הטחת ביקורת בחברי וחברות הכנסת הוא תחביב לאומי, קל וחומר כשהולכים לבחירות בפעם החמישית בשלוש שנים. מימין ומשמאל, כולנו משתאים כל פעם מחדש כיצד אותם 120 אנשים, חלקם היו אנשים רציניים ובעלי הישגים בתפקידיהם הקודמים, מתנהגים בצורה נוראית, כאילו טובת הציבור היא הדבר האחרון שמעניין אותם. אז מה עושים? נשנה את שיטת הממשל. אולי נעבור לשיטת בחירות אזוריות, אולי משהו אחר. אם רק נשנה את השיטה, טוענים הטוענים, נקבל כאן פוליטיקה אחרת, טובה, מוסרית וראויה. אז זהו, שלא. כי ישראל, חרף כל צרותיה, היא בהחלט מדינה דמוקרטית. וכאן בדיוק הבעיה: כנסת ישראל היא מראה מדויקת של החברה הישראלית, בדיוק כמו שצריך להיות בדמוקרטיה.
בישראל ישנם אנשים טובים רבים, אבל הם חיים כפופים וחוששים, מחזיקים אצבעות שסערת האלימות והגסות מסביב לא תפגע בהם, וקולם לא נשמע בתוכה. כך גם קולם של אותם חברי וחברות כנסת ראויים וראויות, שאפילו התקשורת מוצאת אותם משעממים ולא ראויים לזמן מסך.
החברה הישראלית אוהבת מסחרה במקרה הטוב, וכיפוף ידיים כוחני במקרה הרע. וכך נראית גם הכנסת. בחברה הישראלית כל דאלים גבר (גם אם ה"גבר" הוא אישה), וכך גם בכנסת ישראל. בחברה הישראלית מעטים האנשים שיודעים להתבטא כראוי, או אפילו לדבר בשפת אימם ללא שגיאות גסות. וכך גם נשמעת רמת השיח בכנסת: עילגות, גסות רוח, בורות משוועת, חוסר יכולת לחשוב באופן אנליטי, זלזול מופגן בתרבות גבוהה. כל אלו פושים בחברה הישראלית, וכך גם בכנסת.
התרבות הישראלית רוויה חוסר-סבלנות וחוסר-סובלנות, ומעטים מסוגלים לנהל דיון תרבותי מבלי להתפרץ לדבריהם של בני שיחם. וכך גם בכנסת. החברה הישראלית סוגדת לכסף, להצלחה חומרית, ומודדת כל דבר במעות, גם כאשר מדובר בעקרונות מוסריים. וכך נהוג גם בכנסת.
בחברה הישראלית הגיבור הגדול הוא זה שיודע "לסדר" את המערכת, לתמרן את הסביבה לטובתו האישית, לעבוד על אחרים, להוכיח שהוא יכול לעקוף את החוקים ולהתחמק מעונש. ובכנסת ישראל לא חסרים חברים כאלה, חלקם אף עבריינים מורשעים.
לפיד מוותר על הנאום במהומת ההשבעה של הממשלה
(צילום: ערוץ כנסת )
וגם אם לא בעבירות חוקיות של ממש עסקינן, החברה הישראלית היא התגלמות עיגול הפינות, החפיף, הרעיון שהחוק לא תקף לגביי אם אני יכול להתחמק מלציית לו. אז פלא שכך נוהגים רבים מחברי ומחברות הכנסת?
ישראלים רבים אוהבים להתהדר בכך שאנחנו מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל היהדות באה קודם (או האסלאם, העיקרון הוא אותו עיקרון). וכך מאמינים גם מרבית חברי וחברות הכנסת.
ד"ר נתנאל וולוךומעל לכל, התרבות הישראלית מקדשת את ה"אני", חרף כל ההתהדרות הצבועה בערכי היהדות והמילים היפות כגון "ואהבת לרעך כמוך". בין אם מדובר בדברים קטנים לכאורה, כמו לא להידחף בתור, לדבר בנימוס או לעצור להולכי רגל במעבר חצייה, ובין אם בדברים חשובים ודרמטיים עסקינן, כגון מדיניות חברתית או יחסים בינלאומיים - בחברה הישראלית הערך העליון הוא "אני"; אנוכיות צרופה שמרעילה כל סיכוי לקיומה של חברה נאורה וליברלית. אז פלא שגם הכנסת נראית ככה?
נוכל לשנות את שיטת הממשל אלף פעם, ואולי אפילו לשפר במעט, ורק במעט, את איכות השלטון במדינת ישראל, ולו על ידי הגבלת כוחם של הפוליטיקאים להרע לציבור. אבל לא נוכל לשנות את העובדה העגומה שפרצופם של חברי וחברות הכנסת הוא פרצופה של החברה הישראלית, מימין ומשמאל, יהודים ולא יהודים, נשים וגברים, דתיים וחילוניים. ואת זאת לא ניתן לשנות על ידי חקיקה.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
