בגיל 88, דן סמית' זוכר כמה מאבני הדרך החשובות ביותר בתולדותיו של המאבק הארוך לשוויון גזעי באמריקה. הוא השתתף בהפגנות הסוערות באלבמה של שנות ה-60 נגד ההפרדה הגזעית, צעד לוושינגטון עם מרטין לותר קינג, והשתתף בטקס ההשבעה של הנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב, ברק אובמה.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
סמית' הוא עדות חיה לעבר האפל של האומה האמריקנית: אביו אייברהם נולד כעבד, לפני 157 שנה. בילדותו שמע סיפורים מצמררים מאביו המזדקן: על "עץ התלייה" שבו עשו לינצ'ים בעבדים, ועל האדון שהכריח את עבדו ללקק גלגל של כרכרה. אותו איש איבד חלק מלשונו בעקבות המגע עם המתכת הקפואה.
למרות שארה"ב ראתה התקדמות משמעותית מאז שהיה ילד, סמית' חש שתחת הנשיא דונלד טראמפ, חלק מההישגים הללו נעלמים. "אני מפחד", הוא מספר לסוכנות הידיעות AFP בראיון מביתו בוושינגטון הבירה. "כל מה שעשינו בתנועה לזכויות האזרח, בתחומים של הצבעה, של הגינות ושוויון, הוא מנסה להחזיר את זה אחורה".
אביו של סמית' נולד בווירג'יניה ב-1863, אך בהמשך השתקע בקונטיקט, שם גידל שישה ילדים עם אשתו השנייה קלרה ועבד כאיש תחזוקה. דניאל, הבן החמישי, נולד ב-1932. אביו מת בתאונת דרכים שש שנים לאחר מכן, והאם קלרה נותרה המפרנסת היחידה, ועשתה זאת בקושי רב כמנקה. כבר בגיל צעיר סמית' השתתף בפרנסת הבית, והרוויח מעט כסף כעוזר לווטרינר.
דברים שצריך לסחוב כל החיים
כילד, הוא נזכר, חווה לא מעט אפליה בבית הספר. אבל הוא היה אז פופולרי ויפה תואר, ומצא דרכים סודיות על מנת לצאת לדייטים עם הבנות הלבנות – למרות חששה הרב של אמו מהאפשרות שמשפחותיהן יגלו זאת. "הייתי מחכה לבחורה צעירה לקרוא לי. היא הייתה אומרת, 'דני, אתה יכול לתת לי טרמפ למועדון הגלי?' (כינוי בארה"ב למקהלה). זה היה הסימן שלי", סיפר.
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, סמית' התגייס לצבא. כחובש שירת בקוריאה, וראה מקרוב את זוועות המלחמה. כשחזר הביתה הפך לגיבור בעיירה שלו אחרי שהציל נהג משאית מנהר שעלה על גדותיו בסופת הוריקן.
בזכות השירות הצבאי הצליח סמית' לחסוך כסף עבור הלימודים בקולג', שם הצטרף לנבחרת ההיאבקות ולמקהלת הסטודנטים. הוא אף נבחר לנשיא ארגון הסטודנטים.
בתקופה זו חווה את מה שלדבריו הייתה אחת החוויות הקשות בחייו. סמית' מספר שכשעבד כמדריך במחנה קיץ הוא לקח את הילדים שהיו תחת חסותו לטיול במאגר מים, ושם הבחין במהומה: ילדה נסחפה לעומק המים ונעלמה. הילדה נמשתה בהמשך מהמים, וסמית' מספר שכשבדק אותה היה לה דופק.
אלא שכאשר התכוון להנשים את הילדה, שהייתה לבנה, הוא נזכר ששוטר במקום צעק לו: "היא כבר מתה!". סמית' הבין מיד שאותו שוטר העדיף שהילדה תמות אל מול עיניו מאשר שיציל אותה גבר שחור, ונמנע מלבצע בה החייאה.
עשרות שנים לאחר מכן, אותה חוויה עדיין גורמת לו לחוש חלחלה. "זה מאוד קשה", הוא אומר. "אתה מדבר על דברים שאנשים צריכים לסחוב איתם לאורך החיים. וזה מטריד אותי, זה מטריד אותי".
9 צפייה בגלריה
שחורים ולבנים האזינו יחד לנאום המפורסם, "יש לי חלום". מרטין לותר קינג
(צילום: Getty Images באדיבות yes דוקו)
לאחר שסיים את לימודיו סמית' החל לעבוד כעובד סוציאלי בבית חולים, וחלק דירת מגורים עם סטודנט יהודי לפסיכולוגיה בשם ברי פריץ. השניים נהגו להתווכח על הסוגיות שהיו על סדר היום. ב-1963 פריץ שכנע את סמית' להשתתף במצעד לוושינגטון למען זכויות האזרח, צעדה שלעתיד תירשם בספרי ההיסטוריה.
יש לי חלום
כשנסעו לאותה צעדה הם איבדו את הדרך, ושמחו כאשר שוטר עצר אותם והפנה אותם לבית שבו לנו מפגינים אחרים שהתכוונו להשתתף בהפגנה. יום לאחר מכן, סמית' מצא את עצמו עומד מול אנדרטת לינקולן בוושינגטון ומאזין לנאומו המפורסם של מרטין לותר קרינג, "יש לי חלום". "זה היה מאוד מרגש, היו שם שחורים ולבנים, כולם מאמריקה היו שם", הוא נזכר.
למרות שהצעדה חיזקה את רצונו להשתתף בתנועת המחאה, סמית' בחר לעבור לאלבמה כדי להשלים תואר בחינוך ובהמשך לממש את חלומו להפוך לווטרינר. הוא ניסה להתמקד בלימודיו, אך באותן שנים, אמצע שנות ה-60, המדינה הדרומית הפכה למוקד המחאה של התנועה לזכויות האזרח, ופעילים נהרו אליה מרחבי ארה"ב. נשיא הקולג' שבו למד סמית' באלבמה דחק בו לשים בצד את שאיפותיו האישיות ואמר לו שיכולות המנהיגותיות יסייעו למחאה.
בעקבות זאת סמית' החל לעבוד בתוכנית ללימוד שחורים עניים קרוא וכתוב, ובהמשך מונה לעמוד בראש פרויקט לקידום זכויות האזרח במחוז לונדס באלבמה, שם 80% מהתושבים היו אז שחורים – אך לא יכלו להצביע כי לא היו רשומים כבוחרים.
באותה תקופה סמית' כמעט מצא את מותו. גזענים לבנים שרפו את בניין המשרדים שבו עבד עד היסוד. הוא לא נרתע, והמשיך לעבוד מקרון נייד. ערב אחד, הוא מספר, כשנסע בחזרה לביתו, הוא הבחין ברכב עם צעירים שצעקו לעברו קריאות גזעניות ודרשו שיעצור בצד. הם רדפו אחריו לאורך 40 ק"מ. סמית' הגיע למזלו לתחנת דלק בפאתי העיר מונטגומרי שהייתה מלאה בלקוחות שחורים. הרודפים, מהקלו קלוקס קלאן, המשיכו הלאה.
ב-1968 סמית' עבר להתגורר בוושינגטון, שם רכש בית וגידל שני ילדים עם אשתו הראשונה. הוא החל לעבוד עבור הממשל הפדרלי, ויזם תוכנית הכשרה לאומית לרופאים כלליים שממשיכה לפעול עד היום. סמית' מתגאה בתוכנית הזו ורואה בה את אחד ההישגים החשובים ביותר שלו. ההחלטה להעמיד אותו בראש הפרויקט ב-1972 הייתה אמנם יוצאת דופן עבור אותן שנים, אך בניגוד לפקידים אחרים שהיו לפניו, סמית' לא קיבל מזכירה.
תרשום צ'ק, תן גרוש
בשנות ה-90 פרש סמית' לגמלאות. הוא עבד כסדרן בקתדרלה הלאומית בוושינגטון, שם פגש את הנשיאים ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. הוא היה מעורב עמוקות בבנייתה של אנדרטה לזכר חללי מלחמת קוריאה בבירה, ב-1995.
ב-2006 הקתדרלה שבה עבד כסדרן אירחה את טקס החתונה שלו ללורטה ניומן, פעילה לבנה למען הסביבה. בקיץ האחרון הזוג הצטרף למפגינים שיצאו בהמוניהם לרחובות ברחבי ארה"ב, בעקבות רצח העצור השחור ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן במיניאפוליס. המפגינים מחו על הגזענות הממסדית שעדיין קיימת לדבריהם בגופי השלטון.
כשדיבר על אותן הפגנות בראיון עמו, סמית' הוצף ברגשות ומחה דמעה מעינו. "אתה יכול לרשום צ'ק קטן, אתה יכול לתת כמה גרושים, אבל כולם במדינה הזו צריכים להיות מודאגים ומעורבים".
