ה"ג'ניניזציה" היא התהליך הבולט ביותר ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים - כלומר, התפשטות המודל של מחוז רווי בטרור ובאנרכיה למוקדים נוספים. וכך, המציאות הקשה שאפיינה עד לפני שנה בעיקר את אזור ג'נין, "הדרימה" גם לשכם, טול-כרם, טובאס ויריחו. בעקבות כך, נאלץ צה"ל להגביר את מאמציו באזור, ששיאם במבצע "מחנות קיץ" - גדול המהלכים הצבאיים באזור מאז "חומת מגן" ב-2002 - ומתחדד החשש מהתפרצות רחבה והפיכת הגדה לזירת עימות שלישית, בנוסף לעזה וללבנון.
במסגרת הזאת, ניכרת באחרונה התחממות בזירה רגישה במיוחד, שעד כה התאפיינה בשקט יחסי: חברון. רק בחודש האחרון בוצעו פיגוע קשה שבו נהרגו שלושה שוטרים סמוך למעבר תרקומיא ופוצצו שני רכבי תופת בצומת גוש עציון, סוכל ניסיון לפיגוע המוני בעקבות מעצר פעיל טרור מאזור חברון בכביש 6, ונעצר בפעולה נועזת פלסטיני מאזור חברון שאושפז בבית-חולים לאחר שנפצע ב"תאונת עבודה" במסגרת הכנות לפיגוע תופת. בנוסף, סוכלו עשרות פיגועים שתוכננו בידי מפגעים בודדים, חוליות עצמאיות או תשתיות טרור ממוסדות, בעיקר אלה של חמאס.
אזור חברון - הגדול מבחינת השטח והאוכלוסייה ביהודה ושומרון (מתגוררים בו כמעט מיליון פלסטינים) - מהווה אתגר קבוע עבור ישראל. האזור מהווה מעוז כוח מרכזי של חמאס ביהודה ושומרון (כל 9 הצירים המייצגים אותו בפרלמנט הפלסטיני נמנים עם הארגון, והאוכלוסייה החברונית אדוקה מבחינה דתית), וממנו יצאו תשתיות טרור שביצעו פיגועים מתוחכמים וקטלניים. התעוררות ביטחונית באזור הזה סימנה תמיד עליית מדרגה באיומים הביטחוניים באזור, דבר שבלט בפרט באינתיפאדה השנייה.
ההסלמה הנוכחית ביהודה ושומרון בכלל ובאזור חברון בפרט נובעת משילוב בין שלושה תהליכים: מאמץ של חמאס שמקודם בעיקר על ידי זאהר ג'בארין, מחליפו של סאלח עארורי בהנהגת יהודה ושומרון בארגון, המנסה להוכיח את מנהיגותו, וכן להקל על עזה הנכתשת מזה שנה במלחמה; חתירת איראן להבערת השטח, בפרט באמצעות הצפתו באמל"ח המוברח דרך גבול ירדן; והחולשה העמוקה של הרשות, שכבר לא שולטת בצפון השומרון. בחברון אחיזתה רופפת מיסודה, בעקבות עוצמת חמאס, אך גם נוכח השפעת החמולות והשבטים באזור שמתריסים בקביעות נגד השלטון המרכזי ברמאללה.
באופן מוזר, ישראל תורמת להתחממות הקדרה המבעבעת באמצעות שחרור בכירי חמאס בחברון שנעצרו (מנהלתית) עם ראשית המלחמה, כנראה בשל מחסור במקום בבתי-הכלא
באופן מוזר, ישראל תורמת להתחממות הקדרה המבעבעת באמצעות שחרור בכירי חמאס בחברון שנעצרו (מנהלתית) עם ראשית המלחמה, כנראה בשל מחסור במקום בבתי-הכלא. במסגרת זאת, בלט שחרורם של מנהיגים ותיקים כמו עבד אל-ח'אלק נתשה או חברי פרלמנט דוגמת מוחמד ג'מאל נתשה, עזיז דוויכ ונאיף רג'וב (השניים האחרונים נעצרו זמן קצר לאחר שחרורם בעקבות הביקורת שהושמעה בנושא בישראל). ההערכה הרבה מלכתחילה שרוחש הרחוב החברוני כלפי אותם מנהיגים התעצמה הן בעקבות מעצרם, והן על רקע התמיכה הציבורית הרחבה בחמאס נוכח המלחמה בעזה.
התפרצות אפשרית של אזור חברון מגלמת אתגר כפול: איום ביטחוני קשה והתערערות שלטון הרשות. בשני המקרים, חמאס המחמם את האווירה ינצל חלל אפשרי - לצורך הקמת תשתיות נרחבות וקידום פיגועים, לחיזוק כוחו ברחוב, ובתרחיש קיצון גם להשתלטות על מוקדים שבהם למעשה תתפוגג הרשות. ברקע, ניצב פוטנציאל החיכוך הקשה בין ישראלים לפלסטינים שעוצמתו באזור חברון, ובפרט בעיר חברון, שגדול במיוחד נוכח קו המגע ההדוק בין שתי הקהילות.
יש להבין שמבצעים צבאיים, מוצלחים ככל שיהיו, לא יכולים לתת מענה עמוק לאתגר אסטרטגי שנשען בין היתר על תסיסה ציבורית גוברת עקב משבר כלכלי שמקורו בצמצום שיעור העובדים בישראל לאחר 7 באוקטובר (מכ-175 אלף לכ-25 אלף), ובקיצוץ העברות כספי המיסים, בעיקר ביוזמת שר האוצר
ההסלמה ביהודה ושומרון בכלל ובאזור חברון בפרט מחייבת את ישראל להיות חכמה יותר מצודקת. ראשית, יש להבין שמבצעים צבאיים, מוצלחים ככל שיהיו, לא יכולים לתת מענה עמוק לאתגר אסטרטגי שנשען בין היתר על תסיסה ציבורית גוברת עקב משבר כלכלי שמקורו בצמצום שיעור העובדים בישראל לאחר 7 באוקטובר (מכ-175 אלף לכ-25 אלף), ובקיצוץ העברות כספי המיסים, בעיקר ביוזמת שר האוצר, שגורמת לקשיי תפקוד בסיסיים, לרבות במישור הביטחוני.
ראשית לכל, ישראל נדרשת להמשך סיכול איומים מידיים, לרבות פגיעה בגורמי חמאס וציר ההתנגדות הפועלים מחוץ ליהודה ושומרון וסגירת הגבול הפרוץ עם ירדן, לצד מניעת אלימות מתיישבים קיצוניים נגד פלסטינים. מעבר לכך, מומלץ להימנע מענישה שתביא לערעור הרשות. זהו פרטנר בעייתי, אבל עדיין עדיף על שלטון חמאס, כאוס מוחלט או שליטה ישראלית ישירה ביהודה ושומרון - "כאבי ראש" מיותרים בשעה שישראל מתמודדת עם שתי חזיתות התשה וצריכה להתמקד באיום האיראני.
דיבורים על חזון שתי המדינות ודו-קיום שנה לאחר טבח 7 באוקטובר נראים תלושים, ובצדק. ואולם, ביום שאחרי המלחמה, ואולי אף עתה, חיוני להתחיל בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח לגבי עתיד היחסים עם הפלסטינים, ובמוקדה בחינת ההפרדה בין שני העמים השונים והעוינים זה את זה. זאת, לאחר שהוכח (שוב) - ובאופן טראגי במיוחד - כי הותרת בעיות מהות ללא מענה סופן שיתפרצו באופן מפתיע ויגבו מחיר כבד מאוד.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
