השיחה למוקד 100 בזמן הפיגוע בבני ברק
לפני כמה שנים ערכתי מחקר שעסק במענה המשטרתי לטראומה של שוטרים. אחד הראיונות המעניינים ביותר היה עם קצין ותיק שתרם לי תובנות רבות חשיבות, ועם זאת הוא הבהיר לי שאין ביכולתי להבין את הנושא עד תום. "עד שלא תשבי בניידת ותשמעי שוטר אחר מותקף, מתחנן לחילוץ בקשר, והמפקד מנחה לחכות לגיבוי ולא להיכנס - לא תביני", אמר.
כמה שבועות לאחר אותה שיחה התגלגלה לידי באופן מקרי לגמרי מודעה: "משטרת ישראל מחפשת מתנדבים למוקד 100". הרמתי את הכפפה. אולי לא ניידת, וכנראה שלא אותקף לעולם באופן שתיאר אותו קצין, אבל מקץ שנה במוקד אני נאלצת להסכים עם קביעתו הנחרצת: דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.
מוקד 100 מהווה לכאורה את השוליים הסטריליים והמוגנים של המשטרה. הוא לבה הפועם, המעביר אליה עדכונים על אודות אירועי חירום בשטח, אבל מאחורי קירות אטומים, לאור ניאון ובצינתו הנעימה של המזגן. אלא שזאת, כאמור, רק לכאורה. לעולם אינך יכולה לדעת מי יהיו האנשים בעברו השני של הקו, וצלקותיהם של המתקשרים נחרטות בנפשם של השוטרים המשיבים לשיחה ומטפלים בתוצריה. הנה רשימה חלקית מאוד מהשנה שלי: פניות של אישה מוכה, אירועי ירי, דקירה, אסירים נמלטים, התעללות, ניסיון אובדני של קטינה בת 13 ועוד. בין לבין הספקתי גם להיות בהילולה במירון באותו ערב ארור, וכן להשיב השבוע על אחת השיחות הראשונות מזירת הפיגוע בבני ברק ולשמוע את הזעקות ברחוב ואת קולות הירי.
מערך מע"ן (מענה נפשי) הוא מקבילו של מערך הקב"ן בצה"ל. איש לא יודע על קיומו מחוץ למשטרה, וגם בין השוטרים היו מי שהרימו גבה. "מערך מה?!", הייתה התשובה שקיבלתי מהם לא פעם
הנתונים המספריים פשוטים עד כאב: לחץ, שחיקה וסימפטומים פוסט-טראומטיים מופיעים אצל שוטרים בשכיחות גבוהה יותר מאשר בחלקים אחרים של האוכלוסייה. אלה עשויים לבוא לידי ביטוי בשורה ארוכה של בעיות, לרבות פגיעה בתפקודים קוגניטיביים, הפרעות שינה, פלאשבקים, קשיי ריכוז ועוד. המחקר היחיד שפורסם בתחום זה בישראל עד היום למיטב ידיעתי – וגם הוא בשנת 2003 – הצביע על מדדי לחץ ושחיקה גבוהים יותר בקרב שוטרים בהשוואה לאזרחים (מאמר מעניין בנושא אפשר למצוא כאן).
לנתונים אלה יש משמעות נרחבת יותר מעבר לפגיעה הקשה בשוטרים עצמם. הטראומה היא בעלת השפעה רחבת היקף על כל היבט בזהותנו, לרבות תפקודנו המקצועי. שוטרים הסובלים מלחץ, שחיקה או מסימפטומים פוסט-טראומטיים לא יהיו בהכרח משרתי הציבור הטובים ביותר. עבור מי שתהליך קבלת החלטות יעיל ומהיר הוא רכיב חיוני בעבודתם, ובמיוחד באירועי קיצון, קשה לפקפק בחומרתם של הסימפטומים המתוארים לעיל העלולים להוביל בין היתר להחלטות אימפולסיביות, רגזנות ותוקפנות. התפטרויות על רקע זה יובילו לאובדן ניסיון רב, שהוא אחד הכלים החשובים של כל שוטר, ואובדן תקציב שיידרש להכשרתם של שוטרים חדשים. השוטרים עצמם, אך גם בני משפחותיהם, המשטרה והציבור כולו, ישלמו את מחיר מכאוביהם ומצוקתם.
האם משטרת ישראל עושה דבר מה בעניין? כשהתחלתי את המחקר בנושא לא היה לי מושג. שיטוט באתר של משטרת ישראל, כמו גם שיחות מזדמנות עם שוטרים, לא העלו דבר. במהלך המחקר הופתעתי לגלות גוף זעיר אך נחוש, שהוא, באופן אירוני, אחד הסודות השמורים של משטרת ישראל: מערך מע"ן (מענה נפשי), מקבילו של מערך הקב"ן הצה"לי. איש אינו יודע על קיומו מחוץ למשטרה, וגם בין השוטרים היו מי שהרימו גבה כשנשאלו על אודותיו. "מערך מה?!", הייתה התשובה שקיבלתי מהם לא פעם.
אז הנה כמה מלים קצרות עליו: מערך מע"ן הוקם במהלך שנות ה-90 ועבר תהליכי התמסדות בראשית המאה הנוכחית על רקע האינתיפאדה השנייה, במטרה לסייע לשוטרים להתמודד עם האירועים שהתרחשו במהלכה. הוא כולל 29 תקנים בלבד, שאמורים לספק מענה ל-32 אלף שוטרים. אל 25 אלף המתנדבים של המשטרה הוא אפילו לא מתיימר לנסות להגיע.
בתוך שלל התקציבים שיורעפו בימים הקרובים על צורכי הביטחון, הכפלתו של מערך מע"ן, לכל הפחות, היא חובה אנושית ברורה. ולא חלילה מתוך תקציביה הדלים ממילא של המשטרה
מערך מע"ן עוסק בו זמנית בפעולות מניעה, טיפול ויידוע על קיומו. עבודתו בישראל קשה יותר משל מקביליו במדינות אחרות: הוא נדרש להתמודד גם עם מטענים שנושאים עימם שוטרים מן הצבא, שכן רבים מהם בוגרי שירות קרבי; מספר התקנים בו כאמור מועט באופן מכעיס; עבודתו מצריכה חדירת שריון הגבריות הישראלית המסוקסת, שלא פעם רואה בסיוע הנפשי את היפוכו המוחלט של האתוס המבנה אותה.
בעיה נוספת שעימה נדרש מערך מע"ן להתמודד היא תנאי העסקתם של השוטרים. במחקרים רבים עלה כי אלה ישפיעו על שביעות רצונם ממקום עבודתם, מתוך היותם פרמטר להערכה כלפיהם. בישראל קיימים תנאי העסקה מחפירים לשוטרים, הכוללים יום עבודה של 9.5 שעות, אפשרות הארכתן ל"שלדי", שהוא יום עבודה של 12 שעות במצבי חירום, ואי-תשלום שעות נוספות. כל אלה תורמים למצוקת השוטרים, מקשים על פרנסת המשפחה או על בילוי הזמן איתה, ובעיקר מעניקים את התחושה שעבודתם אינה מוערכת.
המחסור העצום בכוח אדם מצריך שמיכת טלאים תקציבית, יצירת פתרונות מאולתרים, וכופה משמרות אינסופיות על שוטרים חדשות לבקרים, ועומס ניכר במהלכן. תחום ביטחון הפנים, שהועבר לטיפול המשטרה ב-1974, מבלי שיתלווה לכך תקציב כלשהו, נוגס כל חלקה טובה במשטרת ישראל, מגדיל את הציפיות והדרישות המופנות אליה ומקטין את המשאבים העומדים לרשותה לשירות האזרח.
בדרך הביתה מהמשמרת לאחר הפיגוע בבני ברק, כבר שמעתי בחדשות על התכנסות חירום של הקבינט הביטחוני שצפויה להיערך. שמעתי מילים גדולות כמו "צעדים מבצעיים" ו"תגובה חריפה". שמעתי על הקפצת גדודים שלמים, והקמת מחסומים. רק דבר אחד לא שמעתי: על תגבור מערך מע"ן לטובת השוטרים הזקוקים לו היום יותר מתמיד.
ד"ר נעמי לבנקרוןניתן לרכוש עבור המשטרה אופנועים רבים יותר, כלי נשק משוכללים ואפודים ממוגנים, אבל לא ניתן להתעלם מעובדה פשוטה: חובתנו היא גם להעניק להם את הסיוע הנפשי הנדרש אל מול האופי של עבודתם. לצד אפוד המגן והנשק, עלינו להעניק להם גם מגן נפשי, שכן רק חוסן נפשי יוכל ליצור חוסן ארגוני.
בתוך שלל התקציבים שיורעפו בימים הקרובים על צורכי הביטחון, הכפלתו של מערך מע"ן, לכל הפחות, היא חובה אנושית ברורה. ולא חלילה מתוך תקציביה הדלים ממילא של המשטרה. על הממשלה להפנות תקציבים ייעודיים לנושא זה ובהקדם האפשרי. הטראומה אינהרנטית לעבודת המשטרה, אך מידת השתמרות עקבותיה בנפשו של השוטר תושפע משיקולים תקציביים גרידא.
- ד"ר נעמי לבנקרון היא פוסט דוקטורנטית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן ומתנדבת במוקד 100 במשטרה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
