1 צפייה בגלריה
קורבנות ערבים מ-7 באוקטובר. מימין למעלה, עם כיוון השעון: עווד דראושה, עבד אלרחמן אלזיאנה, יזן אבו ג'אמע, מוסא אבו סבילה, עבד אלכרים נסאסרה ואוסאמה אבו עסא
מהשבר הגדול של טבח 7 באוקטובר עולה הזדמנות היסטורית נדירה לשנות את היחסים עם האזרחים הערבים בישראל. העובדה שרבים מהם היו בעצמם קורבנות של מסע הקטל והחטיפה של חמאס; העובדה שרבים מהם חשו לעזור לקורבנות היהודים; העובדה שסקר עמדות מראה הזדהות חסרת תקדים שלהם עם מדינת ישראל - כל אלו מתנקזות לאפשרות לעשות ריסטארט ליחסים, במקביל לשיפור רקורד זכויות האדם במדינה.
לישראל יש היסטוריה עגומה שבמסגרתה העניקה לערבים זכויות והכרה כמעט תמיד רק אחרי אלימות מצדם. האינתיפאדה הראשונה הובילה לתהליך אוסלו, והאינתיפאדה השנייה להתנתקות. בתוך גבולות 48, תוכנית פראוור הבעייתית הורדה מהשולחן רק אחרי מיני-אינתיפאדה בדואית בדרום. המסר הטראגי שעובר לערבים הוא שרק אלימות תביא הישגים וזו מתנה לגורמים הקיצוניים. כעת יש הזדמנות לשפר את זכויות האזרחים הערבים ממקום אחר - לאור שותפות הגורל והאזרחות המופתית שגילו בצל הטרגדיה של השבת הארורה. זהו מסר שונה בתכלית.
למען הסר ספק, זכויות אדם ואזרח אינן בונוס על התנהגות טובה אלא חובה שאיננה תלויה בדבר. למרבה הצער, כנראה שאזרחות טובה היא תנאי כדי שדעת הקהל היהודית תראה בעין יפה מהלכים של שיפור זכויות הערבים, ובפרט באקלים הנוכחי. כך שגם מבחינת הפוליטיקה "הקטנה" ייתכן שבשלו התנאים לקדם מהלכים כאלו אפילו בממשלת ימין. בני גנץ יכול להיות האדם שיבין את גודל השעה.
ראוי להתחיל את התהליך עם האזרחים הבדואים בנגב, אולי האוכלוסייה המופלית ביותר בישראל. הם לקחו חלק גדול בסיוע לשכניהם היהודים, וגם היו חלק מקורבנות הטבח והחטיפות שנלוו לו. מחבלי חמאס לא חסו עליהם, גם כשהתחננו בערבית - והמסר הזה נקלט היטב: יש בינינו שותפות גורל. אפשר בהחלט, כהכרה בעוול, לחתור לצמצום האפליה שממנה סובלים האזרחים הבדואים - שרבים מהם לא מחוברים לתשתיות של חשמל, מים וביוב. אבל לא נכון להסתפק רק בהם. זה יכול וצריך להיות מפנה יותר רוחבי.
ד"ר יריב מוהרכרגע נראה שהממשלה עושה את ההפך הגמור. הכפרים הלא מוכרים בנגב נחשבים "שטחים פתוחים" כך שכיפת ברזל לא מגנה עליהם ואזעקה לא נשמעת שם. עשרות אזרחים ערבים נעצרים, נחקרים או נרדפים במישור התעסוקתי בגין פרסומים ברשתות החברתיות שחלקם רחוקים מהסתה מובהקת ומבטאים בעיקר כאב על גורלם של עזתים מן השורה. כל זאת בעת שהסתה מובהקת של קיצונים בצד היהודי זוכה על פי רוב להתעלמות. המסר שעובר הוא שלמשחק לפי כללי הדמוקרטיה אין שום משמעות. זהו גול עצמי מטלטל, כי זה יוצר תחושה ששותפות הגורל לא זוכה להכרה. למעשה זו מתנה לחמאס, לאיראן ולכל מי שרוצה בהחלשת ישראל.
אפשר אחרת. חשבו איפה נהיה בעוד שנה אם ננצל את ההזדמנות ההיסטורית הזו כפתח לשינוי חיובי או, להבדיל, נחמיץ את ההזדמנות עד להתפרצות האלימה הבאה. האופציה הראשונה היא תרומה הן לרקורד המוסרי של המדינה והן לביטחונה.
ד"ר יריב מוהר הוא חוקר טרור ואלימות פוליטית. עומד בראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
