הפיגוע בתל אביב אמש (חמישי) היה הצלחה טקטית של הטרור וכישלון אסטרטגי של אמצעי התקשורת הישראליים. מדובר במפגע בודד, נושא אקדח אחד וככל הנראה כמה מחסניות, שחמק למרכז הארץ - על פניו משימה לא קשה במיוחד כשאתה לא מסתייע במנגנון אנושי רחב וחדור מודיעינית, אלא מנצל אחת מאינספור פרצות בגדר ההפרדה. הוא הגיע למרכז בילוי צפוף, שלף את האקדח וירה. מבחינה אופרטיבית, גם טרוריסט טירון ובלתי מיומן היה יכול להביא לאותה תוצאה טרגית. במונחי טרור, חרף הצער העצום על ההרוגים והפצועים, מדובר בפיגוע לא מורכב.
לעומת זאת, מה התחושה שהועברה לציבור על ידי התקשורת? חרדה קיומית שהשפיעה על עשרות אלפי תושבי אזור הפיגוע ועל עוד מאות אלפים לכל הפחות שרותקו לטלוויזיה. הטרור נועד ליצירת חרדה, בזה הוא נמדד. ההרג אינו מטרה לכשעצמה. לכן היה כאן הישג אסטרטגי לטרור.
כדי שפיגוע טרור טקטי ייהפך להצלחה אסטרטגית, מבצעיו צריכים להסתייע בהתנהלות לא מקצועית של אמצעי התקשורת ובחוסר ידע/יכולת של גורמי ביטחון בכל הנוגע להפעלת הציבור ודברור האירוע. שני אלה היו למכביר בפיגוע בדיזינגוף. מי שפתח את הטלוויזיה חזה בכתבי שטח שהתחרו עם חבריהם על זמן שידור תוך חיפוש אחר תמונות סנסציוניות ומפחידות ככל האפשר.
למשל, ריצה מבוהלת ומתנשפת הלוך וחזור עם שוטרים ואזרחים חמושים בעקבות דיווחי סרק על חשודים (דיווחים שהיו במידה רבה פועל יוצא של הדברור הקלוקל). או צילומים מקרוב של להקות חמושים - ערב רב של שוטרים, חיילים ואזרחים - כולם דוחפים זה את זה בהיסטריה מהולה במוטיבציה לעבר מרפסת עזובה או חדר מדרגות ביש מזל. רק בנס לא היו באירועים אלה נפגעים מפליטות כדורים וטעויות בזיהוי.
עד שגורמי הביטחון והתקשורת לא יפנימו שהטרור הוא קודם כל לוחמה מורלית-פסיכולוגית, וכי התנהלותם עלולה להוות מכפיל כוח של המחבלים, נמשיך לחוות חרדה עצומה באירועים מסוג זה
אף זווית צילום ואף אמירה מתלהמת לא הוחמצה. אמצעי התקשורת ניצלו את חוסר המיומנות ההסברתית והפסיכולוגית של גורמי האכיפה והביטחון לטובת הרייטינג ולרעת החוסן הנפשי של הציבור הישראלי. מגישים באולפנים לא טמנו את ידיהם בצלחת והפכו לפרשנים לעת מצוא כשהוסיפו אמירות שטותיות, למשל שמדובר ב"אירוע חסר תקדים" (האם הפיגוע בדיזינגוף ב-2016 או הפיגוע בשרונה לא נחשבים לתקדימים?), או שעל פניו המחבל מאוד מיומן משום שהוא הצליח לגרום להרבה נפגעים עם אקדח אחד.
החזרות הרפטטיביות ומרובות הפאתוס על הנחיות ההסתגרות לתושבי מרכז תל אביב אולי שיקפו צורך אמיתי ומילאו זמן שידור, אבל העצימו את החרדה של הציבור. גם את זה אפשר וצריך היה לדברר אחרת. במקום ליווי ההנחיות בהסבר שהסבירות שהמחבל ינוע חמוש מבית לבית בניסיון לפגוע בדיירים קטן ביותר, קיבל הציבור חוויה ארוכה, מתישה ומיותרת של צפייה מטווח אפס בלוחמי צה"ל מרותקים בדריכות, מכוונים את קני הרובים שלהם לעבר דלתות סגורות של חדר מדרגות נטוש. פרק של פאודה בהתגלמותו.
פרופ' בועז גנורגלעד קוולרצ'יקלכל אלה יש להוסיף כאמור את מה שנראה לפחות בשעות הראשונות של האירוע כניהול כאוטי של זירת הפיגוע. נכון, מדובר במתחם אורבני צפוף ורווי בליינים, אולם משטרת ישראל צריכה הייתה לתרגל תרחיש מהסוג הזה לשם המוכנות המבצעית, ואולי אפילו יותר מכך - מבחינה תקשורתית-פסיכולוגית. המשטרה צריכה הייתה - מהר ככל שניתן - לתפוס שליטה ולנהל את האירוע באופן יעיל, סמכותי ומתוכלל; להקים חמ"ל אופרטיבי לצד חמ"ל תקשורתי שבו יהיו נציגי הערוצים והאתרים, לעדכן אותם ולהנחות אותם כיצד לנהוג בזמן אמת.
עד שגורמים אלה לא יפנימו שהטרור הוא קודם כל לוחמה מורלית-פסיכולוגית, וכי הם והתנהלותם במהלך האירוע עלולים להוות מכפילי כוח של המחבלים, נמשיך לחוות חרדה עצומה באירועים מסוג זה, ונמשיך להפוך פיגועים טקטיים לאירועים אסטרטגיים.
- פרופ' בועז גנור הוא מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
