בפסח, לפני שנתיים בדיוק, עזבה שירה איסקוב את בית הוריה בכרמיאל ועקרה עם בנה, ליאון, לצפון־צפון תל־אביב. מול הים. דף חדש, חיים חדשים. קירות הדירה עדיין חיוורים, כאילו יצאו מהניילון לפני דקה. אולי הלובן הזה משרה עליה את השקט שהיא כל כך מחפשת. "זה המטבח", היא מצביעה על מה שנראה שייך יותר לדירת סטודנטים נזירית, "תראי כמה שהוא נקי!"
את חולת ניקיון?
"לא", החיוך שלה מתכווץ, "אבל אני לא מבשלת, חוץ מביצה קשה לליאון, לארוחת ערב, או חביתה. את הארוחה החמה הוא אוכל בגן. את מוזמנת לפתוח את המקרר, הוא כמעט ריק".
למה את מדירה רגלייך מהמטבח?
"אני לא מסוגלת. זה חלק מהפוסט־טראומה. המטבח מזכיר לי את ארוחת החג שהכנתי בערב ראש השנה, לפני שנתיים וחצי, כשרק בנס נשארתי בחיים. מה לא בישלתי לארוחה הזאת? אמא'לה כמה דברים הכנתי. סיר עם בצלים ממולאים וסיר עם קישואים ממולאים, ופרגיות ברוטב פטריות ואורז בקרם קוקוס ועוד בשר, צלי שהיה בתנור ארבע שעות ותפוחי אדמה בתנור וסלטים, מלא סלטים. איך עשיתי את זה? התחלתי את העבודה בלילה שלפני. כמות ענקית. וכל זה רק לשניים, לאביעד ולי. ליאון היה אז רק בן שנה ועשרה חודשים, כמה הוא כבר אכל? קצת אורז. אני אוהבת לבשל".
אוהבת או אהבת?
"אוהבת. אני מקווה שיום אחד אוכל לחזור לזה. גם אפיתי שתי חלות ועוגת קרמשניט, עירבבתי את הביצים חזק־חזק, לא ויתרתי לעצמי".
למה היית אמורה לוותר לעצמך?
"שבוע לפני ערב ראש השנה אושפזתי בסורוקה לביצוע גרידה. כן, היה לי היריון שני. הגרידה התבצעה ארבעה ימים אחרי שהגעתי לסורוקה עם כאבי בטן איומים שהתחילו שעתיים אחרי שאביעד צרח עליי בגלל איזו סיבה מטופשת. במוניטור כבר לא ראו דופק. במצב הזה, אחרי הפלה, יכולתי להמשיך לנוח במיטה. אבל נולדתי אופטימית. גם היום אני כזאת. יש המון דברים שאביעד עשה לי, עולל לי, אבל את האופטימיות שלי הוא לא הצליח לכבות. אמרתי לעצמי, 'הוא אמר שיעשה לי את המוות בגירושים, איים שייקח ממני את הילד. אם אפתח את ערב החג בחיוך אולי השנה החדשה תבוא עליי לטובה'. עדיף לנסות בטוב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במגירת הסכו"ם שבארון המטבח המבריק שלה אין מערוך, וגם אין סכינים, חוץ מסכין קטנה לקיצוץ ירקות. "אני חייבת לשמור על עצמי בשביל ליאון ולכן אני נמנעת מכל מה שעלול להחזיר לי פלאשבקים", היא אומרת. "הם לוקחים אותי למקומות רעים, וגם בלעדיהם אני לא מסוגלת לשכוח את מה שהיה. איך אביעד משה, בעלי לשעבר, ניסה לרצוח אותי ב־25 דקירות סכין".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הפגישה השנייה שלנו מתקיימת בשבוע של פורים, בערב, כשהבריזה מקפיאה את המרפסת. היא מספרת שליאון (בן ארבע וקצת) התאכזב לשמוע שבהיעדר מערוך הם לא יוכלו לאפות אוזני המן. שבועיים קודם לכן, בפגישתנו הראשונה, נחגג יום המשפחה. איסקוב (34), בטרנינג מחמיא ובאיפור מלא ("הלוואי שיום אחד אצטרך להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראות את הצלקות") סיפרה לי שבבוקר הכניסה לתיק הגן של ליאון תמונה של שניהם. אם ובנה. "אמרתי לו שגם שניים זה משפחה", היא מציינת. "הוא יודע שאבא אביעד בכלא".
"אבא אביעד"?
"כן, ככה ליאון קורא לו. אחרי מה שראה ושמע הוא הפסיק לדבר ולפני כשנה, כשבזכות הטיפול הרגשי וקלינאית תקשורת הוא כבר מדבר שוטף, ליאון החל לכנות אותו 'אבא אביעד'. אולי כדי להבדיל בינו לבין אבא שלי, שמאז המקרה נוכח מאוד בחיים שלנו. פעם בשבוע הוא מגיע מכרמיאל ואוסף את ליאון מהגן".
ליאון שואל איפה אבא שלו?
"כבר לא. בשנה שעברה הוא שאל 'אמא, למה אבא אביעד אף פעם לא אוסף אותי מהגן?' עניתי שהוא בכלא ולא יכול לצאת משם. ליאון אמר 'אבל אני רוצה' ועניתי שאי־אפשר ושם זה נגמר".
הוא שואל למה אבא שלו בכלא?
"הוא לא צריך לשאול. לצערי, הוא ראה ושמע הכול. ואין לי ספק שהוא זוכר מפני שהוא מתאר דברים שרק מי שהיה שם, בזירה, יכול לדייק בהם, פרטים שאנחנו לא מדברים עליהם. הוא מתאר את הדם שמילא את הרצפה, את הפחד שאחז בו, ואומר שאבא הרביץ לאמא בראש ובכתף. כשליאון התחיל לדבר ממש יפה, הוא אמר שאבא הרביץ לאמא עם רעשן. הוא זוכר משהו שחור. היום הוא מבין שזה לא יכול להיות רעשן ומנסה להבין מה היה. לאחרונה הוא שאל אם זה היה פטיש, שלט, או נעל. אני מנסה להרחיק אותו מהזוועה, להשאיר אותו בגבולות הרעשן. אנחנו מדברים המון ואני לא מטאטאת דברים מתחת לשטיח. אני אומרת לו, 'מה שתרצה – תשמע, אבל בהתאם לגיל שלך'. כשהוא מתעקש לברר מה בדיוק אבא אביעד עשה אני אומרת לו, 'עדיין לא, עוד לא הגיע הזמן'. והוא כזה ילד טוב. שואל, לא מקבל תשובה ובמפתיע, לא לוחץ. גם הלילות השתפרו בהרבה. הוא כבר במקום אחר, בטוח ורגוע".
"פנו אליי שאשתתף בפאנל תוכנית הבוקר. עשיתי טסט, עברתי אותו, אבל אז התחיל מה שאני עוברת עכשיו, הכנות לערעור שלו לעליון, סימני שאלה, פחדים ואמרתי, 'רגע, סטופ, לאן את רצה? את חייבת לטפל בעצמך לפני שאת ממשיכה ודוהרת הלאה'"
היא, למרות החיוכים וחוש ההומור והפתיחות הכובשת, עדיין רחוקה מהמקום הזה. על הדלת של דירתה לא מתנוסס שלט סטנדרטי עם שם המשפחה וגם לא ציור של "כאן גרים בכיף". שנתיים וחצי אחרי ששרדה את המערוך והסכין, היא מציעה כיתוב שונה: "כאן גרים באושר אמא פוסט־טראומטית שמגדלת ילד פוסט־טראומטי". אולי הוא ארוך מדי, אולי מפחיד מדי, אבל זו האמת. הצלקות שאיש אינו יכול לראות, אלה שבנפש, מגיחות ליומיום שלה ברגעים שונים, לפעמים במצבים הכי לא צפויים.
"בעיקר כשליאון בוכה", היא מספרת. "אני צריכה להשלים עם העובדה שלילד בן ארבע מותר לבכות גם בלי סיבה מיוחדת, אבל כשליאון פורץ בבכי פתאומי קשה לי להכיל את זה. לפעמים ילד בן ארבע בוכה כי בא לו לבכות, אבל אותי זה מחזיר ללילה ההוא, כשליאון בכה בלי סוף והתחננתי לאבא שלו שירחיק אותו מהזירה והוא לא הסכים".
נראה לך שתצליחי להתגבר על זה?
"לא", היא זוקפת את צווארה, "זה יישאר איתי כל החיים, זה פוראבר".
הרבה אחרי חצות, שתינו נבהלות לשמע צלצול בדלת. איסקוב נצמדת לעינית ולופתת את הסלולרי. הבחור שמאחורי הדלת מזדהה כשליח של גולדה. "אבל לא הזמנתי גלידה", היא טוענת. ולא פותחת. מספר הטלפון שלה מחובר לקו החירום של המשטרה. ניידת חייבת להגיע אליה תוך דקות ספורות, אם תצלצל.
"לא ביקשתי שמירה", היא אומרת, "המשטרה החליטה לספק לי שמירה לפני שנה וחצי, כשאחד הסוהרים גילה שאביעד דאג למישהו מהכלא או מבחוץ שיטפל בי, שיגמור את מה שהוא לא הצליח לעשות".
השליח מצלצל בינתיים למספר הטלפון שמופיע על ההזמנה. הענן שריחף מעל ראשה של בעלת הבית מתחלף בחיוך רחב. והוא מוכפל כשהיא מציצה בכרטיס. "לשירה ושיר". השולח הוא אריה מריאש, יועץ פנסיוני ופיננסי. בן זוגה. גרוש ואב לילד בן שמונה. סיפור אהבה עם דבש וגם עם עוקץ.
"אריה זאת אהבה גדולה. הוא לא ישלוף טבעת, הוא יודע שהספיקה לי פעם אחת, אבל אולי אשנה את דעתי בעתיד. ילד שני? כן. אני מקווה שאפתיע את עצמי בהיריון ובילודה. זה לא יהיה מובן מאליו"
"אז מה את רוצה שאספר לך עליו?" היא מסמיקה כטינאייג'רית. "בשנה הראשונה בכלל לא חשבתי על זוגיות שנייה. זה אפילו לא עבר לי בראש, בטח שלא עם איך שנראיתי. זוועה. לא יכולתי לאהוב את עצמי, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. בזכות הניתוחים והמילויים והשחזורים הגעתי למצב מצוין, אבל הדבר הלא־פחות חשוב שקרה לי הוא שלמדתי לקבל את כל הצלקות. גם את הצלקות בגוף שנותרו מכוערות, שאין לי דרך להסתיר אותן ושכולם יכולים להבחין בהן כשאני לובשת בגד ים. אני כבר לא מתביישת בגוף שלי, זאת אני, לטוב ולרע".
גם האופי שלך השתנה בשנתיים וחצי האלה?
"מאוד. אילו שאלת אותי לפני חמש שנים מה התוכניות שלי לעתיד הייתי נותנת לך רשימה מפורטת. לאיזה תפקיד אגיע וכמה ארוויח. מאז הערב ההוא אני לא חושבת על מה שיהיה, אני חיה רק את מה שכאן ועכשיו. זה לא פשוט לקום מהמיטה כל בוקר, וזה בכלל לא פשוט להתחיל כל יום בטוב. נכון, תמיד שאפתי להיות שמחה ומאושרת, זה האופי שלי, אבל היום זו גם בחירה. זו עבודה. לפני חצי שנה התפטרתי ממקאן. אחרי שנתיים בחל"ת הגעתי למסקנה שאני לא רואה את עצמי חוזרת לשגרה של עשר שעות במשרד, בפול גז. קשה לי להתרכז, הראש מתפוצץ מרוב מחשבות, זה חלק מהפוסט־טראומה. לכן גם הקפאתי את ההשתתפות שלי בפאנל של 'העולם הבוקר' עם גאולה אבן".
חיפשתי אותך על המסך.
"פנו אליי, עשיתי טסט, עברתי אותו, אבל אז התחיל מה שאני עוברת עכשיו, הכנות לערעור שלו לעליון, סימני שאלה, פחדים ואמרתי, 'רגע, סטופ, לאן את רצה? את חייבת לטפל בעצמך לפני שאת ממשיכה ודוהרת הלאה'. שנה אחר האירוע חברה טובה שאלה אותי למה עוד אין לי הרצאה ודחפה אותי לכתוב. בהתחלה היה לי קשה לעלות לבמה ולפתוח ולהיפתח. בכל פעם חייתי מחדש את המערוך והסכין והבכי של ליאון והדם. גם כשהתחלתי לקבל ים של תגובות ומחמאות לא קלטתי עד כמה אני יכולה להשפיע על נשים שהיו שם, שעדיין שם, שנותנות לבעל האלים הזדמנות חוזרת רק כדי לשמור על יציבות הבית והמשפחה. נשים אומרות לי, 'אף אחד לא הסביר לי מה זה אלימות נפשית. אילו ישבתי בהרצאה שלך לפני שהתחתנתי איתו החיים שלי היו לגמרי שונים'. היום, ההרצאה מחזקת אותי. היא השליחות שלי. וגם הפרנסה".
לפני שנה וחצי, כשמריאש (43) שלח לה הודעה באינסטגרם, היא הציצה בתמונתו. "הוא נראה לי מוכר, מישהו שראיתי בבית הקפה או בגינה. כתבתי, 'למה אתה שולח לי הודעה? אנחנו שכנים. אני גרה בשכונה המקבילה'. המשכנו להתכתב וכשאריה ביקש את הטלפון שלי עניתי, 'בשביל מה? אין לְמָה, אני לא צריכה ידידים, יש לי מספיק חברים טובים'. אבל עברנו לטלפון ומשם למפגשים ונולד הביחד. אהבה גדולה".
היה לך קשה להיפתח אליו?
"בכלל לא. זה הרגיש לי הכי טבעי. הלב שלי לא היה חסום".
רק לפני כחצי שנה הוצאת אותו לאור.
"נכון", היא מצחקקת, "רציתי לשמור אותו עוד קצת לעצמי. ידעתי שהיציאה הראשונה שלנו למקום בו יהיו אמצעי תקשורת תעורר עניין. בערב ראש השנה ליאון ואני התארחנו אצל הוריו, שקיבלו את שנינו בשמחה ובאהבה. אני בטוחה שהם הכירו את הסיפור שלי, אבל מהרגע הראשון הם הבדילו בין שירה איסקוב לבין שירה. בשבילם אני פשוט שירה וזה כיף".
היית רוצה שגם ברחוב יפסיקו לראות בך את שירה איסקוב?
"ברור. אני מתה לחזור לאלמוניות שאבדה לי. מסתכלים עליי, מצלמים אותי, אני כבר לא אדם פרטי, אבל אני ריאלית. אין לי סיכוי לחזור לאלמוניות בישראל. זה יקרה רק אם ליאון ואני נעבור לאיזה חור נידח מעבר לים ונתחיל שם חיים חדשים, אבל זה באמת לא ריאלי. אני לא רוצה להתרחק מהמשפחה שלי וגם לא מבן זוגי".
אם הוא ישלוף טבעת?
"הוא לא יעשה את זה, הוא יודע שהספיקה לי פעם אחת, אבל אולי אשנה את דעתי בעתיד. בטח שלא ברבנות. כף רגלי לא תדרוך שם לעולם".
ילד שני?
"כן", היא לא מהססת. "גם כדי שליאון לא יהיה לבד בעולם וגם מפני שתמיד רציתי שניים. מה לעשות שהחיים הם לא התוכנית כבקשתך? אני מקווה שאפתיע את עצמי בהיריון ובילודה. זה לא יהיה מובן מאליו. יש אישיו מסביב לזה. יש קושי מאוד גדול. גם ממה שהבן שלי נאלץ לעבור וגם מההפלה".
שירה, בתם הרביעית של אסנת (בעלת מכון פרטי לקוסמטיקה) וגדי (פנסיונר של התעשייה הצבאית) נולדה בכרמיאל אחרי עופר, ערן וחני. משפחה חמה ומלוכדת. לפני שמונה שנים התקבלה לעבודה כתקציבאית במשרד הפרסום מקאן ושכרה דירה ברמת אביב. מתחתיה, בקומה הראשונה, התגורר אביעד משה מחיפה, גרוש ללא ילדים, שעבד בניהול פרויקטים של בנייה, מבוגר ממנה ב־13.5 שנה.
אהבה ממבט ראשון?
"ממש לא. היו בינינו יחסי שכנות, שלום־שלום במדרגות. לפעמים, בערב, כשיצאתי לריצה הוא הצטרף וככה התחלנו לדבר. הייתי אז בזוגיות של תשעה חודשים, סיפור קצר, אבל מאוד רציני, ואביעד כנראה חיכה עד שאהיה פנויה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לזקוף לזכותו. גם אחרי שהפכנו לזוג כל אחד המשיך לגור בדירתו. הוא התחיל איתי בספטמבר ובמרץ, אחרי חצי שנה, כבר עמדנו מתחת לחופה".
למה?
"שאלה טובה. אני אפילו לא מסוגלת להיזכר מפני שהיום אין לי שום רגש כלפיו - לא כעס ולא שנאה, רק גועל ובחילה. הייתה בינינו תקשורת טובה, יכולתי לדבר איתו על הכול, וגם עניין הגיל היה משמעותי. הייתי רווקה בת 29, רציתי להקים בית ומשפחה, וראיתי מולי גבר שהרצון שלו היה זהה לשלי. מישהו רציני, משכיל, בעל תואר ראשון ושני בהנדסת חשמל, זרמתי. היינו אמורים להתחתן בקיץ, רציתי חתונה קטנה, באופי שלי אני לא אוהבת דברים גרנדיוזיים, ואביעד לחץ להקדים. הוא שאל, 'למה לחכות, אז מה אם שום דבר עוד לא מוכן? נתקתק את זה' וגם עם זה זרמתי. היום, במבט לאחור, אני מסמנת את זה כסוג של נורת אזהרה. הרצון שלו לשלוט בי ולנהל אותי. התחתנו ליד הבית, בבית הכנסת של סי אנד סאן, סגרנו את מסעדת טורקיז לארוחה טובה והזמנו לילה במלון סמוך".
היית כלה מאושרת?
"נראה לי, הייתי מאוד־מאוד נרגשת, עד שבלילה, כשהגענו לחדר שלנו, אביעד התיישב במרפסת ושתק. זה הרגיש לי מוזר, אבל אני לא מהקרציות של 'מה יש לך, מה קרה'. חשבתי שאולי הוא שתה. עוד לא הבנתי שהוא התנהג כמו מישהו שסימן לעצמו וי, 'הנה, עשיתי את זה'. למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, חזרנו הביתה, חמש דקות נסיעה, ופתאום הוא הודיע לי שהוא נוסע לחבר שלו בפתח־תקווה ויבוא לאסוף אותי בערב. לא ידעתי מי החבר הזה ולא הבנתי למה אני אמורה להישאר לבד בבית ביום שאחרי החתונה, אבל לא עשיתי מזה עניין. חשבתי שאולי הוא צריך קצת חופש, עוד לא פירשתי את זה כביטוי של אגואיסטיות וחוסר אכפתיות".
חודש אחרי החתונה היא כבר הייתה מעוברת. "היריון רצוי ומתוכנן, עם המון אהבה. אביעד לא הלך איתי לבדיקות השוטפות, הוא עבד, אבל לסקירה הראשונה הוא הגיע, ישב בצד ושיחק בסלולרי עד שהרופא העיר לו והציע שייצא למסדרון. רק אז הוא סגר. כשהרופא בישר שיש לנו בן קצת התאכזבתי, חלמתי על בת, קוקיות וכזה, אבל אביעד היה בעננים. הוא היה איתי בחדר הלידה, עם אמי ואחותי. התלבטנו בין שני שמות, הראל וליאון, וברגע שראינו את התינוק היה ברור לנו שזה ליאון. אביעד קרא לו ליאו, אני הצפתי אותו בכינויי חיבה, לילי וניני ומה לא. הנקתי אותו, התמסרתי לאימהות, ואני לא מסוגלת להגיד שההצטרפות של ליאון הולידה את הבעיות בינינו, הילד הזה הוא כל חיי, אבל זה מה שקרה. אביעד התחיל לריב איתי על כל נושא שבעולם. בית, אוכל, בגדים, על כל דבר היו לו טענות. ערב אחד הלכנו לסופרמרקט, וכשהגענו לקופה אביעד גילה שהגבינות הקשות שקנה במעדנייה לא נמצאות בעגלה. הוא ישר התקיף, 'למה הוצאת את הגבינות שלי? מה אכפת לך שקניתי את הגבינות שאני אוהב?' סצנה קולנית. הוא עם עגלת הקניות ואני עם העגלה של ליאוני. הלו, מה עובר עליך? שלחתי אותו לבדוק במעדנייה, וגם כשמצא את הגבינות על הדלפק הוא כעס, 'למה לא הזכרת לי לקחת אותן'. דברים קטנים ומעצבנים".
והיו גם דברים גדולים. "אביעד מעולם לא קם בלילות לליאון. 'אני חייב לישון כי בבוקר אני קם לעבודה'. גם בסופי שבוע הוא לא עזר לי כי 'אני חייב לנוח מהעבודה'. הכול היה עליי והרגשתי שאני נחלשת, הייתי חייבת עזרה, לא יכולתי לבד. התחלתי לנסוע עם ליאון להוריי, לכמה ימים של מנוחה. יום שלישי היה היום הארוך של אביעד, הוא היה בקורס עד עשר בלילה, אז בשלישי בבוקר עליתי עם ליאון לרכבת לכרמיאל, הוא הצטרף אלינו בשישי וחזרנו הביתה יחד. הוריי שמחו לטפל בליאון, ריפדו את שנינו באהבה, וזה עזר לי לעצום עין ולהתעלם מהעובדה שאני נשואה, אבל נורא לבד. חצי שנה אחרי שליאון נולד התחלנו טיפול זוגי. אני דחפתי לכיוון הזה מפני שלא הבנתי לאן נעלמה התקשורת והשפה המשותפת ולמה אני חיה כמו חד־הורית. אביעד רצה שנלך לטיפול כדי להוכיח לי שההתנהגות שלו נורמטיבית".
הטיפול הזוגי הסתיים כשאביעד תקף אותה בפעם הראשונה. "זה קרה שנה לפני ראש השנה הגורלי, כשעוד גרנו בתל־אביב וליאון היה בן תשעה חודשים. כמו תמיד זה התחיל ממריבה שטותית. אביעד דרש לשמוע הודעה קולית בווטסאפ שלי ואני לא רציתי שהוא ישמע. זו הייתה הודעה מחברה שלי, לא משהו מיוחד, והייתה לו גישה חופשית למכשיר שלי, טביעת האצבע שלו הייתה מזוהה, אבל באותו הרגע עמדתי על זכותי לפרטיות, לא רציתי שהוא ישמע. הוא לקח, אני לקחתי, הוא חטף, אני חטפתי, עד שהוא תפס אותי בידיים וזרק אותי לרצפה. קמתי וצילצלתי למשטרה. כשהשוטרים הגיעו הוא ישב על הספה בסלון, נפוח, 'קודם שהיא תיתן לי לשמוע'. הם לא ידעו מה לעשות. אחד השוטרים לקח אותי לצד ושאל מה אני רוצה. אמרתי, 'אני לא רוצה שהוא יישן כאן הלילה'. הוא צילצל למי שמעליו והודיע לאביעד, 'אתה בא איתנו, לתחנה'. הוא רצה לנסוע ברכב שלו בעקבות הניידת, וכשהבהירו לו שעליו להיכנס לניידת הוא ביקש כסף כדי לחזור הביתה במונית. נתתי לו שטר של מאה. למחרת הוריו הגיעו מחיפה ושיחררו אותו בערבות. מהמשטרה צילצלו ואמרו שהוא צריך תיק עם דברים בסיסיים לחמשת הימים של צו ההרחקה. אביעד עלה, בליווי של שני שוטרים ואמא שלו, לקח את התיק, נתן נשיקה לליאון ונסע להוריו. וכשהצו נגמר הוא חזר".
בהסכמתך?
"כן. אמרתי לו, 'אם עוד פעם תרים עליי יד אני מתגרשת'. אחרי חודש וחצי הוא ביקש סליחה והבטיח שזה לא יקרה שוב לעולם. זו הייתה הטעות שלי, כמובן. היום, בהרצאה שלי, אני מבקשת מהנשים שבקהל לא לחכות למכה השנייה, בטח שלא לניסיון רצח. אחרי הפעם הראשונה הייתי צריכה לקום וללכת עם הילד. אולי הייתי צריכה לקום ולעזוב הרבה קודם, כשכבר לא היה לי טוב בבית, כשכבר לא היה לי טוב איתו, כשאביעד כבר לא היה פרטנר לחיים משותפים, אלא רק היה עליי לנטל".
למה לא עשית את זה?
"רציתי בית ומשפחה".
כשליאון הצטרף לגן העניינים הסתבכו. "ברגע שהוא יצא מהסביבה הסטרילית של הבית הוא נדבק בכל המחלות וברור שרק אני הפסדתי ימי עבודה. פעם, כשליאון סירב לשתות והקיא המון, הודעתי לאביעד שאני לוקחת אותו למיון של דנה, באיכילוב, והתשובה שלו הייתה 'מה בוער? תני לי קודם להתקלח'. יצאתי מהבית בלי תיק, בלי כלום, רק עם ליאון, הרופאים קבעו שהוא דקה לפני התייבשות, חיברו לו אינפוזיה לווריד שברגל, הוא בכה בלי סוף, ישנתי על הכיסא, לידו, ואביעד הגיע לבית החולים למחרת, בשבע בערב, מקולח ורענן. ביקשתי ממנו שיחליף אותי לשעה, אני חייבת לקפוץ הביתה, אין לי מברשת שיניים, גם אין לי ארנק, וכשהוא לא הסכים ביקשתי שלפחות יביא לי תיק עם שמפו ותרופות ודברים בסיסיים. הוא נסע הביתה, ארז תיק ואמר לי 'קחי'. עשה לי טובה".
לא במקרה היא משחזרת דווקא את האירוע הזה. "לפני חודשיים הוזמנתי לפאנל באוניברסיטה העברית בירושלים, בפני סטודנטים לרפואה. סיפרתי להם שלא ידעו אם ליאון מידבק ולכן אושפזנו בחדר פרטי, מול תחנת האחיות. גם הן וגם הרופאים ראו שאביעד חזר עם תיק, צעק עליי 'קחי' ויצא מהחדר בעצבים. הם גם ראו ושמעו שקראתי אחריו, 'תתבייש לך, איך אתה מתנהג' ואף אחד לא מצא לנכון להציץ לחדר. אתם יודעים שאני נשואה, לא עלה בדעתכם לשאול איפה האבא של הילד? הסטודנטים טענו שאסור להם להתערב בחיים הפרטיים של המאושפזים ואמרתי להם, 'תשאלו בעדינות, תתערבו בלי ביקורת ובלי שיפוטיות'. אני מקווה שהם הפנימו את זה".
כשליאון היה בן שנה בעלה קיבל עבודה במצפה רמון ("פרויקט חיצוני של הצבא האמריקאי"). "הוא לחץ עליי לעבור למצפה, במקאן הציעו לי לעבוד בשלוחה של המשרד שם, וכיוון שאביעד ואני היינו בסוג של רגיעה זרמתי עם הבקשה שלו. מה לא עושים למען שלמות המשפחה? שכרנו שם בית לשנה. היה לי קשה להסתגל לחולות ולצבע החום של הנוף, סגרתי את כל החלונות בבית כדי לחסום גרגירי חול ואבק, והתחלנו מחדש".
הכול היה בסדר ביניכם עד לערב ראש השנה?
"עד שבוע לפני ראש השנה", היא מדייקת. "בסופ"ש שקדם לראש השנה התארחנו אצל הוריו, בחיפה. כשאחותו צילצלה הם בישרו לה, 'שירה בהיריון שני, תגידי לה מזל טוב', וכשהיא בירכה אותי במזל טוב עניתי 'תודה'. משהו לא בסדר בזה?"
את שואלת אותי?
"אחותו נעלבה מזה שאמרתי 'תודה' בלי לשאול מה שלומה. אלוהים ישמור, איזה חטא ופשע. היא אכלה את הראש להורים שלהם, הם אכלו את הראש של אביעד והוא התפוצץ עליי. 'למה לא יכולת להיות יותר נחמדה? למה לא המשכת את השיחה?' לא הבנתי מאיפה זה נוחת עליי. מה עשיתי? חודש לפני כן חגגנו באילת את יום ההולדת ה־45 של אביעד, היה כיף, שמחנו, והשמחה שלנו הוכפלה כשעשיתי אולטרסאונד בבית החולים באילת ושמענו בפעם הראשונה את הדופק של העובר. הייתי מאושרת, תמיד אמרתי שאני רוצה שני ילדים, ובמצפה בנינו חיים משפחתיים והוא היה בסדר. כשאביעד התפוצץ עליי כבר הייתי בשבוע ה־11 והייתה לי בטן קטנטונת. שעתיים אחרי המריבה חטפתי כאבי בטן נוראיים, נסעתי לסורוקה ואביעד בא איתי. כבר לא היה דופק. הייתי שבורה. היה לי קשה להכיל את זה שבאותו היום הסתיימו שני דברים – גם ההיריון וגם הנישואים. בכיתי את נשמתי. יום לפני החג אמרתי לו, 'כשנחזור לתל־אביב נתגרש' והוא ענה, 'שיהיה לך בהצלחה, אני אקח ממך את הילד'. לא התרגשתי, עניתי, 'בית המשפט יחליט על הילד' והתחלתי בהכנות לארוחת החג".
ואז הגיע ערב ראש השנה. יום שישי, 18 בספטמבר 2020. "המריבות כבר התחילו בבוקר", היא משחזרת. "ביקשתי מאביעד שיביא משהו מהסופר, וכששאלתי למה הביא משהו אחר הוא צעק, 'זה מה שיש'. אמרתי לו, 'תראה כמה שעות אני טורחת במטבח, זה בשביל שנינו, לא רק בשבילי' וזה היה כמו לדבר עם הקיר. המריבות הסלימו, ליאוני התעורר משנת הצהריים, לא רציתי שהילד יהיה בתוך זה ואמרתי לאביעד שאני נוסעת להוריי, לכרמיאל. 'אני לא נשארת איתך בבית, יש לך מספיק אוכל, תסתדר וניפגש בעוד שלושה ימים'. תיכננתי לחזור אחרי החג. צילצלתי לאבא שלי וביקשתי ממנו, 'חכו לנו עם הארוחה, אנחנו בדרך'. ידעתי שהסגר כבר התחיל, זה היה בקורונה, השעה כבר הייתה חמש וחצי אחר הצהריים וידעתי שצפויות לי ארבע שעות נהיגה, אבל לא פחדתי. תמיד נסענו לכרמיאל בערב, כשאין פקקים וליאון כבר ישן. שום דבר לא הפחיד אותי יותר מהמחשבה שאצטרך להיות עם אביעד בבית, לבד. אבא שלי לא הבין מה קרה, 'בחוץ יש סגר, בישלת כל היום, על מה את מדברת'. עניתי לו, 'בעוד כמה דקות אצלצל אליך מהאוטו'. אבא אמר, 'אל תנתקי, שימי את השיחה על רמקול, אני רוצה לשמוע מה קורה אצלכם'. הלוואי שלא הייתי עושה זאת והם לא היו שומעים את כל המתרחש.
נכנסתי לחדר של ליאון והתחלתי לארוז בגדים, חיתולים וצעצועים. אמא הצטרפה לשיחה, שאלה מה קרה ואמרתי, 'די, נמאס לי ממנו, אני אבוא אליכם, יהיה לי קצת שקט ואז נחזור הביתה ונחליט מתי ואיך מסיימים'. אביעד שמע את השיחה, הוא הלך אחריי מחדר לחדר ובירבר לעצמו. כשאספתי לתיק את כל מה שצריך לשלושה ימים הוא התחיל עם 'את לא הולכת, אל תיקחי את הילד'. עניתי, 'מי אתה שתגיד לי לא לקחת את הילד שלי'. הוא טען שאני לא יכולה לנהוג ברכב שלו, שרשום על שמו. עניתי, 'צלצל למשטרה ותגיד שלקחתי לך את הרכב'. מרגע לרגע זה הסלים. צעקות. התקדמתי במסדרון, לכיוון הדלת, כשליאון בידיים שלי, רואה ושומע הכול. אביעד הרים אותי והשליך אותי לרצפה. אמרתי לו ‘עכשיו מתגרשים כי הבטחת לי שלא תהיה פעם שנייה’. התקדמתי לדלת, כשליאון בידיים שלי עד שהצליח לרדת ממני. כשהסתובבתי להרים את ליאון אביעד לקח את המערוך וחבט בי”.
ראית שהוא מתקרב אלייך עם המערוך?
"לא, הוא בא אלי מאחורי הגב. הוא חבט בי עם המערוך בראש ובכתף ובכל פלג הגוף העליון. כשהוא הלך למגירה של הסכו"ם וחזר עם הסכין הגדולה של הצלי צעקתי, 'לא, לא עם הסכין'. שכבתי בתוך שלולית של דם, אחרי עשרות החבטות של המערוך כבר לא יכולתי לקום, צרחתי 'הילד, הילד' והוא ענה, 'את לא תישארי אמא שלו'. ואז הוא דקר אותי עם הסכין 25 פעמים, בפלג הגוף העליון וצרחתי, 'אני מתה, אני באמת מתה'. והוריי, בכרמיאל, שמעו את זה והזעיקו משטרה למצפה רמון. הוא דקר אותי בכתפיים, בריאות ‑ בשני הצדדים, באוזניים, ביד ימין. הצלקות בפנים שלי הן מהמערוך, הצלקות בצוואר הן מהסכין".
"כשפירסמנו את התמונה מבית החולים עוד לא חשבתי על מה שהחשיפה שלי תעשה. זה היה בקטע של 'למה אני צריכה להתבייש? שהוא יתבייש'. לצערי, נשים בכל רחבי הארץ ממשיכות לשלם בחייהן, אבל המודעות והשיח השתנו מקצה לקצה. כן, בזכותי"
לפתע, הוא נעצר. עדי גוזי, השכנה, דפקה בדלת. "אביעד ניגש, פתח את הדלת ואמר לה, 'עופי מפה, אין לך מה לעשות כאן'. היא צעקה, 'תן לי להיכנס, מה קורה אצלכם? שמעתי צעקות' והוא טרק לה את הדלת בפרצוף. כשראיתי שהוא נעל את הדלת וחוזר לטפל בי אמרתי לעצמי, 'זהו, עכשיו באמת הלך עליי'. אחרי 30־40 שניות כל השכנים הגיעו לבית שלנו, הרימו את התריס מבחוץ וראו אותו בפעולה. בשלב הזה כבר איבדתי את ההכרה, על מה שקרה עודכנתי מהעדויות של השכנים ובעיקר מההקלטה".
איזו הקלטה?
"התברר שאביעד הקליט בסלולרי שלו את כל העימות בינינו. אין לי מושג למה. אולי הוא תיכנן לשמוע אותי שוב ושוב מתחננת על חיי. השכנים נכנסו, גם המשטרה הגיעה ולקחה אותו. האמבולנס התעכב, ומהעדויות של השכנים שמעתי שבזמן הזה אביעד הרים את ליאון ולקח אותו למקלחת. כל הבגדים של ליאון היו מלאים בדם שלי. השכנה מלמעלה חטפה את ליאון מהידיים של אביעד והעבירה אותו לשכנה אחרת. הפרמדיק באמבולנס קבע ש'אין יותר מדי מה לעשות'. הדופק שלי היה חלש מאוד, בקושי שמעו אותו, והדימום היה מטורף. הגוף לא יכול לעמוד באיבוד דם כזה גדול. הזעיקו מסוק ממצפה, ולמזלי היה שם מסוק של אמבולנס ולא מסוק צבאי. רק במסוק רפואי יש פלזמות שמתאימות לכל סוגי הדם. תוך 20 דקות הייתי בסורוקה, חיכו לי בחוץ והתעוררתי אחרי שישה ימים".
מה הדבר הראשון שראית?
"הפנים של אבא שלי. שמיד קרא לאמא. יום אחרי שחזרתי להכרה מסרתי עדות ובאופן מדהים זכרתי הכול, אחד לאחד. אחי עופר, שעמד מול התקשורת, ביקש ממני להעביר תמונה שלי במיטה, מחוברת לאלף צינורות, כשהראש שלי מכוסה בתחבושות, והבטיח לי שהיא תתפרסם ללא שמי. למרות שהייתי חלשה נורא שאלתי למה. עופר הסביר לי בעדינות, 'יש נשים שמתביישות להיחשף' ולמרות שהייתי באפיסת כוחות מוחלטת שאלתי אותו, 'למה אני צריכה להתחבא ולהתבייש? שהוא יתחבא ויתבייש. הוא הכניס אותי לבית החולים, בגללו אני כאן. לא עשיתי שום דבר רע'. אמנם בתמונה לא יכלו לזהות אותי, בקושי זיהו שזה בן אדם, אבל דרשתי לחשוף את שמי המלא ואני שלמה עם הצעד הזה".
הצעד הזה הפך אותך לסמל במאבק באלימות נגד נשים.
"נכון, אבל אז עוד לא חשבתי על מה שהחשיפה שלי תעשה. זה היה בקטע של 'למה אני צריכה להתבייש? שהוא יתבייש'. לצערי, אני לא יכולה לומר שהייתי האישה האחרונה שכמעט סיימה את חייה על ידי בעלה, נשים בכל רחבי הארץ ממשיכות לשלם בחייהן, אבל המודעות והשיח השתנו מקצה לקצה. כן, בזכותי. בעבר הקורבנות פחדו שיסתכלו עליהן, שיצביעו עליהן, שיתלחששו מאחורי גבן 'הנה זאת, המסכנה'. הן דאגו להסתיר את זה מהשכנים ובמקום עבודתן. זו תרומתי למדינה ולחברה".
במשך חודשי האשפוז בסורוקה היא עברה עשרות ניתוחים. "מלא, הפסקתי לספור. ניתחו אותי בשתי הריאות, באף שנשבר, באוזניים שנדקרו, הניתוחים האסתטיים בפנים התחילו בשלב מאוחר יותר. בכל פעם שראיתי מעליי את האור הלבן של הפלורסנט ידעתי 'הנה זה בא'. כל ניתוח החליש אותי, סבלתי מכאבי תופת ובעיקר מהידיעה שלא רואים את הסוף. הפגישה הראשונה שלי עם ליאון התקיימה רק חודש אחרי מה שקרה. עד אז פחדו להביא אותו אליי. נראיתי זוועה. הפנים שלי היו שבורות, המצח שקוע, העין נדחקה פנימה ועוד לא היו לי שיניים קדמיות. אפילו לא יכולתי לחייך אל הבן שלי".
עכשיו את כבר רואה את סוף הטיפולים?
"ממש לא. הפנים שלי עדיין בתהליך ריפוי ושיקום. אני מגיעה כל ארבעה שבועות לפרופ’ אייל וינקלר, מומחה לפלסטיקה ואסתטיקה, ואצלו אני עוברת טשטוש צלקות בטכנולוגית לייזר. פוצעים את אזור הצלקות פציעות קטנות, העור מרפא ובונה את עצמו מחדש בעקבות פציעה פנימית וחיצונית. בזכות הטיפול של פרופ’ וינקלר שמטפל בי מהרגע שהשתחררתי מביה”ח אין לי כבר בורות וגלים במצח, המצח כמעט שטוח והצלקות נראות עדינות יותר.
בנוסף הם גם מטפלים בגשר האף ובלחי השמאלית, הלחי נשברה, יש לי שם ממש בור עמוק וכל מספר חודשים הם ממלאים לי את האזור בחומצה היאלורנית ובוטוקס כדי לשחזר לי את הפנים שהיו לי עד אותו היום הנוראי הזה וכדי שכמה שפחות יראו את השבר. אני עוברת את הטיפול בהרדמה מקומית כי זה באמת מאוד מאוד כואב. אך את שאר הטיפולים וההזרקות לפנים אני עושה כבר ללא הרדמה”.
למה?
“לצערי התרגלתי לכאבים. יש עוד עניינים רפואיים וזה עוד לא הסתיים. כמעט מדי יום יש לי איזה טיפול פיזי ופעם בשבוע יש לי טיפול רגשי אצל פסיכיאטרית של קופת חולים”.
היא מצליחה לגעת בצלקות הפנימיות שלך?
"מאוד. אני קוראת לה 'הקול השפוי שלי'. בחדר שלה אני מתרוקנת, רק לה אני מספרת את כל מה שאף אחד לא ישמע מהפה שלי. יש בינינו אמון מדהים וביטחון מלא. אגב, את הטיפול הרגשי התחלתי רק שנה אחרי שבעלי ניסה לרצוח אותי, כשהבנתי שאני לא מסוגלת להבין את הדברים שקורים לי".
היו רגעים שאמרת, "די, כבר אין לי כוח לסבול"?
"ברור. היו הרבה רגעים כאלה, אבל למה לדבר בזמן עבר? גם היום יש לי רגעים כאלה. זו מלחמה יומיומית. הוריי לא גרים לידי ואני מגדלת את ליאון לבד, לגמרי לבד. לכאבים הפיזיים כבר התרגלתי, כך לפחות אני משכנעת את עצמי כדי להתגבר עליהם, אבל משהו אחר הורג אותי. חוסר הוודאות. אני לא יודעת מה יקרה ב־19 באפריל, בערעור של אביעד בבית המשפט העליון. ואני לא יודעת מה יהיה עם התביעה החדשה שלו, שמתנהלת עכשיו בבית הדין הרבני בחיפה. אני מנועה מלדבר על זה. הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות. ואני לא מאחלת לאף אחת לעבור את מה שאני עוברת שם".
"הרשיעו אותו בשלוש עבירות - התעללות נפשית בי, ניסיון רצח והתעללות בקטין חסר ישע. הוא קיבל את העונש המקסימלי שקבוע בחוק, זה היה תקדים גדול. אבל כבודו עירער לעליון. הוא טוען שהוא לא ניסה לרצוח אותי ושלא הייתה התעללות בקטין חסר ישע מפני שהוא לא נגע בילד. אז מה אם הילד ראה ושמע הכול? יעבור לו"
בינואר שעבר, בית המשפט גזר על אביעד משה 23 שנות מאסר. "הרשיעו אותו בשלוש עבירות – התעללות נפשית בי, ניסיון רצח והתעללות בקטין חסר ישע. הוא קיבל את העונש המקסימלי שקבוע בחוק, זה היה תקדים גדול", היא אומרת, "אבל כבודו עירער לעליון. מה הוא טוען להגנתו? שהוא לא ניסה לרצוח אותי, שהוא היה רק אלים, ולכן צריך להפחית בעונשו. הוא גם טוען שלא הייתה התעללות בקטין חסר ישע מפני שהוא לא נגע בילד. אז מה אם הילד ראה ושמע הכול? יעבור לו. הוא מבקש להמיר את העונש המקסימלי שהוטל עליו בחמש עד שבע שנים בכלא, לא יותר מזה, אין צורך להגזים".
ואת במתח?
"נורא. המחוזי החליט שזה ניסיון רצח ומגיע לו לשבת 23 שנים בכלא, אבל העליון לא חייב לקבל את זה. הוא עלול להסתפק ב'אלימות בנסיבות מחמירות'. מצד שני, העליון לא יכול להחמיר את העונש. בפרקליטות דרום הסבירו לי שאם הצד הנפגע היה מערער על קלות העונש העליון היה יכול להחמיר בעונשו של הפוגע, אבל כשהצד הפוגע מגיש ערעור העליון יכול להשאיר את העונש על כנו או להקטין".
ב־19 באפריל תעלי לירושלים?
"ברור. כמובן. אני לא מוכרחה להיות שם, אבל אני חייבת לשמוע את הדיון במו אוזניי, לא מאחרים ולא דרך התקשורת. לשמוע באוזניים שלי, להיות בשליטה. אמנם אין לי שום שליטה במה שיכריעו השופטים, אבל אני חייבת להיות נוכחת. המלחמה על החיים שלי עוד לא נגמרה".
הוא מסתכל לך בעיניים?
"לדיון הראשון במשפט הפלילי הוא נכנס, הסתכל עליי ולא הרפה מנעיצת המבטים. בהמשך הוא התחיל להסתיר את הפרצוף שלו עם סוודר, גם כיפה צצה על הראש שלו, מספרים לי שהוא מנסה ללכוד את המבט שלי. אין לי שום עניין לשתף פעולה. אני משתדלת לא להתייחס".
הפגישה הראשונה בין בני הזוג נערכה חמישה חודשים אחרי המערוך והסכין, בבית הדין הרבני בחיפה. “בתביעת הגירושין הדיינים התחשבו בי, הרגשתי שהם לטובתי, הם עשו את זה זריז. הביאו אותו באזיקים, התעלמתי מהטקס, התעלמתי ממנו, רק רציתי לקבל את התעודה שאני גרושה ושלום ביי. בעקבות החוויה הטובה כרכתי גם את כל העניינים הקשורים בגירושין בבית הדין הרבני, קיוויתי שגם הם יסתיימו בצ’יק צ’ק וזו הייתה טעות. אולי טעות חיי. בדיעבד קיבלתי החלטה לא טובה. היה שם קרקס אחד גדול”.
מה הוא דורש?
איסקוב נושכת את השפתיים בכל הכוח, עד שהן מחווירות. וריד דקיק קופץ ממצחה ומתחיל לרטוט. “הלוואי שיכולתי לספר”, היא לוחשת לתוך החושך שיורד על המרפסת, “אילו התיקים האלה היו מתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, בחיים לא הייתי מגיעה למצב הזה”.
מה המצב?
“אני מנועה מלדבר על זה, אבל לא היה לי שם קל בלשון המעטה. מזל שהיו איתי שם עורכי דין שהחזיקו אותי ותמכו בי בשעות הקשות ואחת מהם, עו”ד שלומית סטרוגנו, אפילו נהייתה חברה מאוד טובה וקרובה שלי”.
בבחירות האחרונות, היא מספרת, דחתה על הסף כמה פניות שקיבלה ממפלגות. "פוליטיקה זה לכלוכים ורפש, לא בשבילי", היא פוסקת. "לא תיכננתי לנסח חוקים או להפוך לפעילה חברתית, כל מה שעשיתי נולד ממציאות של חוסר ברירה. הדבר היחיד שביקשתי מאביעד כשיצאתי מסורוקה לכרמיאל היה טיפול רגשי לליאון, והוא סירב לאשר. אחר כך הייתי צריכה את אישורו כדי לרשום את ליאון לגן, בסוף הסתדרתי בלי לפנות אליו. ואז הייתי צריכה את אישורו כדי לתת לליאון את החיסון של גיל שנתיים. ‘התמזל מזלי’ ליפול על אחות בטיפת חלב שזיהתה אותי והגדילה ראש. כשהיא אמרה לי, 'את רוצה חיסון? את חייבת אישור מהאבא של הילד' אמרתי, 'זהו, פה זה נגמר. אני לא ארוץ בכל פעם לבית המשפט לבקש אישורים'. פניתי לח”כ עודד פורר שהיה אז יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה".
ובזכותך נולד חוק שלילת האפוטרופסות.
"נכון. החוק הזה שולל את האפוטרופסות מהורה שניסה לרצוח, רצח או אנס את אחד מילדיו. כשמגישים נגדו כתב אישום זו שלילה זמנית, וכשההורה מורשע באחת מהעבירות האלה האפוטרופסות נשללת ממנו לצמיתות. אחרי שהחוק הופעל על אביעד יכולתי להתחיל את התהליך של שינוי שם משפחתו של ליאון לאיסקוב. זה לא היה רבע שעה במשרד הפנים, נדרשו הרבה בירורים בין משרדיים. עכשיו אני מקדמת חוק חדש – שלילת הורות".
מתוך מציאות של חוסר ברירה, כמו בחוק הראשון?
"בדיוק", קולה נחנק. "נראה מה יהיה".
ואם בעתיד ליאון ירצה להכיר את אבא שלו?
"הבטחתי לעצמי שאתן לו את זה. אני מחנכת אותו לא לחיות בשנאה, מרמור וטינה, אלא בחיוך ובטוב. עד עכשיו הוא לא הביע שום רצון בכיוון הזה. כשיגדל ויבקש, אספר לו בגובה העיניים על החומות והגדרות והדלתות הכבדות והחיפושים על הגוף והכול. הלוואי שליאון ישכיל להבין שזה לא בשבילו, אבל אם הוא ירצה אני אאפשר לו את זה. אכנס לביקורים בכלא יחד איתו".
אילו היית השופטת, איזה עונש היית מטילה על אביעד משה?
"מאסר עולם עד לנשימה האחרונה. בלי אופציה לחנינה. הוא קיבל את המקסימום, ואני מתפללת שהעונש לא יופחת, אבל מה עם כל אלה שמקבלים הרבה פחות? איבדנו את ההרתעה. גברים כבר לא פוחדים מהענישה. אין מחיר לחיי אדם ולאף אחד אין זכות לקחת חיים של אדם. אביעד משה, שמעת?"
