10 צפייה בגלריה
נתניהו וביידן. נשיא ארה"ב בחר בפרידמן להעברת המסר
(צילום: קובי גדעון לע"מ, AP Photo/Susan Walsh)
נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ניצל פגישה מתוכננת מראש עם פובליציסט ה"ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן בחדר הסגלגל, כדי "לוודא שעמדתו ברורה לחלוטין לכל הישראלים". הוא עשה זאת ביום שלישי האחרון, כמעט במקביל למפגש המתוקשר עם הנשיא יצחק הרצוג, שבו יכול היה לשלוף בקלות מהקהל כל כתב של כלי תקשורת ישראלי ולפנות באמצעותו ישירות ליושבים בציון, או לכל הפחות לענות לשאלותיהם.
אפשר לפקפק בטיב הבחירה בפרידמן ולתמוה אם ביידן עד כדי כך מנותק ממה שקורה בישראל שהוא בוחר בכתב של כלי תקשורת זר באנגלית - חשוב ככל שיהיה - כשופר להעברת מסרים ישירים למצביעים ברחובות ובעפולה. ואפשר, מצד שני, לתת לביידן את מלוא הקרדיט שהוא דווקא בקיא להפליא בנעשה במחוזותינו.
בהחלט יכול להיות שנשיא ארצות הברית חזה מראש את השתלשלות האירועים שתגיע לאחר פרסום הטור שבו נכתב כי המסר שהעביר ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו בשיחה ביניהם היה "לעצור מיד את החקיקה", וידע שכל מילה רלוונטית שכותב פרידמן תשוגר בהודעת "פוש" לטלפונים עוד בטרם יעלה השחר בישראל.
כך או כך, נראה שהבחירה של ביידן בפרידמן הייתה כדי להעביר מסר לישראלים, וגם כדי להעביר מסר לאמריקנים, וליתר דיוק למחנה הוותיק והממסדי של המפלגה הדמוקרטית, שקורא את פרידמן באדיקות במשך עשורים. זה לא מקרי שהנשיא מרשה לעצמו לדבר כך בגלוי על בת ברית בשבוע שבו מגיע הנשיא הרצוג: ככל שבבית הלבן מבקרים יותר את נתניהו, כך הם גם יוצאים מגדרם להראות שלא ישראל היא הבעיה.
לא מעט תוהים מה הופך את פרידמן בעידן הניו-מדיה של היום ל"פובליציסט החשוב בעולם". בעידן שבו מותו של הפרינט הוכרז כבר אלפי פעמים, איך זה שעיתונאי אחד מהדור הישן - כזה שמסתפק בטור שבועי ולא מצייץ את עצמו לדעת בטוויטר - מצליח להכניס מדינה שלמה במזרח התיכון לסחרחורת?
הרבה חדש אין במאמרים
קחו למשל את שני הטורים האחרונים שלו שעוררו סערה בישראל. מי שעוקב אחרי הידרדרות היחסים בין וושינגטון וירושלים מאז עלתה לשלטון ממשלת הימין על-מלא, בוודאי יודע שאין הרבה חדש בטורו של פרידמן. ביידן כבר אמר את הדברים בצורה ישירה וגם בצורה פחות ישירה בעבר הקרוב.
תומאס פרידמן לפני שנתיים: ביידן עלול להיות הנשיא הפרו-ישראלי הדמוקרטי האחרון
מעבר לכך, למתקדמים שעוקבים גם אחרי הקריירה של פרידמן - והיא ארוכה ומרשימה לכל הדעות - ידוע שנבואות הזעם שלו חוזרות על עצמן לא פעם. כך, למשל, בסיום טורו האחרון הביע פרידמן חשש שביידן יהיה הנשיא הפרו-ישראלי הדמוקרטי האחרון. במילים אלו ממש הוא השתמש גם לפני שנתיים, בריאיון אחר - עוד לפני שמישהו דמיין את המהפכה המשפטית.
בנוסף, סרטון ויראלי שרץ עכשיו ברשתות ומראה ריאיון שלו לדנה וייס בשנת 2011, שבו הוא טוען בלהט שארצות הברית תחת הנהגתו של ברק אובמה תעריך מחדש את יחסיה עם ישראל, אם נתניהו ימשיך להתנהג כמו "נהג שיכור". אותה רטוריקה שמצלצלת מוכר מטורו לפני שבועיים שדיבר על "הערכה מחדש" מצד ביידן את יחסי ארצות הברית-ישראל. אלא שלאחר פרסום הטור, נתניהו דווקא קיבל מביידן הזמנה רשמית לביקור. לא בטוח שלכך התכוון המשורר.
מתגאה בקשר עם ביידן
פרידמן מתגאה בקשר הקרוב שלו לנשיא ביידן. עמדותיו שלו ושל ביידן הרבה פעמים תואמות להפליא, אבל קשה לעיתים לדעת האם הטור מכתיב מדיניות או המדיניות מכתיבה טור. אין עוררין על כך שיש לו גישה מהירה לבית הלבן, אבל בסביבתו של ביידן זורקים לאוויר כמה וכמה שמות של כותבים אחריהם הוא עוקב באדיקות ומדורגים אצלו גבוה יותר בסולם ההיררכיה. דיוויד ברוקס, למשל, שכותב עבור אותו עיתון של פרידמן, והעיתונאי והסופר ג'ון מאצ׳ם, שגם כתב כמה מנאומיו של הנשיא.
10 צפייה בגלריה
ביידן והרצוג בבית הלבן. נשיא ארה"ב לא ענה לשאלות - ואת המסרים העביר לפרידמן
( צילום: Chris Kleponis)
ובכל זאת פרידמן הצליח לבלוט, לא מעט בזכות חוצפה יהודית. הוא לא ממש נודע בזכות הצניעות שלו. סגנון הכתיבה שלו סנסציוני. טוענים שהוא כותב כמו קופירייטר: מהול בסלוגנים, סימני קריאה, אותיות גדולות מודגשות - מוטיבים ספרותיים מעט ילדותיים. הוא מצליח להעביר את המסר לא בגלל שהוא כותב כמו היסטוריון אלא בגלל שהוא נשמע כמו פרסומת. אין לו רעיון שלא ניתן לסכם במשפט מחץ. המוטו שלו תמיד היה 'אם אתה בהתחלה לא מצליח - תרשום שוב ושוב'. זה נחמד כציטוט מוטיבציה אמריקני, פחות כשאתה נמצא בצד השני של המקלדת, כמו למשל במקרה של ראש הממשלה נתניהו, שאותו פרידמן נוהג לבקר בחריפות.
מאז עלייתו של נתניהו לשלטון בתחילת השנה פרידמן הקדיש למעלה ממחצית מהטורים השבועיים שלו לישראל - 11 מתוך 21. וגם בטורים בנושאים אחרים הוא דואג להזכיר לעולם את ארץ הקודש: כשהוא כותב על פוטין הוא משווה אותו לנתניהו, כשהוא מבקר את קאמלה האריס הוא מפנה את תשומת ליבה לישראל.
אנטי-ציוני או פרו ישראלי?
פרידמן מגנה במשך שנים את הכיבוש, וטוען שהוא מקור כל הרוע בישראל. בעבר אף הציע להעביר את השטחים לריבונות נאט״ו. ישראלים ויהודים רבים טוענים שהוא אנטי-ציוני ומחרימים אירועים בהשתתפותו. הוא מצידו מזכיר ששתי בנותיו, אורלי ונטלי, נולדו בירושלים, בזמן שעבד שם כראש השלוחה של ה"טיימס" - היהודי הראשון במשרה. הוא מצהיר על עצמו בגלוי כפרו-ישראלי, תומך במדינה יהודית ודמוקרטית, מה שהופך אותו לחריג בנוף הנוכחי של ה"ניו יורק טיימס".
תומאס לורן פרידמן בן ה-70 נולד לבית ציוני בפרבר של מיניאפוליס ובילדותו למד עברית. את הכתבה הראשונה בחייו, בעיתון בית הספר, הקדיש להרצאה שנתן אריאל שרון באוניברסיטת מינסוטה ואת חופשות הקיץ בתיכון בילה בקיבוץ החותרים שליד חיפה. את התואר שלו בלימודי המזרח התיכון השלים באוניברסיטת ברנדייס, היהודית מאוד, וגם למד במשך כמה סמסטרים באוניברסיטה העברית בירושלים. את התואר השני, באותו התחום, קיבל מאוניברסיטת אוקספורד, ולאחר מכן כבר נשאר בבריטניה והצטרף למשרד של סוכנות הידיעות יו.פי.איי בלונדון.
שלושה פרסי פוליצר
בשנת 1981 התקבל ל"ניו יורק טיימס" ששלח אותו אז לסקר את טבח חמה בסוריה, את מלחמת לבנון הראשונה ואת טבח סברה ושתילה - סיקורים שזיכו אותו בפרס הפוליצר הראשון שלו מבין שלושה. את הפוליצר השני קיבל על סיקור האינתיפאדה הראשונה. פרידמן סיפר לא פעם על אירוע מכונן מאותן שנות אינתיפאדה, כשבמהלך נסיעה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות אז למלון אינטרקונטיננטל בירושלים, הותקפה המשפחה על ידי פלסטיני שהשליך אבן לעבר אשתו שנהגה. שמשת הרכב נסדקה לחלוטין.
בינואר 1989 חזר פרידמן עם משפחתו לארצות הברית ומונה לכתב הדיפלומטי של העיתון בבירה. בשנת 1993 מונה לכתב בבית הלבן ושנתיים לאחר מכן התחיל לכתוב טור דעה בענייני חוץ. בשנים הראשונות הוא התמקד בעיקר בנושאי כלכלה בינלאומית וגלובליזציה, אבל בעקבות פיגועי 11 בספטמבר החל להעביר את הפוקוס לביטחון וטרור, ובשנת 2002 זכה בפרס פוליצר נוסף.
הוא מבקר בישראל לעיתים קרובות ומפגין ידע והיכרות אינטימיים עם המקומות שהוא כותב עליהם. הוא גם עוקב באדיקות אחרי כלי תקשורת ישראלים ונוהג לצטט בטוריו כותבים ישראלים. גם למבקריו הגדולים ביותר קשה לפקפק בידע ובחשיבות שלו. למשל, מלך סעודיה המנוח עבדאללה הודה כי הרעיון שלו למתווה יוזמת השלום הסעודית הגיע מטורו של פרידמן.
חוקי חמה ותיאוריית קשתות הזהב
פרידמן שינה את האופן שבו אמריקנים רבים תופסים ממשלות ערביות עם הביטוי “חוקי חמה", שמבוסס על ״טבח חמה״ ומפרט כיצד מנהיגים ערבים רומסים בכוח חסר רחמים כל התנגדות.
"תיאוריית קשתות הזהב למניעת קונפליקטים" שלו, שטוענת שמדינות עם מסעדות של מקדונלד'ס לעולם לא יילחמו זו בזו, הפכה פופולרית להפליא עד היום - למרות שנסדקה קשות בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה.
10 צפייה בגלריה
מקדונלד'ס ברוסיה. פתחה במלחמה נגד אוקראינה, למרות הסניפים והתיאוריה של פרידמן
(צילום: רויטרס)
המונחים שלו להבנת הגלובליזציה - "עולם מהיר" לעומת "עולם איטי" - הפכו גם הם לפופולריים. אחרי פיגועי 11 בספטמבר הוא טבע את המונח "כן, אבל", לתיאור התגובות האמביוולנטיות בעולם הערבי. הקו שהוביל לפיו אמריקה רוצה את אוסמה בן לאדן "מת או מת" הפך לסממן של התקופה.
פרידמן ידוע בגישה הפרגמטית שלו לפתרון בעיות, ולא סתם נקרא רב המכר שלו "העולם הוא שטוח". עד כדי כך שמבקריו טוענים שאין עצם אידיאולוגית אחת בגופו - הוא מוכן לנסות הכול, או מה שמתפרש לעיתים כמו עלה נידף ברוח שמובל אחר שטחיות.
מצד השני, במחנה התומכים בו דווקא טוענים שבאזור כל כך טעון ומלא שנאה כמו המזרח התיכון - חייבים גמישות מסוימת. פרידמן למשל היה תומך נלהב של הסכמי קמפ דיוויד בשנת 2000, יוזמה שכידוע נכשלה לבסוף. הוא גם תמך ביציאה למלחמת עיראק בשנת 2003, אך לאחר נפילת שלטונו של סדאם חוסיין מתח ביקורת על השהות במדינה. כשהפלסטינים פתחו באינתיפאדה האחרונה, פרידמן הציף כאמור את הרעיון שישראל תמסור את השטחים הכבושים לידי נאט"ו. היום זה נשמע די מופרך, אבל כשפרידמן מוצא מטרה הוא מסרב לוותר, כותב שוב ושוב. הפעם על הכוונת: המהפכה המשפטית.
