הם צעדו בכל הרחובות הסמוכים לכיכר הבימה. הגשם לא הרתיע אותם. חיילים בצבא הדמוקרטיה. בטוחים שהם נאבקים בכוחות האופל שמאיימים עלינו להובילנו לעולם שלישי. הלב איתם. הראש מתחבט. דנה אולמרט, הבת של, ועוד אחדים מחברי המסדר האנטי־ציוני, הודיעו שהם מגיעים דווקא, כן, דווקא, עם דגלי פלסטין. הם קראו תיגר על המארגנים שלא רצו לראות אותם שם. המארגנים ניצחו. דגלי ישראל שלטו בכיכר. וטוב שכך. זה גם הדגל של תומכי הרפורמה. יש משהו שמאחד את המחנות. וגם זה משהו.
אנחנו לא בעיצומה של מלחמת אזרחים. רחוק מכך. אבל אנחנו בעיצומה של מלחמת תרבות. זו מלחמה של דעות, של רעיונות, של טענות, של מילים. זו מלחמה שחייבת להסתיים בפשרה. ובמלחמה הזאת נעשות טעויות קשות. את האחרונה שבהן עשתה נשיאת ביהמ"ש העליון, אסתר חיות. היא אמרה דברים נכוחים. אבל היא בעיקר איבדה את המקום האובייקטיבי שהוא נשמת אפו של השופט והשיפוט. אהרן ברק כבר גרם לנזק בבליץ הראיונות שלו. חיות הגדילה את הנזק. משום שמה שאפיין את אסכולת ברק הוא "אני ואפסי". אטימות מוחלטת לביקורת. חיות המשיכה בדיוק באותו קו. היא השמיעה בדיוק את הטענות של גוש האפוזיציה, אומרים תומכי נתניהו. והם צודקים. זה לא אומר שהטענות מצוצות מהאצבע. זה אומר שחיות לא תרמה כלום, אבל כלום, להורדת המתח, להידברות. ובשלב הזה זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
המחלוקת היא לא בין חיות לבין שר המשפטים. המחלוקת היא בין משפטנים דגולים למשפטנים דגולים. וחיות בחרה באסכולה של אהרן ברק. היא המשיכה באותו קו שמאפיין את חברי האוליגרכיה המשפטית והשיפוטית כבר עשרות שנים: הם לא מוכנים להתמודד. הם לא מוכנים להודות שאולי הם קצת הגזימו. הם לא מוכנים להכיר בעובדה שחלק מפסקי הדין שלהם היו פוליטיים למהדרין. הם לא מוכנים להודות שהם הפכו את הפרקליטות למבצר שאסור לבקר אותו, ומי שמבקר אותו נבעט החוצה. והם בוודאי לא מוכנים להודות בעובדה שיותר מדי שנים הם הפכו את בית המשפט למועדון סגור, שכל אמירה ביקורתית עליו היא פגיעה בקודש הקודשים, והתקפה על שלטון החוק והדמוקרטיה. בעשור האחרון התחולל שינוי מסוים. וטוב שכך. אבל הוא הגיע בעיקר בזכות העקשנות של איילת שקד, לא בדיוק חסידת האסכולה של ברק וחיות.
התפקיד של חיות היה להציע הידברות כדי להגיע לרפורמה בהסכמה. ואת זה היא לא עשתה. היא שפכה שמן למדורה. היא נשאה נאום שהיה מתאים לאחד מדוברי ההפגנות אתמול בערב. לא לנשיאת בית המשפט העליון. היא אמרה בדיוק מה שאמרו ואומרים כבר שנים מתנגדי הרפורמה. כל רפורמה. הרי לא הייתה ביקורת אחת, רק אחת, שהם היו מוכנים לדון בה. לא הייתה הצעה אחת לשינוי שהם היו מוכנים לשקול. הם דיברו גבוהה גבוהה על ריבוי דעות ופתיחות, אבל הגיעו לשיאים של אטימות. חיות המשיכה באותו קו. היא סיפקה דלק לדוברי ותומכי ההפגנה. הייתה לה הזדמנות להיות חכמה. הייתה לה הזדמנות להשפיע. הייתה לה הזדמנות להפעיל את צפירת ההרגעה. היא פיספסה אותה.
וכדי להבין את האבסורד, הגיעו התגובות של ראשי מפלגות האופוזיציה. לא עברו דקות מתום נאומה של חיות ביום חמישי בערב, והם פרסמו כולם בדיוק את אותה תגובה. יאיר לפיד: "חותם על כל מילה בדברי נשיאת בית המשפט העליון". מרב מיכאלי: "מחזקת את נשיאת בית המשפט העליון... על האמת שאמרה בלי פחד". זהבה גלאון: "הנאום המכונן של הנשיאה חיות... תיארה במדויק איך תיראה הדיקטטורה החשוכה". יאיר גולן: "הפור נפל. שופטי בית המשפט העליון הבינו". גדעון סער: "הנשיאה חיות, בנאום מצוין, היטיבה להסביר את הפגיעה החמורה בזכויות ובחירויות של אזרחי ישראל אם תמומש התוכנית לריסוק מערכת המשפט".
כל מי שטען עד היום שבג"ץ הוא גוף פוליטי, שנוקט עמדה – קיבל הוכחה. לפיד, גלאון, מיכאלי, גולן, סער, מפגיני הכיכרות וחיות – חד הם. זה הדבר האחרון שביהמ"ש העליון זקוק לו. מה יקרה בהחלטה הבאה שתצטרך חיות לקבל, בעניין שבמחלוקת בין הקואליציה לאופוזיציה? ומה יקרה לאמון הציבור, בהנחה שהציבור הוא לא רק אלה שהפגינו אתמול, אלא גם אלה שחפצים ברפורמה?
אנחנו זקוקים לפרק חדש. לא עוד פרק של פולמוס ויריבות, אלא פרק של הידברות. פרק של הקשבה. בהפגנות אתמול בערב נאמרו דברים מהלב. אבל הצדק לא בכיס של אף אחד. וביום שבו המפגינים, ראשי האופוזיציה, ברק וחיות יואילו להקשיב, באמת להקשיב, לאלה שחושבים אחרת – יתחולל השינוי. וזו תהיה המתנה הטובה ביותר לשלטון החוק ולדמוקרטיה.
