בניגוד לקלישאות, ההיסטוריה לעולם לא חוזרת על עצמה. לא כטרגדיה, ולא כפארסה. מטיפים לנו ללמוד מההיסטוריה, אבל לעיתים קרובות הסקת מסקנות שכזו מובילה לתוצאות שגויות. המסר הגדול של עידן הקדמה הוא שדברים יכולים להשתנות, לטובה, ולא בגלל לקח גדול מהעבר – אלא בעיקר באמצעות מבט בוחן ובהיר בהווה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אני כותב את הדברים האלה לשם מידת הזהירות. לרגל חג החירות אני עומד לספר סיפור מעשה שאיננו ידוע מאוד לציבור הרחב. הוא חלק דרמטי מההיסטוריה שלנו. האם אפשר להבין משהו מהעבר הנשכח של הציונות על ההווה? כן. האם כדאי להתמכר לחשיבה מעגלית בסגנון ההיסטוריה חוזרת? לאגדתיות שכזו? לא. ובכל זאת, זהו סיפור אופטימי – עבור מי שמאמינים בזכויות אדם ואזרח, בשוויון, בציונות הומאנית – ולדעתי הצנועה, נחוץ מאוד בחג הפסח הנוכחי.
לפני מאה שנים סער היישוב היהודי בארץ ישראל וחווה משבר פוליטי-קיומי ממש. זהו משבר שגרם שוב ושוב לדחיית הבחירות שהובילו להקמת המוסדות הלאומיים. הסערה הזו שינתה את הציונות ואת אופי המדינה שבדרך. המאבק עסק כולו בזכות נשים יהודיות בארץ ישראל לבחור ולהיבחר.
הציונות נוסדה כתנועה ליברלית לשחרור לאומי, שמתכתבת עם רעיונות הקדמה. בקונגרס הציוני השלישי ב-1899 הכירו הצירים בזכות נשים לבחור ולהיבחר. זה היה כמעט 20 שנים לפני שנשים בבריטניה קיבלו זכות בחירה, ועשרות שנים לפני שהן קיבלו זכות שכזו בצרפת (בידי ממשלת דה גול, בגלות בלונדון). "זה לא מקרי", אומרת לי פרופ' סלביה פוגל-ביז'אוי, שכתבה אינטנסיבית על מאבקי הנשים ביישוב היהודי. "בתנועה שרצתה לשנות את סדרי העולם ואת הגורל העולמי ורצתה להתחבר לעולם חדש (לא במובן הסובייטי), מעמד הנשים היה צריך להיות שווה. התנאי למודרניות היה שינוי מעמד הנשים. זו לא רק אידיאולוגיה, אלא גם עניין אינסטרומנטלי, כדי שהציונות תיתפס כחלק מהעולם המודרני".
זו הייתה אכן החלטה מהפכנית, אך בין ההחלטות של הצירים המכובדים בבאזל שבשווייץ ובין ארץ ישראל היה פער אדיר. במושבות בארץ ישראל, אם מדובר היה בוועדים מקומיים ואם בגופים גדולים יותר, רק גברים בחרו. ביישוב הישן, בפרט בחלקיו החרדיים והשמרניים יותר, בכלל לא היה מה לדבר על ייצוג נשים. הפרדוקס פה – תנועה שאמורה לגאול את העם כולו, ומשתמשת בז'רגון מהפכני ולא מאפשרת זכויות למחצית מהאוכלוסייה, שהייתה ממילא דלה – היה ברור לגמרי. חנה זהבי, מראשונות פתח-תקווה, הייתה מגיעה, לא מוזמנת, לישיבות הוועד. ציטוט אחד שלה השתמר כך: "בני, שאני חינכתיו וגידלתיו, זכאי לנהל את ענייני פתח-תקווה, אבל אני, אמו, שנתתי למושבתי את כל כוחי ומרצי, את מיטב שנות חיי – אני פסולה למלא את התפקיד הזה". אגב, לאלמנות העניקו זכות בחירה בחלק מהמושבות.
על הנשים הללו, מספרת פרופ' פוגל–ביז'אוי, הופעל לחץ כבד לוותר על זכויותיהן, לפרוש מהמוסדות ולהסתפק רק בזכות לבחור ולא להיבחר. החשש היה ש"אגף ימין" כולו יפרוש מהמוסדות, ובכך הם ייעשו לא–לגיטימיים בעיני הבריטים. הנשים לא התקפלו
החל מראשית המאה ה-20 התחולל קרב פוליטי ברחבי היישוב הקטן. הוא התחיל מ"אגודות נשים" שקמו באופן מקומי, והחל מתרחב לרמה הארצית. עם הצהרת בלפור וכיבוש הארץ בידי הבריטים, המאבק הגיע לשיאו. הציונות נמלאה חיים חדשים בעקבות ההבטחה להקמת בית לאומי לעם היהודי, ורצתה בייצוג רשמי מול המנדט הבריטי. "אחרי ההצהרה נשאלה השאלה מה יהיה מעמדן של נשים בבית הלאומי הזה", אומרת פוגל-ביז'אוי, "החל מאבק שהובל בידי נשים משכילות. הוקמה התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, שייסדה אותה שרה עזריהו". הסיסמה שלהן הייתה "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה". התודעה הפמיניסטית רחשה בציונות מהרגע הראשון. המאבק הסופרג'יסטי (למען זכויות נשים לבחור ולהיבחר) הידהד באותה תקופה ברחבי העולם, אך במקרה של ארץ ישראל נלווה לו הקשר יוצא דופן: ניסיון לתחייה לאומית, והתמודדות עם המוטיב הדתי. עזריהו עצמה העידה כך: "המתנגדים הקיצוניים היו נוהגים להגיש מפעם לפעם ליושב ראש מחאה בכתב נגד השתתפות האישה בוועד... כשחברות היו נכנסות לאולם הישיבות, היו חברים מספר עוזבים מיד את הישיבה באופן הפגנתי" (מתוך מחקר של שביט בן-אריה).
ההכרעה התמקדה בבחירות למוסדות הלאומיים, וליתר דיוק – לאסיפת הנבחרים של היישוב היהודי כולו. באסיפה המכוננת הראשונה, שהתכנסה אחרי הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, בסוף 1918, הוחלט שלנשים אין זכות בחירה. לאסיפה השנייה הגיעו נציגי היישוב הישן והחרדים בירושלים; הושגה פשרה (בחסות "המזרחי", התנועה שממנה תצמח המפד"ל) שנשים יורשו לבחור אך לא להיבחר. בשלב הזה, תנועות הפועלים למיניהן כבר החלו תובעות שוויון זכויות מלא, וזה היה הוויכוח החומצתי ביותר בדיון. באסיפה שלאחר מכן הצליחו המצדדות בזכויות נשים להעביר את ההחלטה שתיתן להן זכות לבחור ולהיבחר. חשוב להדגיש, אומרת פוגל־ביז'אוי, שתנועות הפועלים הסוצי־אליסטיות לא התמקדו בזכויות נשים לבחור ולהיבחר, אלא ב"כיבוש העבודה" כתנאי הכרחי לשחרורן, בהתאם לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. אלה היו הנשים מהחברה האזרחית – מורות, נשות ציבור, סופרות, כותבות – שהובילו את הקמפיין.
כאן החל הקרב הגדול. זכויות נשים היו למעשה הנקודה הראשונה של התמודדות על דמותה של מדינת ישראל שבדרך. מי שכונו בידי פרופ' מנחם פרידמן "אגף הימין" של היישוב – החרדים, האיכרים, שהיו בני ברית של החרדים כי חששו מתנועות הפועלים, וגם העדה הספרדית בירושלים וחלקים שמרניים יותר בתנועת "המזרחי" – לא רצו או יכולים היו, לשיטתם, לוותר. הרחוב הירושלמי ראה בזכויות נשים לבחור ולהיבחר מעשה אנטי-מוסרי, אתאיסטי, וקרא להחרים את הבחירות. היישוב מנה עשרות אלפי בני אדם בלבד; ההחרמה הזו הייתה פוגעת קשות בלגיטימציה של אסיפת הנבחרים מול המנדט הבריטי.
שש פעמים, לא פחות, נדחו הבחירות לאסיפה המייסדת הראשונה, כאשר כל העת הנושא הפוליטי הנפיץ ביותר הוא סוגיית הנשים. זו הייתה סוגיית "מיהו יהודי" של לפני 100 שנים. זו הייתה סוגיית שטחים תמורת שלום, כן או לא. זו הייתה ההפיכה המשפטית שלהם.
לבסוף הסכימו "המזרחי" וגם חלק מהחרדים להשתתף בבחירות. מדוע? פוגל-ביז'אוי כותבת כי החרדים העריכו כי יזכו לרוב, וכוחם המספרי עם בני בריתם יאפשר להם לבטל את נוכחות הנשים. מדוע הם היו כה משוכנעים בכך, בהתחשב בעובדה שנשים חרדיות ובנות היישוב הישן (ככלל) לא הורשו להצביע? בגלל הפשרה.
שניים בעקבות אחת/זו הייתה פשרה מדהימה. ראשית, הבחירות לא יתקיימו באותו מועד ברחבי הארץ. יתקיימו "בחירות כשרות" במיוחד עבור החרדים. ושימו לב – סוכם שכל קול של חרדי יחושב כשני קולות משום שנשותיהם אינן מצביעות. וכך היה. במילים אחרות: בבחירות הראשונות שקיים היישוב היהודי בארץ ישראל, הסוגיה הפוליטית הנפיצה ביותר הייתה זכויות נשים, ודרך לגבור עליה הייתה באמצעות הענקת קול כפול לחרדים. הפלג הירושלמי של אז – החרדים בירושלים בחלקם הגדול – החרים ממילא את ההצבעה, בשל הצבעת נשים באופן כללי. מתוך 314 נציגים, 14 היו נשים. אך היה מדובר בניצחון: התנועות הליברליות והסוציאליסטיות זכו ברוב, נשים בחרו וגם נבחרו.
החרדים לא ויתרו. הם איימו שיפרשו מהמוסדות הלאומיים, ובכך יפגעו בייצוג שלהם מול הבריטים. הסערה התרחבה. "היות שהסיעות הראדיקליות והנמשכים אחריהן לא שמו לב לדעת תורה אשר הודיעו להם הגאונים והרבנים דאה"ק שהשתתפות הנשים בבחירות היא דבר אסור לעם ישראל..." נכתב בכרוז של ועד החרדים האשכנזים בירושלים, ולבסוף האיום: "חטאת המפרידים בין אחים עליהם תיפול".
הרב קוק (הראי"ה), שהשפעתו הייתה עזה גם על חרדים וגם על ה"מזרחי", הצטרף לוויכוח הזה – נגד זכויות בחירה והיבחרות לנשים. הוא הציג טיעון מתוחכם, ציוני-דתי: השתתפות נשים בפוליטיקה מנוגדת לתורת עם ישראל, והצהרת בלפור נובעת ממניע והקשר תנ"כי. אם היהודים יתחילו לנהוג ככל העמים, לסתור את ערכי התורה, תיחלש טענתם הבינלאומית לארץ ישראל.
הבה ניקח צעד אחורה כאן ונשים לב להתרחשות. יש פה קרב בין רעיונות תיאוקרטיים, לפיהם החברה הצעירה בארץ ישראל תיבנה על בסיס איסורים הלכתיים, ורעיונות הומניים־דמוקרטיים. מי שנמצא על הגדר הם "המזרחי", התנועה שממנה תיבנה הציונות הדתית. הרב קוק מצדד בגישה השמרנית אורתודוקסית, ומסביר אותה בצורה לאומית. החרדים מאיימים שאם לא יקבלו את שלהם, יפרשו מהפרויקט הלאומי כולו, וחורבן הבית על ראשם של אנשי השמאל והנשים. תנועות הנשים, הגוש האזרחי (הליברלי) ותנועות הפועלים, שהן הכוח העולה, לא מוכנות לוותר.
היישוב הקטן סער. קמו רעיונות לפשרה אחרי פשרה. החרדים התעקשו: בלי נשים. ב־1922 הם החרימו את הדיונים, וסירבו לכל פשרה כי "מדובר בסוגיה דתית" שאינה ניתנת להכרעה באמצעים פוליטיים. על הנשים במוסדות הללו, מספרת פוגל-ביז'אוי, הופעל לחץ כבד לשכב על הגדר, לפרוש מהמוסדות ולהסתפק רק בזכות לבחור ולא להיבחר. החשש היה ש"אגף ימין" כולו יפרוש מהמוסדות, ובכך הם ייעשו ללא־לגיטימיים. הנשים לא התקפלו. עדה מימון, מייסדת תנועת הפועלות ולימים חברת כנסת, סיפרה שהן נשארו באסיפה המכוננת כאילו היו יושבות "כעל גחלים לוחשות ולא עזבו את האולם". בשלב מסוים הסכימו ראשי המוסדות למיזם חדש – "משאל עם". זו הייתה הפעם הראשונה שרעיון למשאל עם עלה בקרב היהודים בארץ ישראל. משאל העם יועד לגברים בלבד; רק הם היו אמורים להחליט אם נשים יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר. קמה מחלוקת עמוקה אם משאל כזה לגיטימי, אצל החרדים ובתנועות הנשים, כל צד מסיבותיו המובנות. משאל העם נפל.
בשלב הזה, כוחן של הליברליות, הנשים, תנועות הפועלים, נמצא בנסיקה. העלייה השלישית משנה את המציאות הציונית, עם מהפכניות ומהפכנים שמגיעים בעיקר מרוסיה ומאוקראינה. קם גדוד העבודה. הנשים מתעקשות לסקל אבנים על כביש טבריה-צמח בדיוק כמו הגברים. אחת החלוצות שמופיעה בתמונה בעמודים האלה מסלילת הכביש היא סבתי-רבתי; לנשים כמוה לא הייתה כל כוונה לוותר על זכויותיהן להשפיע בבניין המדינה שבדרך. מצדדות ומצדדי השוויון הפכו לרוב.
ביוני 1925 מוצגת פשרה שהושגה בסודיות בין החרדים לוועד הלאומי; תהיה הצבעה חשאית באסיפת הנבחרים שתקבע אם נשים יוכלו לבחור ולהיבחר. האסיפה דוחה את הפשרה הזו. היא אישרה חוקי בחירות הכוללים שוויון זכויות מלא.
חכו, זה עוד לא הסוף: אגף ימין של היישוב היהודי, צירי "המזרחי" והחרדים, הודיע שהוא פורש. הם התכנסו והכריזו שהם אסיפת הנבחרים של היישוב – ולא הסקטור האזרחי ו"השמאל". זה נכשל. בדצמבר 1925 התקיימו בחירות לאסיפת הנבחרים השנייה. החרדים כמעט שלא השתתפו בבחירות.
זו הנקודה ההיסטורית שבה החרדים למעשה פרשו מהמוסדות הלאומיים. ולמה? כתוצאה ישירה מעימות בן שנים על זכויות נשים, שכלל מחלוקות פנימיות מגוונות בתוכם ובין עצמם.
ב-1927 אושרה "חוקת כנסת ישראל" שקיבעה את הקמת המוסדות הלאומיים ואת זכויות הבחירה השוויוניות אליהם בין נשים לגברים. ניצחון פעילות מאבק הנשים, הסקטור האזרחי ותנועות הפועלים הושלם.
חלפו מאה שנים ויותר. אני רוצה להציג בפניכם שני ציטוטים. הראשון הוא מתוך מאמר שכתב הרב יואל בן נון לאתר ערוץ 7 בשנה שעברה. בפתח נכתב כך: "הרב קוק, שהתנגד יחד עם החרדים להצבעת נשים בבחירות, היטיב להבין ששוויון הזכויות לנשים איננו רק הזכות לבחור ולהיבחר, אלא שינוי פניה של החברה כולה, וערעור משמעותי של מוסד המשפחה, כפי שמתרחש מאז בכל העולם המערבי". ובהמשך הוא קובע: "על שטיח אדום של 'זכות הבחירה לנשים', קיבלו מפלגות הפועלים את השלטון, ושוב לא הרפו ממנו. הדתיים והחרדים שהיו הרוב ביישוב לא זכו לכוח פוליטי משמעותי, והרבנות הראשית נותרה חשופה מול הגמוניה פועלית-חילונית-רדיקלית...".
הנה הציטוט השני. "ביסוד", אומרת לי פרופ' פוגל־ביז'אוי, "אנחנו מתמודדים היום עם אותה תופעה. ישראל שלפני המהפכה המשפטית מתחברת, בהיבטים מסוימים, לעולם הליברלי, הגלובלי. התפתחה דמוקרטיזציה של הציבור הישראלי... אבל ציבורים שלמים אינם מוכנים לכך אידיאולוגית או דתית, והם נשארים בשלהם, לא פעם כי אותם תהליכים כלכליים משאירים אותם בשולי הדרך; הם רוצים להחזיק בזהות קיצונית-יהודית מדומיינת שאיננה מוכנה להשלים עם התהליכים הללו".
אז, לפני עידנים, הקרב הוכרע בשל הדמוגרפיה, כמו גם הפילוג בקרב החרדים, ה"מזרחי" ו"אגף הימין", כפי שכונה בידי החוקרות. הפועלות והחלוצות הפכו לרוב. הן שאפו לבניית חברה חדשה.
בימינו אלה שוב ניטש קרב היסטורי על גורל היישוב היהודי בארץ ישראל. בהפגנות נגד ההפיכה המשפטית צועדות נשים כאשר הן לבושות בתחפושות אדום-לבן בהשראת "סיפורה של שפחה". יש מתחסדים למיניהם שאינם רואים את הקשר בין הקרב על עצמאות מערכת המשפט והיותה של ישראל מדינה ליברלית – ובין זכויות נשים. הנה הקשר, לפניכם: מאבק הנשים הוא קו פרשת המים של הפיכת היישוב היהודי פה לחברה פתוחה ושוויונית יחסית. יש ערכים שאי-אפשר לוותר עליהם, ויש התנגשויות חשובות, בלתי נמנעות. מצד שני, כדי להבטיח את הקדמה, צריך גם לדעת לנצח בבחירות (והדמוגרפיה עוזרת). חג חירות שמח לכולם.
