אידה נודל, אסירת ציון שעלתה לישראל מברית המועצות בשנת 1987 לאחר 16 שנות מאבק, הלכה לעולמה היום (שלישי) בגיל 90. סיפור מאבקה היה לאחד מסמליה הבולטים של יהדות ברית המועצות תחת השלטון הקומוניסטי.
7 צפייה בגלריה
שער עיתון "ידיעות אחרונות" ביום עלייתה של נודל לישראל ב-1987
(מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
7 צפייה בגלריה
"הגירתך אינה רצויה". אידה נודל ביום הגעתה לארץ עם אחותה הלנה פרידמן
(צילום: Simionski Israel, ארכיון דן הדני , הספרייה לאומית)
הנשיא יצחק הרצוג ספד לה: "אני זוכר כאילו היה זה היום כיצד התרגש אבי, הנשיא חיים הרצוג, לקבל את פניה בחום בבית הנשיא עם עלייתה. חשוב לזכור ולהזכיר את סיפורם של אסירי ציון שברוח ובאומץ שינו עולם. יהי זכרה ברוך".
נודל נולדה בחצי האי קרים. כשהייתה בת 9 נהרג אביה במלחמת העולם השנייה, ואמה גידלה לבדה את שתי בנותיה, אידה ואלנה. הן עקרו למוסקבה ושתי הבנות למדו בבית ספר לא-יהודי, אף כי בבית נשמרה המסורת, בעיקר בימי חג ומועד. ב-1956 סיימה נודל לימודי כלכלה. אחותה, הצעירה ממנה בשנתיים, נישאה וילדה את בנה הבכור ימים ספורים לפני מות אמן. נראה כי ההחלטה לעלות לישראל התקבלה לאחר שבנה של אלנה ספג קריאות גנאי אנטישמיות בבית ספרו.
ארבעת בני המשפחה (אידה, אחותה, בנה ובעלה) הגישו בקשת הגירה לישראל בראשית 1971. בעוד שאחותה ובני משפחתה הורשו לצאת את גבולות ברית המועצות והגיעו ארצה ב-1972, נודל קיבלה הודעת סירוב נחרצת, בנימוק של "ידיעת סודות" הקשורים למקום עבודתה. באותה תקופה עבדה ככלכלנית במכון מיקרוביולוגיה במוסקבה, ובמסגרת זו עסקה בתכנון כלכלי. מידת חשיפתה למידע מסווג, במסגרת עבודתה אינה ידועה בבירור, אולם על פי עדותה, במסמך שהועבר לידיה על ידי מפקחת ממשרד ההגירה נכתב כי "ידוע לנו שאת לא יודעת שום סודות, אבל אולי שמעת משהו. ועדה מיוחדת החליטה שהגירתך אינה רצויה עד 1977".
7 צפייה בגלריה
כולם פעלו למען האישה שהפכה לסמל המאבק בקומוניזם. אידה נודל עם נעמי שמר
(צילום: מיכאל קרמר)
7 צפייה בגלריה
הסרטון מסיביר הכה את העולם בתדהמה. נודל וליברמן בתיכון מקיף יהוד ב-2017
(צילום: שאול גולן)
נודל, שפוטרה בינתיים מעבודתה, סירבה לקבל את הכרעת הדין והחלה לפעול במרץ למען שחרורה ולמען שחרור מסורבי עלייה נוספים. במהלך השנים הבאות עסקה באיתור ובטיפול באסירים יהודיים ובבני משפחותיהם, והקדישה זמן ניכר לפגישות עם תיירים מהעולם המערבי, כדי שיעבירו אל מחוץ לגבולות המדינה הקומוניסטית את תמונת מצבם העגום. עד מהרה הפכה לאחת הפעילות הבולטות ביותר של המאבק הציוני, וככזו משכה אליה את מלוא תשומת הלב של השלטונות, משלב זה ואילך הפכה נודל למטרה מסומנת שהושקעו מאמצים גדולים להשתיקה.
ארבע שנות גלות בסיביר
נודל נעצרה שוב ושוב לחקירות במשרדי הקג"ב. בהפגנות בהן השתתפה, בודדו אותה השוטרים משאר המפגינים והתנכלו לה "למען יראו וייראו". נעשו נסיונות לתקוף אותה ברחוב, מכשירי ציתות והאזנה הושתלו בדירתה ושומרים סמויים עקבו אחריה. בין היתר, אף איימו עליה באשפוז כפוי במוסד לחולי רוח. ביוני 1978 היא הפגינה ממרפסת ביתה. מאורע זה הוביל להגשת כתב אישום נגדה בעוון התנהגות אלימה, הפרת סדר וחוליגניזם זדוני.
7 צפייה בגלריה
הסובייטים הפכו אותה לקלף מיקוח מול המערב. הפגנה מול בית סוקולוב לשחרור נודל
(צילום: מאיר כפיר, ארכיון דן הדני , הספרייה לאומית)
משפטה נערך בדלתיים סגורות ובסיומו נידונה לארבע שנות גלות בסיביר. בנאום הסיכום שלה אמרה נודל: "אני עומדת למשפט על שבע השנים האחרונות, שבמהלכן למדתי להלך כיהודיה גאה, ובכל פעם שהצלחתי לסייע לקורבן נוסף גאה ליבי בתחושה שאין דוגמתה. אולי דומה הדבר לתחושת אישה שנותנת חיים חדשים. איש מביניכם, שופטיי, אינו מסוגל למצוא עונש שימחק את הניצחון והשמחה של שבע השנים הללו".
לאורך כל תקופת מאבקה של נודל בשלטונות הסובייטים, פעלו נמרצות למען שחרורה אלנה אחותה, ובעלה אריה פרידמן. במשך השנים הצליחו בני הזוג לרתום לעזרתם עוד ועוד גורמים, ומה שהחל כמחאה מצומצמת ויחסית שקטה, הפך בסופו של דבר למאבק מתוקשר היטב לא רק בישראל, אלא בעולם המערבי כולו. בשנה הראשונה לריצוי עונשה בסיביר, תועדה נודל בסרטון קצר שצילם יבגני צירלין, מסורב עלייה ממוסקבה שהגיע לבקרה. נראו בו תנאי המחיה המחפירים, הקור המקפיא והמחסור במזון, ונודל עצמה הישירה מבט למצלמה באומרה: "אם תשכחו אותנו, כל הייסורים שעברנו היו לשווא".
הסרטון הוברח למערב בשנת 1979 והיכה את צופיו בתדהמה. הוא עורר גל תגובות חוצה גבולות ויבשות, הן מצד אנשים פרטיים ששלחו לנודל אלפי מכתבים וחבילות סיוע, והן מצד אישים מפורסמים - שחקנים, פוליטיקאים, אילי הון, ראשי מדינות ואף האפיפיור שנשא תפילה לשלומה. ארגונים רבים - יהודיים ולא יהודיים, ארגוני נשים וארגונים למען זכויות אדם - כולם פעלו למען האישה שהפכה לסמל המאבק בקומוניזם וניהלה אותו ביד רמה ממקום כלאה.
אחרי ארבע שנים בסיביר חזרה נודל למוסקבה, אולם התברר לה שדירתה הוחרמה ונאסר עליה להתגורר בערים מרכזיות. במשך כחצי שנה נדדה ממקום למקום עד אשר קבעה את משכנה בבנדרי, עיר קטנה במולדביה, שהיתה אז על גבול רוסיה-רומניה, וגם שם נמשך המעקב הצמוד אחריה. לכל אורך הדרך לא הפסיקה להציג את דרישתה לעלות לישראל. הסובייטים, שראו כיצד הפכה דמותה למיתוס ולסמל, הפכו את העיסוק בעניינה למעין קלף מיקוח מול המערב. בסופו של דבר, הודות ללחץ הציבורי האדיר מחד, ולתחילת שקיעתו של השלטון הקומוניסטי מאידך, ניתנה ההנחייה לשחרורה. ב-15 לאוקטובר 1987 הגיעה אידה נודל לישראל.
בשנת 1990 פירסמה נודל ספר אוטוביוגרפי "יד בחשיכה" אשר זכה להצלחה מרובה. את משכנה קבעה בכרמי יוסף, סמוך לבית משפחת אחותה. מאז הגעתה ארצה, לקחה חלק ואף יזמה מגוון פעילויות חברתיות למען קליטתם של העולים מבריה"מ וכן הביעה את דיעותיה הפוליטיות הימניות. אותה התנהלות נחושה וישירה שהיתה לסימן ההיכר של מאבקה בסובייטים, באה לידי ביטוי גם ביחסה למציאות הישראלית, אותה ביקרה לא פעם בפומבי.
שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה מסרה כי היא "מרכינה ראש עם לכתה לעולמה של אסירת ציון ופעילת העלייה אידה נודל. אידה הייתה אישה אמיצה וגיבורת עלייה שהקדישה את חייה למען שחרור יהודים לישראל ופעלה נגד השלטונות בברית המועצות לשעבר. אידה פעלה ללא לאות ובלי פחד לשחרורם ועלייתם של יוצאי ברית המועצות בשנות ה-70-80 בתקופת מסך הברזל בנפילתו ולאחר מכן. היא שילמה מחיר אישי כבד כשנכלאה למאסר ארוך בן 4 שנים, על כך הוכרה על ידי מדינת ישראל כאסירת ציון במשרד העלייה והקליטה. להבת הציונות בערה בה תמיד, וזאת המורשת שהנחילה לכולנו, שיהודים צריכים תמיד להציל יהודים ולפעול ללא מורא. אידה היתה אישה אמיצה ונדירה, יהי זכרה ברוך".
יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר ואסיר ציון נתן שרנסקי הוסיף: "אידה נודל היתה חברה נאמנה של אסירי ציון, פעילה בתנועה לשחרור יהודי ברית המועצות. אידה הקפידה לשמור על קשר עם האסירים ועשתה הכל כדי שהעולם ידע על מצבם. ועל כך קראנו לה, 'האמא של אסירי ציון'. יהי זכרה ברוך".
