מדינת ישראל דוהרת, עם או מבלי להתכוון, לממשל צבאי או כיבוש מחדש בפועל של רצועת עזה, על 2.2 מיליון תושביה. זו אינה כמובן מטרה מוצהרת של הממשלה או של העומד בראשה, להיפך – נתניהו מכחיש שישראל רוצה "לכבוש" את עזה. אולם המדיניות של נתניהו – או יותר נכון, היעדר המדיניות של הממשלה בנוגע ליום שאחרי – מובילה את המדינה ואת צה"ל לאירוע שספק אם מישהו רוצה בו באמת.
אחת המטרות המוצהרות של המלחמה, שאין כמעט מחלוקת לגביה, היא מיטוט שלטון חמאס. בפועל, השלטון הזה חדל להתקיים בכל מקום שצה"ל פועל בו. אולם בשבועות האחרונים בעקבות נסיגת צה"ל מאזורים שונים, בעיקר בצפון הרצועה, חמאס עושה מאמץ גדול להפגין מחדש יכולות של גוף ריבון, אם בצורת שיטור או בצורת ניהול חלוקת הסיוע במזון שמגיע לרצועה. עוד ועוד דיווחים מתפרסמים על אנשי חמאס בלבוש אזרחי שפועלים בצפון הרצועה כשוטרים לכל דבר שנלחמים בתופעות של פשיעה, ביזה וסדר ציבורי. הניסיון של חמאס אינו מצליח יתר על המידה, בשל הכניסות החוזרות ונשנות של צה"ל לשטחים שמהם נסוג והפגיעה ברבים מאנשיו, אולם המגמה ברורה: הארגון ישוב לכל מקום שממנו נסוג צה"ל ולא נכנסת אליו חלופה שלטונית. כדי לעצור את המגמה הזו, ישראל חייבת מצד אחד להמשיך ולפגוע בפעילי חמאס, ומצד שני, לקדם את הדיון בפתרון היום שאחרי ובחלופה שלטונית סבירה לחמאס.
אחת האפשרויות שנזכרות שוב ושוב לאחרונה היא שילוב בין כוח ערבי בינלאומי לבין כוחות של הרשות הפלסטינית, שבעצמה צפויה לעבור רפורמה מקיפה לפי דרישה אמריקאית. משמעותה של התוכנית הזו היא שנראה בעזה אנשי מנגנונים פלסטיניים שפועלים תחת פקודות אבו־מאזן לצד חיילים אמירתים או סעודיים וכיו"ב, במקביל לשילוב בעזה של פקידי הרשות הפלסטינית, שגם כך מקבלים כבר משכורות מהרשות ברמאללה (ישנם כ־30 אלף כאלה) ועדיין מנהלים את התיאום האזרחי שם. זה הרעיון האמריקאי, שכרגע לא נראה שיש לו חלופה סבירה אחרת. ונכון, הרשות איננה פתרון החלומות של מדינת ישראל, אך היא כרגע החלופה הכי פחות גרועה: פחות גרועה מהמשך שלטון חמאס, ופחות גרועה מכיבוש מלא של עזה נוסח זה שהיה לפני היציאה הישראלית מהרצועה ב־1994.
יתכן שנתניהו, עמוק בפנים, אינו רוצה בכיבוש מחדש של רצועת עזה, שיגרור עמו ניהול שוטף של סוגיות כמו ביוב, חשמל, מים ומזון עבור תושביה. אך ההחלטה של נתניהו להימנע מהחלטה בשל החשש מנפילת הקואליציה שלו תעמיד בקרוב את צה"ל בפני הכרעה קריטית: האם לאפשר לחמאס לנהל שוב את ענייניה האזרחיים של הרצועה, כדי למנוע למשל מחלות ורעב, או לפעול בעצמו כדי לעשות זאת. צה"ל משווע להכוונה מדינית, להצגת יעד מדיני של ממש לפעולתו הצבאית – שצוברת לא מעט הישגים והצלחות, על אף התחושה בעורף שאין הצלחה שכזו. חמאס סופג מכות קשות ברמה הצבאית, בעיקר בגזרת חאן־יונס. ההתנגדות לכוחות צה"ל המתמרנים אינה משמעותית כפי שהיה רק לפני כמה שבועות, והמסגרות הצבאיות של חמאס מתפרקות להן. בשטח נותרו הרבה מחבלים שפועלים ללא פיקוד או סדר, אבל רק במסגרת חוליות קטנות שיורות מדי פעם אר־פי־ג'י או רקטות בודדות – והמסגרת הצבאית של חמאס שנבנתה במשך 16 שנים מתפוררת לה במהירות.
דווקא על רקע כל אלה, בולט הכישלון הגדול של ממשלת נתניהו ביכולת לתרגם את ההישגים הצבאיים להישג מדיני, או אפילו הישג בשטח: אין שלטון מתחרה לחמאס, ואין חלופה לחמאס. זהו כשלון מבחירה, מסיבות פוליטיות של שיתוק מפחד לעתיד הממשלה. ניצחון של ממש במלחמה הזו משמעו הצבת חלופה לארגון הטרור, ורצוי כזו המתחרה בו. על אף שבישראל נוטים להתעלם מהנושא הזה, האיום הגדול ביותר על יחיא סינוואר וחבורתו היה ונותר חזרתה של הרשות הפלסטינית לרצועה.
