מג'דל שמס, הכפר שבמורדות הר החרמון, משמעות שמו בערבית היא מגדל השמש. השמש חדלה מלעלות מחדש עם הישמע זעקות האימהות והאבות שאיבדו את יקיריהם שבסך הכל הלכו לשחק כדורגל כמנהגם מדי שבת.
התמונות זעזעו מדינה שלמה ולא רק את העדה הדרוזית שמוצאת את עצמה בכמה חזיתות במלחמה הזו. לוחמיה עומדים איתנים בקרבות של רצועת עזה בדרום, איתנים בעורף בכפרים השונים בחזית הצפונית - וכעת גם ילדים שהופכים לקורבן מלחמה על לא עוול בכפם, בצורה אכזרית וקשה מנשוא בטרגדיה בלתי נתפסת.
דרוזים רבים החליטו לא לפנות את ישוביהם מתחילת המלחמה, מאחר שיש אמונה שצריך להיות איתנים על אדמותינו בכל קרב או מלחמה, להפגין נוכחות ופשוט להילחם על קיומנו. ישובים מופגזים כמו חורפיש, פקיעין, בית ג'אן וישובי הגולן חיים בצל המלחמה. אימהות עם התקפי חרדה, ילדים שבוכים מפחד, ושגרת מלחמה כבר למעלה מתשעה חודשים.
אם חשבתם שהמדינה מעריכה או אפילו מכילה את העדה אז אתם טועים. אותו שר אוצר שהתבטא בעת האסון במג'דל שמס שיש לנקום בחיסול נסראללה, הוא זה שהחליט לטרפד את חוק החשמל ולהמשיך להחשיך את הכפרים הדרוזים בזה שהוא מנתק מעל 10 אלפים בתים של דרוזים מחיבורי חשמל שלא נבנו כחוק לצד הזנחה של עשרות שנים בתשתיות והסדרי בנייה.
אנו רואים את אותם מנהיגים ופוליטיקאים שמגיעים לבכות איתנו בבתי הקברות אבל במערכה האמיתית של החיים הם לא שם
העדה, להזכירכם, היא המגזר היחיד שאין לו תוכנית חומש של העצמה ופיתוח מתחילת השנה, כל זה מביא לתחושת תסכול וניכור שהדור החדש חש כלפי המדינה שאנו גדלים לאהוב ולטפח אך מצד שני אנו רואים את אותם מנהיגים ופוליטיקאים שמגיעים לבכות איתנו בבתי הקברות אבל במערכה האמיתית של החיים הם לא שם.
מג'דל שמס היא כפר צפוף למדי - בלי פיתוח תכנוני ובלי תשתיות. אין כל דבר מוסדר בכפר מבחינת חירום כמו במקרה הזה. תושבים, שחלקים גדולים ממכריהם ומשפחותיהם נשארו בסוריה והם כרגע כאן בישראל, משלימים עם המציאות המורכבת אך לא נכנעים, האסון הכבד הותיר אותם אילמים, חסרי מילים, מפחדים מהבאות. אני מקווה שהמדינה תחבק את הדרוזים סוף סוף בחיים ולא רק במוות כי אין לנו מדינה אחרת.
