחות מילדיה. בחודשים האחרונים מצבה השתפר, אך כעת היא מודאגת ממה שעלול לקרות במידה ותורחק מהם שוב.
"עצוב לי שסוגרים אותי ושאני אצטרך לעבור את ראש השנה לבד. קשה לי שאסור לי לצאת ושאסור לאנשים להיכנס. הייתי רגילה לצאת עם המשפחה ועכשיו אני סגורה כמו בבית סוהר", היא אומרת. "נכנסתי לדיכאון כשלא ראיתי את המשפחה שלי במהלך הסגר. אני לא מאמינה שאאלץ לעבור את זה שוב. אני מאוכזבת מהחלטות הממשלה שלא מבינה כמה זה משפיע על אנשים כמוני. עצוב שלא חושבים על הקשישים".
אלירן גולוד, מנכ"ל עמותת משפחות הקשישים בבתי האבות: "כולי תקווה ששרי הממשלה יקבלו את ההחלטה הנכונה ויאפשרו את החרגת הביקורים. הנתק מהמשפחות הביא בסגר הראשון לגזר דין מוות עבור חלק מהדיירים ואנו מתריעים כי סגר נוסף יוביל לפגיעה בלתי הפיכה בקשישים".
"חוזרים אל הלבד בראש השנה, שיהיה שידור חוזר של ליל הסדר האחרון", אומרים בני הזוג צביה ויוסי זידובר מרחובות, שיציינו את החג ביום שישי הקרוב לבד ללא הילדים והנכדים.
"אם הסגר יעזור לעצור את מגפת הקורונה אז הרווחנו", אומרת צביה (67), "אבל למרות שחגגנו לבד את הסדר בפסח האחרון זה לא עזר".
צביה כבר הייתה בעיצומם של הבישולים כשהגיעה ההודעה על הסגר. בחמישי הקרוב יגיעו ילדיה לקחת את התבשילים לביתם. "התחושה לא נעימה, אבל ניהנה מזמן איכות לזוגיות".
צביה כבר חושבת על הסגר בסוכות, שגם אותו יעשו בביתם ברחובות במקום בסוכה של ביתם. "נשב כולנו בזום, נאחל אחד לשני ברכות ושנה טובה וכל משפחה תישאר לחגוג לבד בביתה. אנחנו מתפללים כמו בכל שנה לקב"ה בתפילת אבינו מלכנו, 'אבינו מלכנו מנע מגפה מנחלתך', שנים אנחנו מתפללים את המשפט הזה בתפילת ראש השנה, והשנה יש לזה משמעות אמיתית, אין לנו ברירה אלה לשתף פעולה עם הסגר".
(מאיר תורג'מן)
הצהרת רה"מ נתניהו לקראת הסגר
(צילום: לע"מ )
הצימרים של ננו מרום (62) פועלים כבר 12 שנה, ומעולם הוא לא השבית אותם לתקופה כה ממושכת. "אני אומר לראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו, כשאתה דורך על מדשאות הבית הלבן אל תשכח אותנו שנאבקים כאן ביומיום על כל שקל", ציין בעלי "אצל ננו", צימרים במעיין ברוך. מרום פעיל בעמותת "ארץ הגליל", ומעיד שהתמונה הכללית באזור עגומה: "אנחנו עומדים בפני תהום, פשוט בפני תהום".
מרום הוסיף: "חודשי הקיץ היו מצוינים, היו לנו הזמנות עד סיום חגי תשרי. הכשרנו והתאמנו את הצימרים ואת שיטות העבודה שלנו לתו הסגול, כדי לעמוד בכל הנהלים".
אבל כשהחלו דיבורים על סגר, הגיעו גם הביטולים. "אנשים פחדו להינזק כספית. אבל לפחות אצלי יש להם הבטחה שהם לא יחויבו בשום דמי ביטול או בכל הוצאה אחרת עקב אי־הגעה. אני מבין לחלוטין את המצב".
מרום מבקש לפנות ישירות לראש הממשלה. "אני פונה אליך בנימין נתניהו, תסתכל לנו בעיניים, ותהיה בטוח שההחלטות המכאיבות שאתה מקבל באמת יוציאו אותנו מהמעגל, אחרת נתרסק. אני שואל את ראש הממשלה ואת השרים אם אחרי הסגר יישארו תושבים במדינה שבכלל יוכלו להרשות לעצמם לצאת לנופש".
(ליאור אל-חי)
המסעדה נסגרה
בספטמבר שעבר האחים דביר וניב ניפוסי חשבו שזו הולכת להיות השנה שלהם. הם פתחו את מסעדת הבשרים "עלינא" באשדוד, הלקוחות זרמו והכל נראה ורוד. הסגר הראשון והמשבר הכלכלי טלטלו את החלום של השניים. החודש, שנה לאחר הפתיחה, האחים סגרו את המסעדה.
"נאלצנו לעשות התאמה ולעבור למשלוחים", סיפר דביר, "אבל למרות זאת לא יכולנו לעמוד בשכירות. אותנו לא מעניין מה קורה בבית הלבן, אנחנו רוצים להתקיים ולאפשר לקהל שלנו לחזור, לא משנה אם זה יהודי או ערבי או כל אחד אחר", מוסיף דביר. "הסגר שמרחף מעלינו מעכב את כל התוכניות, אבל אנחנו בטוחים שעוד יבואו ימים טובים".
(מתן צורי)
"כל מה שחשוב לי בחיים זה לעבוד, לפרנס את המשפחה שלי. אותי לא מעניין כל הפוליטיקה הזו בכל התקופה הזו שכולנו עוברים. גם לא הטיסות של ראש הממשלה", אומר עבד אלרחים, שעובד כבר למעלה מעשרים שנה במשתלת ורד השרון.
למשתלה אמנם מותר לעבוד כעסק חקלאי, אבל אסור לה לקבל קהל, "וזו הפרנסה", מציין עבד. "בסגר אני אמנם אמשיך לעבוד בתחזוקת המשתלה ויש לי מזל גדול שלא מוציאים אותי לחל"ת, אבל בהסכמה מלאה עם המעסיק כדי שלא לשלוח אותנו הביתה, אני ועובדים אחרים לא מקבלים שעות נוספות. אז היום נחתם הסכם שלום, ודאי שזה חשוב, אבל המצב עם הקורונה הוא בעיה וזה מה שחשוב לטפל בו".
"הסכמי השלום זה נהדר ומבורך למדינת ישראל, אבל זה לא מפצה כרגע על מה שקורה כאן בשטח", אומרת נטע שפיגלמן (37), שחקנית תיאטרון גשר.
"אולמות תיאטרון נסגרים ברחבי הארץ ולא ברור אם יתאוששו הפעם, אנשי תרבות גוועים ברעב, והקהל בעצמו מתנוון. השיח על הסכם השלום שם בחוץ די מנותק ממה שקורה פה בפנים".
אחרי ארבעה חודשי חל"ת, התיאטרון שב לשגרת חזרות. "התפללנו שנעלה בספטמבר, זה הרגיש אתמול אבסורדי כי המציאות דרמטית כמעט כמו המחזה: הנה, כשהכל כבר מוכן הודיעו לנו שוב שלא נוכל להכניס קהל ושההצגה נכנסת לפריזר". שפיגלמן כבר עייפה מהצורך להסביר למה העבודה שלה היא לא מותרות. "פעם שמעתי שחקנית ותיקה אומרת שהתפקיד של תיאטרון זה לחנך לאהבת אדם, וזה בדיוק מה שחסר למדינה שלנו עכשיו. נמאס להסביר שהצגות, הופעות, זה הבריאות הנפשית שלנו. יש לזה משמעות חברתית עצומה וזה שוב מתרחק".
"אני עובד כאן כבר חמש שנים, מהיום שהעסק נפתח. היו לנו הרבה תוכניות לעתיד אבל הקורונה עצרה את הכל", אומר דודי זרצקי (27), מאמן ומנהל לקוחות בסטודיו הכושר "אנדר קונטרול".
במרץ הוצא לחל"ת עם יתר העובדים בסטודיו. אחרי חודשיים בבית הוא חזר בשמחה לעבודה, "והנה שוב אני עומד בפני תסריט שממנו כה חששתי. כל כך שמחתי כשהטלפון צילצל והודיעו לי שאני חוזר לעבודה, הפעם אני חושש אפילו עוד יותר שאולי לא יהיה לי לאן לחזור. כמה פעמים עסק יכול להיפתח ולהיסגר כמו אקורדיאון".
את החתימה על ההסכם הוא מקבל בתחושה מעורבת. "היה לי קל יותר לשבת מול מסך הטלוויזיה ולצפות ביום ההיסטורי לו ראש הממשלה היה משאיר אצלנו האזרחים סוג של הבטחה מרגיעה לפני שטס לוושינגטון, דקה אחרי שהצהיר במסיבת העיתונאים שהוא מכניס את כל המדינה לסגר נוסף. זה מרגיש כאילו יש כאן ניתוק ממה שעובר עלינו".
(איריס ליפשיץ-קליגר)
הסגר בחגים קשה לא רק למשפחות שיצטרכו לחגוג בנפרד מיקיריהם, אלא גם לנוער ולילדים שתכננו טיולים ברחבי הארץ. בתנועת הנוער העובד והלומד יוצאים בכל חג סוכות לטיול בשטח. השנה תוכננו טיולים חד־יומיים ללא לינה בשל נגיף הקורונה, אך כעת גם אלו מבוטלים. נעמי וולך, מדריכה בקן קריית־אונו צפון, סיפרה כי "היינו צריכים לצאת לטיול סוכות, טיול ראשון עם החניכים, שהיה אמור לגבש אותנו ושבו היינו צריכים להכיר אחד את השנייה, אבל
ברגע ששמענו שמדברים על סגר הבנתי שזה יבוטל. אני מאוד עצובה בגלל זה. אני חניכה מכיתה ד' ובחיים לא ויתרתי על טיול, אבל המצב של התחלואה מצער יותר וזה מובן".
אלה קציר (12), חניכה בקן, חיכתה מאוד לטיול. "אני שנה שלישית בקן והכי כיף זה הטיולים. חווים את ארץ ישראל ומתגבשים. השנה זה לא יקרה לצערי". "הביטול לא כיף בכלל", הוסיפה נטע צדוק (12), חניכה נוספת בקן. "אני מקווה שאחרי הסגר הטיול ייצא לפועל גם אם על חשבון יום לימודים".
אנה דשבסקי, בת 83 מבת ים, סיפרה קודם בריאיון לאולפן ynet על תחושותיה לקראת החג והסגר. "קשה, זה קשה לבד. אני לא יודעת איך אני אהיה לבד בארץ, אין לי אפילו מושג", היא שיתפה. "אני אערוך שולחן או משהו לבד. התרגלתי להיות לבד. זה באמת קשה".
אנה, המקבלת סיוע מהקרן לידידות, סיפרה על הפחד מנגיף הקורונה: "אני מאוד מפחדת, אני לא צעירה. קשה לי לנשום ולכן אני נשארת בבית".
(אטילה שומפלבי)
