מה שבלט יותר מכל אתמול (יום ד') במחלקת קורונה כתר א' בבית החולים רמב"ם בחיפה, היה העייפות שהפכה לשגרה. כבר בכניסה למחלקה, עוד לפני לבישת חליפת המיגון, ניכרה התשישות בעיניהם של אנשי הצוות הרפואי, שנאלצים להתמודד עם עומס החולים בכוחות מצומצמים.
"לא אופטימי ולא פסימי"
נכון לאתמול היו מאושפזים ברמב"ם 265 חולי קורונה, חלקם בחמש מחלקות הקורונה וחלק במחלקות אחרות. "כרגע אני לא אופטימי ולא פסימי", הסביר מנהל כתר א', ד"ר עמי נויברגר. "יש לנו עכשיו במחלקה 21 חולים, רובם במצב קשה. בינואר היו לנו 15 אנשים שנפטרו, זה הרבה וכל מוות של אדם מצער מאוד.
"משפחות נכנסות ונפרדות יותר מאשר בגלי התחלואה הגדולים, והסוף עדיין לא ממש נראה באופק. הצוותים המסורים עובדים כאן כדי לסייע להציל כל אדם, אבל זו משימה מורכבת מאוד. יש הרבה אנשים מבוגרים שחולים במחלות רקע ונגיף הקורונה, אם לומר זאת בפשטות, הכריע אותם. זה מאוד עצוב".
וכיצד הוא מביט על העתיד? "אתה יכול לומר לי שלא יגיע נגיף חדש?", השיב ד"ר נויברגר בשאלה. "מישהו יודע מה יקרה? כבר חגגנו כמו כולם את סיומו של הנגיף אחרי סגירת המחלקות התת-קרקעיות כאן ברמב"ם, ומישהו חשב שנפתח שוב? ממש לא נראה שזה עומד להסתיים בקרוב. אני לא יודע מה יקרה ומתי זה באמת יסתיים ואני לא רוצה להתנבא. בינתיים אנחנו עובדים סביב השעון ללא הפסקות, עובדים כדי להציל כאן חיים, נקודה".
בפתח המחלקה פגשתי את האח האחראי, אלכס קרמסקי. "אני הייתי האח שקיבל את חולה הקורונה הראשון ברמב"ם, ב-12 במרץ 2020, ותראה איפה אנחנו היום. עם נפטרים ועוד נפטרים, וזה ממש לא נגמר", הוא סיפר. "זה בהחלט לא פשוט להמשיך לטפל במסירות בחולים, הרבה מהם במצב קשה, כשיש כל כך הרבה חוסרים של אנשי צוות רפואי, רופאים, אחיות ואנשי כוח עזר. ממש עצוב לי לראות חולים בקורונה דועכים כשמחלות הרקע שהם סוחבים במשך שנים מקשות עוד יותר על מצבם".
"הצוותים בלחץ אטומי"
כשנכנסנו לתוך המחלקה, שבעה חדרי אשפוז במבנה ישן, המשיך וסיפר קרמסקי שהוא נאלץ לעבוד לא פחות מ-12 ואף 14 שעות ביום. "אתה מגיע למחלקה בשעה 06:00 ומיד אישה מבוגרת נפטרת. ככה להתחיל את משמרת הבוקר? זה סיוט מה שקורה בימים האחרונים כאן במחלקת כתר, הרבה פטירות של אנשים מבוגרים עם מחלות רקע, ממש נורא, באמת. כאן הגל מכה, עדיין ממש עמוס, משפחות דואגות ליקיריהן. למדנו הרבה בשנתיים וקצת של הנגיף, שכל פעם הפתיע בזן חדש וטרף את הקלפים. אני לא באמת יודע מה יהיה וחושש מגל נוסף שיגיע".
"הרבה אנשים התחסנו", הוא הזכיר. "היה תו ירוק, והכול נראה בדרך ליציאה בטוחה מהגלים הקודמים, ואז שוב הפתעה וגל חדש הגיע ושוב הרבה אנשים מתים. זה ממש נורא. הצוותים שלי כאן בלחץ אטומי, הרבה בידודים, הרבה מאוד משמרות קשות. אבל צריך להמשיך, לצד כל מקרי המוות כאן במחלקה שאני האחראי בה, חייבים לשחרר לחץ עם הצוות הרפואי. ביום שני הקרוב אנחנו הולכים לראות משחק של מכבי חיפה נגד הפועל ירושלים בכדורגל, רק להשתחרר קצת. נורא מה שאנחנו עוברים כאן, באמת חייבים קצת אוורור לכל הצוות".
"מתפלל לשרוד"
בחדר הבקרה, כשהוא עוקב אחר כל מה שמתרחש במחלקה, האח יבגני סטאס מפנה אותנו לחדר מספר ארבע, שם נמצא משה בן דוד בן ה-59 מקריית חיים. "אני כבר חודש שוכב כאן במחלקה", הוא סיפר. "זה סיוט. יש לי מלא מחלות רקע ואני סובל כי האומיקרון פגע לי קשה בריאות. קשה לי מאוד לנשום, אני מתאמץ. הצוות הרפואי המסור, הרופאים והאחיות, מנסים לעזור לי אבל קשה לי, קשה לי מאוד לנשום. יש לי רק בקשה אחת: שהם ימשיכו לסייע לי.
4 צפייה בגלריה
"משפחות נכנסות ונפרדות יותר מאשר בגלי התחלואה הגדולים". ביה"ח שערי צדק
(צילום: אלכס קולומויסקי )
"אני צעיר ואני רוצה להמשיך לחיות. נפטרו כאן הרבה אנשים מאז שאני פה, החליפו לי הרבה אנשים בחדרים, ואני לא רוצה להיות אחד מהם חלילה. הנגיף הזה קטלני עבור אנשים מבוגרים עם מחלות רקע ואני מתפלל כל יום רק לשרוד, מתפלל לשרוד. התחסנתי שלוש פעמים, וגם חיסון נגד שפעת, ותראה באיזה מצב אני עכשיו. בקושי נושם, מרימים אותי כדי לעשות טיפולי פיזיותרפיה, קשה לי לדבר, בקושי חי ורק מקווה לשרוד את הנגיף הקטלני הזה".
"מי יודע מה יתפרץ"
בינתיים, אחת החולות משתחררת לביתה כשהיא על כיסא גלגלים, אבל אצל ד"ר מרינה ריימונד והאחות תמר מישל זה לא מעורר אופטימיות. "מי יודע מתי יגיע איזה נגיף נוסף ויתפרץ פתאום? הרבה מאוד אנשים נפטרו כאן בימים האחרונים וזה ממש עצוב", אמרה האחות מישל, בזמן שסייעה לאחת מחולות הקורונה לנשום.
לא הרחק מהן, שתי הפיזיותרפיסטיות פנו לבן דוד: "משה, אנחנו רוצות שתנסה לקום קצת, שנעביר אותך לכיסא". הוא השיב להן בלחישה, כשהוא מתקשה לנשום: "אני רק לא רוצה למות, בבקשה תעזרו לי לחיות, אני רוצה להמשיך לחיות".
