"50 שנה לא דיברתי על הדבר הזה. עד היום. 50 שנה", גבר מבוגר, בעשור התשיעי לחייו, עולה בלב הולם לבמה קטנה. בקהל יושבים כמה עשרות אנשים, ביניהם אשתו, ילדיו ונכדיו, שהגיעו לכנס של העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית שנערך לפני כמה חודשים. דווקא שם, הוא בוחר לדבר לראשונה בגלוי על מעורבותו באחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות חיל האוויר והמדינה כולה.
עוד כתבות למנויים:
"הרבה שנים קיבלתי אזהרות מגורמי ביטחון שאסור לי להיחשף", הוא ממשיך. "היחידה ששיתפתי זו כמובן אשתי, שידעה מהיום הראשון. כשהייתי טייס באל על היו עליי הרבה מגבלות. טסתי בשם בדוי, כי גורמי מודיעין הזהירו מפני האפשרות שינסו לחטוף אותי. במשך השנים היה מידע ספציפי על חוליות מחבלים שהיו להן ביד הפרטים שלי. הם קיבלו את השם שלי במלחמת יום כיפור. היו לנו לא מעט שבויים, גם במצרים וגם בסוריה. חקרו אותם בעינויים ורצו לדעת מי אני. אחרי המלחמה אחד השבויים קבע איתי ואמר לי: 'תשמע, עם זרם חשמל ישר לאשכים, שהלך ועלה, מסרתי את השם שלך'. אמרתי לו, 'אין לי שום טענה אליך. אני לא עמדתי בניסיון - או אפילו קרוב לניסיון כזה בכלל. אני לא יכול לשפוט, ואין לי שום דעה שלילית עליך'".
ב-1973 שימש סגן אלוף במיל' יפתח זמר כמפקד טייסת הפנטומים 201, שכונתה "האחת" ונחשבה לחוד החנית של חיל האוויר. ב-21 בפברואר 1973, בגלל צירוף מקרים, שרשרת טעויות ומזל רע, הפילו זמר וטייס נוסף מטוס נוסעים תמים של חברת התעופה הלובית. בכנס ההוא, לראשונה אחרי 50 שנה, הוא אמר בפומבי חמש מילים: "אני הפלתי את המטוס הלובי". אפילו בנו הבכור, בן 53, שמע אז בפעם הראשונה את סיפורו יוצא הדופן של אביו.
אובך כבד שרר ב-12:40 בצהרי יום רביעי, כשבואינג 727 שהמריא מבנגזי בלוב אל קהיר בירת מצרים, איבד את דרכו וחדר בטעות לשטח ישראל. שני מטוסי פנטום של חיל האוויר הוזנקו לקראתו וניסו ליירט אותו, מחשש שבכוונתו לפגוע ביעד אסטרטגי, כמו הכור בדימונה. בגלל מזג האוויר הקיצוני, התקשו הטייסים להבחין בנוסעי המטוס האזרחי, שכל חלונותיו היו מוגפים. הם אותתו פעמיים לטייס הבואינג וירו צרורות אזהרה קרוב אליו, אבל ללא הועיל. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף מוטי הוד, נתן את הפקודה הגורלית והשנויה במחלוקת: "תפילו אותו!" 108 אזרחים חפים מפשע נהרגו. חמישה נפצעו קשה, אך שרדו.
האסון סוקר בכותרות הראשיות בארץ ובעולם, אבל רק עכשיו, 50 שנים אחר כך, נחשפים פרטים שעוד לא פורסמו על הטרגדיה. זה קורה בסדרה הדוקומנטרית החדשה "האחת" של עיתונאית "ידיעות אחרונות", סימה קדמון, שתשודר ב"כאן" מיום שני, 18 בספטמבר, במשך ארבעה ימים ברצף, במלאת 50 שנה למלחמת יום כיפור. המונולוג המצמרר שנשא זמר, ובו תיאר את השתלשלות האירועים הדרמטית שטילטלה את עולמו והותירה בנפשו צלקות לכל החיים, מובא כאן כעת לראשונה:
"ב־21 בפברואר 73', נשבה רוח שבחיים לא ראיתי כמוה", שיחזר זמר. "סופת חול איומה, באמצע היום. פתאום נשמעה סירנה. ישבנו בכוננות בבסיס ברפידים, המטוסים היו 50־60 מטר לפנינו. כשיצאנו בריצה פראית למטוסים, לא ראו כלום. אנחנו אנשי 201, מטוסי פנטום, וכמובן לכל מטוס יש טייס ונווט. אנחנו ארבעה. הבקר אומר לי: 'מטוס חדר לתעלת סואץ'. אני שואל אותו, מה המצב בשדות התעופה? הוא בודק ואומר, 'כל השדות במרכז הארץ אדומים, סגורים'. ומה עם השדות בסיני? הוא אומר לי, 'שארם פתוח'. יופי, אז במקרה שנמריא, יהיה מה שיהיה מזג האוויר, יש איפה לשים את הגלגלים.
"הרוח הייתה רוח צד, פראית בצורה שלא תיאמן. אמרתי בקשר לדורון, המספר שתיים שלי (טייס הפנטום הנוסף): 'תמריא קרוב אליי, חמש שניות אחריי'. וככה אנחנו ממריאים.
"עלינו לגובה של בסביבות 7,000־8,000 רגל. במצבים האלה של הרוחות ושל האבק, בגובה נמוך הראות היא קטסטרופה, אבל כשאתה עולה, היא משתפרת. לא ראות טובה, אבל ראות סבירה. דבר ראשון אני אומר לנווט, תשגיח. כי הכרנו את השטח מצוין, ידעתי מה גובה הגבעות באזור. אמרתי לו, תשגיח שאנחנו לא יורדים מתחת ל-3,000 רגל, כי זה מסוכן ויכולנו להיכנס בפסגות ההרים.
"מהר מאוד אני רואה במכ"מ את המטוס החשוד שטס צפונה, ומתקרב אליו לאט-לאט, מתאים את המהירות אליו. הוא טס לאט במונחים שלנו. בכל האירוע הזה, אגב, שנינו באותה מהירות, 250 קשר (כ-460 קמ"ש). אני טס אחריו, 100־200 מטר, קשה לי להגיד. רואה גוף ושני מנועים משני הצדדים. לא ראיתי את המנוע השלישי בזנב. זה נראה לי כמו בואינג 727. אני נכנס ליד צד אחד שלו, הכול בערבית, עובר לצד השני והכול באנגלית.
"כאן מתחילה סדרה של הוראות שאני מקבל, לפעמים מבולבלות, לשכנע אותו לנחות. למזלי, בערך חצי שנה קודם, חיל האוויר העמיד פקודות, מה עושים למטוס נוסעים חטוף. בדרך כלל זה יהיה מטוס חטוף, כן? מטוס נוסעים שבא מעל מדינה, זורק חימוש או מתרסק לתוכה. ישבתי איזה שבועיים אצל מפקד חיל האוויר, למדתי מה שלמדתי על ההוראות, וכתבתי את הפקודה. אמרו לי שהמחשב בוחר את השמות, אבל במקרה, לפקודה הזאת קראו 'סיוט'.
"מזלי הטוב, מבחינה זאת, שידעתי את הסימונים. אני מתחיל לסמן לו שינחת. בעצם אומר לו, לך אחריי לנחיתה. אתה עובר קרוב אליו, ממש קרוב, לפניו, שיראה אותך, מוריד את הגלגלים, מנדנד כמה נדנודים – הכול בהנחה שאין לך קשר רדיו איתו, שזה היה המצב – מנפנף, ומתחיל פנייה שטוחה. בפקודה כתבתי שבמטוסי נוסעים פונים עד 30 מעלות הטיה, לא יותר.
"המטוס ממשיך באותו כיוון, ולא הולך אחריי. בשלב הזה, כשאנחנו באזור ה-3,000 רגל, רואים את הקרקע לא ברור. לא ידעתי איפה אני, כי יש חולות וגבעות, ואני מנסה לסמן לו לנחות, בפעם השנייה.
"הבקר אומר לי: 'זאת הוראה ממפקד החיל'. יש לו מילת קוד שכל הטייסים מכירים. אותו כינוי מאז ועד היום. ואני אומר, 'רגע, רגע. חכו'. יש לי תחושת בטן שזו טעות, שזה ברדק. ואני אומר, ניסיון אחרון. הוא לא מגיב. ואז אני יורה. אני יורה, כי אני איש המערכת. קיוויתי שיצליח לעשות נחיתת אונס על הדיונות"
"אנחנו לכיוון צפון, והוא מתחיל פנייה שמאלה־מערבה. אני בצד ימין שלו, צמוד אליו, ומטרתי לסמן לטייס לרדת, עם סימנים בידיים. ואז הוא מתיישר מערבה על הכביש (לכיוון טסה ואסמאעיליה), כאילו תיכנן את זה. ואני מסמן לטייס ככה (מצביע למטה), והטייס עושה לי ככה (מצביע ישר), ככה פעמיים-שלוש. ואני שוב נכנס לפניו, גלגלים, נפנופים, לך אחריי, שום דבר.
"מה עושים? אני נכנס פעם שלישית, אומר, עכשיו אני אצמד עוד יותר קרוב. אני עובר לפני הכנף ויושב עליו הכי קרוב שאתה יכול לפני שאתה מתנגש, לטייס. ואנחנו רואים אחד את השני. את הנוסעים לא ראינו, לא יודע אם בגלל הווילונות
ב־,13:52 השעה שבה היה אמור לנחות בקהיר, כפי שעלה אחר כך מתוך קלטות הקופסה השחורה, ניסו שלושת אנשי הצוות בקוקפיט של הבואינג הלובי לזהות היכן הם נמצאים, תוהים אם משהו לא בסדר במכשירים" .זה חורק בצורה נוראה," אמר שם הקברניט. דקה או שתיים אחר כך עלה על רשת הקשר הפקח הקהירי: "התקרב למסלול נחיתה ,"23אמר לו, ורגע אחר כך הוסיף, נדהם, "מקומך נעדר, מקומך נעדר" .
זמר, בינתיים, מנסה לחמוק ככל יכולתו ממילוי הפקודה המסויטת, שהיה חלק ממנסחיה: "כל הדבר הזה קורה בצהריים. אני טס פעם אחת מצד ימין של המטוס, ופעם אחת מצד שמאל, משנה צדדים. אני נכנס קרוב, סנטימטר, בשביל שהוא כל הזמן יסתכל עליי, ואני יורה שניים־שלושה צרורות בתותח, לא אליו, אלא ישר קדימה. אני יורה כדורים. רואים את הכדורים. ראיתי שרואים אותם גם בתוך האובך, גם בתוך החול הזה. רואים, הכדור זוהר. היו צבעים שונים. זה היה ממש ברור.
"יותר מאוחר, כשהייתה ועדת חקירה של איגוד הטייסים הבינלאומי, קיבלתי את כל ההקלטות שלו. הוא צורח על הפקח בקהיר, 'המיגים יורים עליי, תסלק אותם. המיגים יורים עליי'. ואז יש קול של טייס-המשנה הלובי. הוא הבין כנראה, הוא גם היחיד מהצוות שנשאר בחיים.
"בקיצור, אני יורה, ופעם או פעמיים אומרים לי בקשר, 'תפיל אותו, תפיל אותו'. ואני אומר, חכו. הבקר מ־511 (יחידת הבקרה האווירית באום חשיבה) מדבר איתי. הוא קשור טלפונית למשל"ט של חיל האוויר, שנותן לו הוראות להעביר אליי. אז אני שומע אותו אומר 'תפילו אותו', באחת הפעמים שאני מסתובב סביב המטוס. בפעם השנייה הוא אומר לי, 'זאת הוראה ממפקד החיל'. יש מילת קוד למפקד החיל, שכל הטייסים מכירים. אותו כינוי מאז ועד היום, כשמפקד החיל נותן הוראה להפיל. ואני אומר, 'רגע. רגע. חכו, חכו'. יש לי תחושת בטן, שאני לא יודע להסביר, שזה טעות, שזה ברדק.
"הנווט מתחיל ללחוץ עליי, ובצדק, מתפקידו לעשות את זה: צריך לגמור מיד ולחזור, כי אנחנו כבר באמצע הדרך (בין רפידים לאסמאעיליה), ושמה יושבים הרעים. במטוסים הייתה מותקנת מערכת התראה שידעה לאתר ולהציג טיל 2‑SA, עמוד חשמל ענק, שיש לו מנוע ארוך והוא יכול לטוס רחוק לגובה 70 אלף רגל. עמדת השיגור שלו כוללת מכ"מ קרקעי, שמחפש בכל הגזרה. לנו יש אפשרות לדעת שהמכ"מ פעיל. כשהמכ"מ הזה מאתר מטוס אויב, הוא נצמד אליו וכל הזמן נעול עליו. הוא כבר היה נעול עלינו, והנווט התחיל לצעוק עליי. הדרגה החמורה ביותר היא כשהמכ"מ משדר הוראות יירוט. מכשיר ההתראה שלנו כבר אמר לנו: יש הוראות יירוט. זה המצב שלנו. אין לנו התראה נוספת, אם הטיל באמת באוויר.
"מפקד החיל תופס אותי בטלפון: 'רוץ לבית החולים ותחתים אותם'. הטייסים רצו לבוא. אמרתי להם, 'אתם נשארים בכוננות'. זה היה תירוץ. מה לעשות, לנו יש פריבילגיה לא לראות בעין את אלה שאנחנו פוגעים בהם. היו שם צרחות תופת. טייס המשנה הלובי היה בהלם. לא דיבר. הבנתי שאני לא אוציא ממנו שום חתימה"
"עכשיו, הראות מחורבנת. הטיל בא ממערב ישר אלינו. אנחנו טסים מערבה, הטיל טס מזרחה. זאת אומרת, אנחנו רואים רק את העובי שלו. האש היא מאחוריו. יש סיכוי שהיינו רואים את הלהבה מאחורה - על רקע האובך זה היה זוהר יותר, נניח - אבל על זה לא חשבתי בכלל.
"כל השלב הזה, מהרגע שבפעם הראשונה המטוס לא נענה להוראה שלי ועד שנאמרה בפעם הראשונה ההוראה 'תפיל אותו', אני נע בין לתמרן ובין להגיד למספר שתיים מה לעשות, וכל הזמן חושב: 'דגל שחור או לא דגל שחור? בלתי חוקי בעליל או לא בלתי חוקי בעליל?'
"ללא ספק, זאת הוראה ישירה של מפקד החיל. אדם שבסמכותו לעשות את זה. הוא יושב בבור, יש לו מקורות אינפורמציה שלי אין. אני לא יודע מה המטוס הזה. כשאני תפסתי אותו, הוא היה בין אום חשיבה לביר גפגפה (רפידים). מהניסיון שלי, כשכתבתי את הפקודה חצי שנה קודם, אום חשיבה הוא יעד חשוב מאוד. יש גם אחרים - הכור בדימונה כמובן, תל־אביב. הם פחות רלוונטיים במקרה הזה, אבל אום חשיבה בהחלט יכול להיות יעד. ואני לא יודע מה המטוס עשה, איפה הוא נסע, ואני כל הזמן עסוק בהתלבטות האם הספק שלי מספיק חזק בשביל לגבור על פקודה של מפקד החיל.
"בסוף אתה צריך להחליט. היה ברור לי שאם נמשיך הלאה, הטילים יפילו אותנו. כשאני במהירות 250 קשר, כושר התמרון שלי הוא עלוב, סיכוי טוב שהטיל יפיל אותי.
"התייעצות קטנה עם הנווט. הנווט אומר לחזור הביתה מיד. אני מחליט שאני עושה דבר אחרון. מנסה פעם אחרונה. אני אפילו לא יודע כמה דברים שידרתי וכמה צעקתי מתוך כעס ומתוך התרגשות כזאת של 'חבר'ה, מה אתם רוצים ממנו? הוא הלך לאיבוד'. את זה אני חושב בליבי. אני לא צועק את זה. ואני אומר, ניסיון אחרון. הוא לא מגיב. כלום. ואז אני יורה.
"אני יורה, כי אני איש המערכת, ואני מקבל את הפקודות, אפילו שאני לא אוהב אותן. אני עושה מה שמפקד החיל אומר. אני מכוון לחלק האחורי של המטוס, איפה שנמצאים המנועים. מאוד קיוויתי שהוא יצליח לעשות נחיתת אונס על הדיונות.
"אני יורה שני צרורות קצרים, ומחכה לראות מה קורה, ואני רואה שהוא מתחיל להנמיך. אני מתחיל לראות עשן יוצא מהחלק האחורי. אני מבין שפגעתי ועוקב אחרי זה. הוא נוחת קרוב לכביש. יש לו אנשים, אני יודע, מהיציע ראיתי את זה. היו שם כמה דיונות, כי המטוס קופץ, יורד, קופץ, חצי מתהפך, הוא לא התהפך לגמרי, עושה סלטות.
6 צפייה בגלריה
זמר (מימין), עם הנווט אברהם עשהאל, שנפל בשבי הסורי ביום כיפור
(צילום: גף צילום חצור, מתוך "האחת" באדיבות "קסטינה תקשורת" וכאן 11)
"אני נזכר בו מדי פעם, בדרך כלל בלילה. יש שתי נקודות שאני רואה בעיניים. אחת מהן היא שהמטוס הזה פוגע בקרקע, ומסתבך, ויוצא אבק ויוצא עשן. ואחרי זה רואים סילונים של עשן שחור כזה, וברור שזו כנראה אש. אין לי מה לעשות שם יותר, ואני חוזר. נוחתים. איך? אני לא יודע. כשהמראנו הייתי בטוח שאחזור לשארם א־שייח’, אבל נחתנו בבסיס ברפידים. מפקד החיל תופס אותי בטלפון. 'רוץ מיד לבית החולים. לשם מביאים את אלה שנשארו בחיים. רוץ ותחתים אותם, שזה...'
"הטייסים רצו לבוא איתי. אמרתי להם, 'אתם לא באים, אתם נשארים בכוננות'. זה היה תירוץ. אני כל כך שמח שהם לא באו איתי, כי זאת הייתה תמונה קשה. מה לעשות - לנו, הטייסים, יש פריבילגיה שגם את אלה שאנחנו פוגעים בהם, אנחנו לא רואים בעין. היו שם צרחות של תופת. היה שם ריח של בשר... אנשים שרופים. ריח מזעזע. כמעט עם כולם אי-אפשר היה לדבר. עם טייס המשנה הלובי אפשר היה לדבר, אבל הוא היה בהלם. הוא ידע צרפתית בעיקר. הוא לא ענה לי, והבנתי פתאום, אני לא אוציא ממנו שום חתימה. בית החולים זה הדבר השני שבו אני נזכר לפעמים בלילות, חוץ מהמטוס שמסתחרר בדיונות. הצרחות, הריח של אנשים שרופים. זה מלווה אותי כבר 50 שנה".
אל מסיבת העיתונאים, שהתקיימה יומיים מאוחר יותר, נגררו גם שני הטייסים. התברר שאת הפקודה נתן מפקד חיל האוויר דאז, אלוף מרדכי הוד, לאחר שעידכן את הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, וקיבל את אישורו. דדו, שאישר את הפקודה כשהוא עדיין מנומנם, לאחר ליל מבצע גדול בלבנון ‑ לא ידע באותו רגע שמדובר במטוס נוסעים אזרחי. משה דיין, אז שר הביטחון, ניער מעליו את הפרשה, כאילו הייתה רק גרגיר אבק.
"יום למחרת, בבית, דבר ראשון אני מרים טלפון ל(אלוף) מוטי (הוד), מפקד החיל, ואומר לו, מוטי, תראה, אנשים בלחץ. עשינו מעשה קשה. אנחנו רוצים להבין לפחות מה עומד מאחורי ההחלטה. אפשר להיפגש איתך לקפה? 'בטח', למחרת בבוקר אני מקבל הודעה: 'מחר אחרי הצהריים אתם אצל מפקד החיל. שעה אחרי זה אצל הרמטכ"ל ויום אחרי זה אצל שר הביטחון'.
"נוסעים למטה. למוטי. בפגישה איתו, אמרתי בליבי, אני מזהה משהו שאני לא אוהב, התחמקות מאחריות. הוא לא אמר במפורש: אני נתתי את ההוראה. אף מילה על 'למה אמרתי כן'. אנחנו הולכים לדדו. הוא אומר, 'חזרתי אחרי הצהריים הביתה, אחרי יומיים בלי שינה ופעילות אינטנסיבית, מת מעייפות'. מוטי טילפן אליו לפני ההחלטה. 'הטלפון בא כשאני רק נרדמתי, ואמרתי לו: מוטי, אני כל כך הרוג שאני לא מבין מה אתה אומר לי. תחליט מה שתחליט, אני מגבה'. ככה הוא אומר לו. בסדר גמור.
"ואז אנחנו הולכים למשה דיין. אמנם לא עליי ועליו כתבו את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר', אבל אנחנו שנינו מאותו הכפר. הוא ילד מהכיתה של ההורים שלי בנהלל. אני מכיר אותו מילדותי. משה דיין אמר, 'אה, שלום, מה שלומך? מה שלום אמא?' החלטתי שאני לא משחק איתו חבר, אלא אני ענייני. אמרתי, 'תודה, באנו בשביל הטייסים. כולנו', אמרתי לו, 'לא רק אני, לא מבינים למה החליטו כמו שהחליטו, ואנחנו רוצים להבין'. הוא התחיל ללכת סביב, וכמעט חזר על הסיסמאות שלו. אתם זוכרים את הסיסמאות שלו, 'טוב שארם א־שייח’ על פני שלום', 'מעולם לא היה מצבנו טוב יותר'? וזה רגע לפני מלחמת יום כיפור. יצאתי משם עם מצב רוח רע לכל הערב.
"אני לא נוסע הביתה, אלא אל המגורים של מפקד הבסיס, רפי הר-לב, שהיה אז בסוף התפקיד. אני מספר לו על סיבוב הגנרלים, מכניס את היד לכיס, ואומר לו: 'הנה המפתחות של הטייסת, תטפל בזה. מחר, שיהיה לך מישהו חדש'. והוא אומר, 'אני מבין אותך, בוא נשתה איזה כוס ונירגע רגע. המצב הנסער שאתה נמצא בו לא מתאים להחלטות קרדינליות. אני מכיר אותך. אתה עושה טעות שתצטער עליה. בוא נעשה סיכום. אתה לוקח, אפשר ממחר בבוקר, שבועיים חופש. אני מסדר שני כרטיסים באל על לך ולאשתך. אתם טסים לאן שאתם רוצים, ונדבר כשתחזור מהחופש'. ממזר, הצליח לעבוד עליי.
"טסנו ללונדון. כשחזרנו, הייתה שיחה ארוכה עם רפי, וגם שיחה עם בני פלד, שכבר פורסם שהוא יהיה מפקד חיל האוויר במקום מוטי הוד. שניהם אמרו לי: 'חיל האוויר צריך אותך, אנחנו רוצים שתישאר עוד כמה חודשים'. סוכם שאשאר עד אמצע אוקטובר. ובאוקטובר, הכול משתנה".
באוקטובר פורצת מלחמת יום הכיפורים והכול אכן משתנה. אבל 40 שנה אחר כך, כשייפתח ארכיון המדינה ניתן יהיה לזהות דפוסים מוכרים. להבחין כבר אז בזחיחות, ביוהרה, בסירוב לקחת אחריות. ישראל אמנם תתנצל רשמית ותשלם פיצויים, אבל ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון דיין והרמטכ"ל דדו יקבעו כי הייתה זו אשמת הטייס הצרפתי־לובי. דיין וגולדה יתנגדו גם להקמת ועדת חקירה של אסון התעופה הגדול בתולדות ישראל.
האם ועדה כזאת יכולה הייתה לשנות את מהלך העניינים? לעצור את המחדל הדוהר שבפתח? לעולם לא נדע.
"חמש שנים בערך אחרי האירוע, אני כבר אזרח, קורא ריאיון עם מוטי הוד", מסכם זמר. "הוא פרש מהצבא בכלל, לא רק מחיל האוויר, וכמובן שאלו אותו גם על המטוס הלובי. הוא לא מתחמק, הוא אומר, 'כן, הייתה אי-בהירות, מזג האוויר וכו', ומפקד הטייסת שהיה שם בשטח החליט שזה המעשה הנכון לעשות, והוא עשה את זה'. יופי. היה לנו שיח לא קל.
"הנווט של הפנטום השני, ברוכי גולן, שהיה הכי צעיר בינינו, נהרג במלחמת יום כיפור. הטייס של ברוכי, דורון שלו, נהרג בהתרסקות מטוס בשנת 1977. והנווט שלי, שישב איתי בתא, הוא היום הייטקיסט ולא מוכן להיחשף או לדבר על זה. גם עבורי זו הפעם הראשונה מזה 50 שנה שאני פותח את הנושא לא בפני הקרובים שלי. אני נזכר באירוע הזה לא מעט פעמים. המקרה הזה הוא נקודת מפנה בחיי".
יפתח זמר היה מפקד הטייסת שלי. אהבתי אותו אז, בשנת 1973, ואני אוהבת אותו עד היום. זמר היה מפקד טייסת אחר. אולי הוא לא היה הטייס הכי טוב בטייסת, אבל הוא היה צנוע, ערכי, הגון וישר. הוא לא נחשב איש רעים להתרועע, שנא אלכוהול והתרחק ממסיבות ריקודים, אבל הוא טיפל באנשים ודאג לצורכיהם. הוא הכיר מקרוב כל חייל וקצין בגף הטכני והתמצא בפרטים הקטנים והאישיים של כל פקודיו. פקידת מבצעים שליבה נשבר, קצין שהסתבך בחובות, חייל נפקד שזקוק לביקור בית וכמובן נהגו האישי, יואל, שאותו טיפח במסירות של אב אוהב ורחום.
בשנה שלפני המלחמה, זכורים לי רגעים שבהם הרגשתי שותפת סוד. סוד כמוס בהחלט. פעם בכמה שבועות, באור ראשון, כשכל הבסיס עדיין ישן, זמר היה אוסף אותי ממגורי הבנות. הוא נהג בעצמו בכרמל שלו. "בוקר טוב סימקה", אמר. כך הוא קרא לי אז, ככה הוא קורא לי גם היום. ירדנו יחד אל הטייסת כשמסביב דממה מוחלטת. אף מטוס לא טס, נפש חיה לא הסתובבה על המסלולים, בטייסות ובדירים התת-קרקעיים. מראה חריג ביותר. על לוח הטיסות היה רשום אות הקריאה של זמר, בלי שום פירוט של פקודת המבצע. לבוש בג'י-סוט (חליפת לחץ), הוא היה ממריא לבדו לטיסה סודית ביותר, שרק מפקד הטייסת היה מורשה לעשות אותה.
בחדר המבצעים הייתה דממה כשזמר טס. ערוץ הקשר שהפיק רעש תמידי וממנו היו נשמעים כל היום דיווחי הטייסים – היה סגור. ישבתי שם בדממה מוחלטת עד שקיבלתי הודעה ממגדל הפיקוח שזמר נחת, וכעבור דקות אחדות הוא נכנס לחדר המבצעים. היה ברור שיש לטיסות האלה משמעות גדולה ואחריות גדולה. הבנתי שהטיסה סודית ביותר, אבל לא ידעתי מה הסוד.
בשבוע השני של מלחמת יום כיפור נפגע מעל אדמת סוריה מטוס המיראז' של סגן-אלוף אבי לניר, מפקד טייסת 101, הסמוכה לטייסת הפנטומים שלנו בבסיס חצור. הוא צנח בשלום, נשבה, נלקח לחקירה ועבר עינויים קשים. הוא לא נשבר בחקירות ועונה למוות. רק בדיעבד התברר שלניר, כמו זמר, הוכשר להפעיל מערכת נשק מיוחדת וסודית. אז גם הבנתי את פשר טיסות הבוקר המסתוריות.
בזמן המלחמה, הטייסת שלנו ספגה מכה אחר מכה. קשה במיוחד הייתה ההתמודדות עם גורלם הלא-נודע של טייסים שנטשו את הפנטום שלהם בשטח האויב. בוקר אחד זמר קרא לי וביקש שאתבונן בתמונה שהחזיק בידו ואנסה לזהות את המצולם. בתמונה המטושטשת נראה בחור שוכב על מיטה. הצילום נעשה מצד הרגליים לכיוון הראש באופן שקשה היה לזהות את הפנים. ובכל זאת,
זיהיתי מיד. זה "עשה", אמרתי. התברר שאברהם עשהאל, נווט שמטוסו נפגע מהאש הסורית, היה ברשימת הנעדרים וצולם בבית החולים על ידי הצלב האדום. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא זוהה ושהתעורר סיכוי של ממש שהוא נשאר בחיים ונמצא בשבי.
עוד באותו ערב נסענו יחד לבית הוריו של עשהאל בפתח-תקווה כדי להתיר את הספק. קשה לתאר את הרגע שבו הורים מגלים לראשונה שבנם, שנחשב לנעדר, נותר בחיים. יפתח זמר נסע עוד פעמים רבות אל בתי הורים ששכלו את בניהם, ואל אלה שבניהם נפלו בשבי או הוכרזו כנעדרים. 21 משפחות כאלה היו בטייסת שלנו, ובכולן הוא ביקר. לילה אחרי לילה, כשיואל הנהג לצידו, הרחיק לצפון ולדרום לבקר את המשפחות ולתמוך בהן. אין עוד מפקד טייסת שעשה כל כך הרבה במלחמת יום כיפור לטובת כל כך הרבה משפחות שכולות כמו זמר, וספק אם היה מפקד אנושי ורגיש כמוהו.
הפלת המטוס הלובי היא אירוע מחולל שהשפיע על תפקודה של טייסת 201 במלחמת יום כיפור. ההשפעות, כמו גם גילויים עיתונאיים חדשים, נחשפים בסדרת הטלוויזיה החדשה "האחת", שתשודר במשך ארבעה ימים ברצף ב"כאן", החל מיום שני 18 בספטמבר.
הסדרה – שביים גלעד טוקטלי – מגוללת את סיפור ההפתעה, הכישלון, ההתאוששות והגבורה של חיל האוויר במלחמת יום כיפור, כפי שטרם סופר. מובאות בה עדויות חדשות של טייסים ונווטים מטייסת הפנטום הראשונה, טייסת "האחת" המיתולוגית, והכול מנקודת מבטה של חיילת צעירה ששירתה כפקידת המבצעים של הטייסת - סימה שביט (היום סימה קדמון) שהפכה מאז לעיתונאית בכירה ובעלת טור ב"ידיעות אחרונות".
טייסת הפנטומים 201 ("האחת") היא הטייסת שספגה הכי הרבה אבדות במלחמה. שבעה טייסים ונווטים נהרגו. 14 טייסים ונווטים נפלו בשבי. 15 ממטוסי הטייסת נפגעו, התרסקו וננטשו. למרות האבדות הקשות, "האחת" המריאה ל-758 גיחות והיא טייסת הפנטומים שהצליחה להפיל הכי הרבה מטוסי אויב במלחמה: 35.
לוחמי "האחת" פותחים את הלב מול סימה קדמון ומדברים בפעם הראשונה לעיני המצלמות על משבר הפיקוד בטייסת, על קונפליקטים שמסרבים להתאחות גם אחרי חצי מאה, על טייסים שהתחזו לחולים כדי לא להמריא לגיחות מסוכנות, על העינויים שעברו בשבי ועל גיחה טראומתית אחת, ששנויה במחלוקת עד היום.
פורסם לראשונה: 00:01, 08.09.23
