לאחרונה הרצינו ב"בית חינוך עיוורים" בירושלים. בשלב השאלות, אתגרו אותנו חניכות וחניכים חכמים, מבריקים, מתוחכמים ורהוטים בשאלות קשות. לאחר ההרצאה, סיפרו לנו שייאלצו לעבוד ב"תעסוקה מוגנת" בשכר עלוב ולא הוגן של 5 עד 15 שקלים לשעה. כך גם סיפרו לנו מתמודדי נפש מוכשרים בצורה יוצאת דופן. העובדים הללו מייצרים תכשיטים ומוצרים שנמכרים באלפי שקלים לצרכנים. זו מציאות מקוממת, שבעינינו היא סוג של עבדות מודרנית וניצול של אנשים עם מוגבלות בחסות החוק.
מפעלים מוגנים, או בשמם הפורמלי תעסוקה מוגנת, פותחו בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים ולשם בעינינו הם שייכים. מטרתם מאז ועד היום היא להוות מקום זמני ומסגרת שמכינה לשוק פתוח. לא להיות מקום עבודה, ובוודאי שלא קבוע.
זו הסיבה ל"דמי השיקום" הנעים בין 5 ל-15 שקלים לשעה ברוב המקומות. ללא תנאים סוציאליים, ללא אופק תעסוקתי ועם ההסבר שאנשים עם מוגבלות "פשוט לא מסוגלים ליותר" (שטות מוחלטת). מחקרים רבים מבקרים את תרומתם, ואנשי מקצוע בתחום יודעים שלמפעלים המוגנים אין תרומה ואין ערך להשתלבות בשוק החופשי. לא פעם אלה מסגרות בדלניות, מתייגות, שמשמרות עובדים עם מוגבלות כשהם מודרים, ובשולי החברה.
מעדות של מנהל מפעל מוגן, "מנהל מסוים עשוי לקבוע את גובה הגמול לפי תפוקתו של המועסק, בעוד מנהל אחר עשוי לקבוע את גובה הגמול לפי התשלום המתקבל עבור המוצרים המיוצרים במפעל המוגן, ושלישי עשוי לקבוע תגמול שרירותי לפי יחסיו עם המועסק". אין אחידות, אין כללים ויש אפליה.
גרוע מכך, המסגרות הללו מייצרות תדמית לפיה אנשים עם מוגבלות לא מסוגלים ליותר. אדם ממפעל מוגן יכול לצאת ולהשתלב בשוק החופשי, אם יצלח את מכשול הסטיגמה העצמית והסביבתית.
אבל לא פעם מעסיק נצלני, שאינו הגון מספיק, ירשה לעצמו להציע לו שכר שהוא הרבה מתחת לשכר המינימום - ולקבל גם הצדקה לכך כשאותו עובד יציג את עברו ארוך השנים במפעלים מוגנים. המפעלים המוגנים הפכו למעין קבלני כוח אדם, שמספקים למעסיקים כוח עבודה זול תוך עקיפת חובותיהם על-פי דיני העבודה המקובלים.
יש קיבוע של הסטיגמה שלפיה עובד עם מוגבלות "שווה" פחות מבחינת תפוקה – וזה נזק לעולם השילוב של עובדים עם מוגבלות בשוק העבודה. מעגל קסמים עם סוף שאינו הוגן ואינו ראוי.
אנחנו דורשים שילוב אמיתי בשוק החופשי. שילוב של כל אדם על פי יכולותיו במקום עבודה ובתפקיד המתאים ליכולותיו ולמגבלותיו. זה אפשרי. בנוסף, יש להגביל בחוק את זמן השהות במפעלים מוגנים; לייצר סל של תמרוץ למפעלים מוגנים ש"מוציאים" עובדים לשוק הפתוח, ומנגד לקבוע קנסות לזמני שהות ארוכים.
חובה ליצור בחינה מעמיקה יותר של תהליכי השילוב של מקבלי שירותים במסגרות מוגנות, וגם בחינה ובקרה מוקפדת יותר על אופן שיווק אנשים עם מוגבלות למעסיקים.
שכר מותאם הוא פתרון קצה, פשרה מסוימת - וגם במקרה הזה יש לשאוף שהפתרון יהיה זמני ולא קבוע. אנחנו מצויים בכלכלה חופשית וברור שמעסיק ישמח להעסיק עובד בתשלום מופחת בתמורה לרציונל מסוים. לכן, צריך לכלול במכרז שבו נבחרת עמותה שמפעילה את ההכשרה ואת ההשמה תנאי של מתן מענקים להשמות מוצלחות, שבהן עובד החזיק במשרה לפרק זמן מסוים. אחרת, אם כל השמה תתוגמל מיידית, העמותות עלולות להחזיר את המשתלבים מהשוק החופשי לצורך השמתם פעם נוספת.
חובה גם לצמצם משמעותית את מספר המפעלים המוגנים, ולהשקיע את ההוצאה הכספית עליהם, אצל מעסיקים בשוק החופשי וגם עבור התאמות משמעותיות יותר עבור מעסיקים. כלומר, להעביר את תקופת ההכשרה של עובדים עם מוגבלות ממסגרת מדירה - אל השוק הפתוח ולסביבה אמיתית המאפשרת, גם על פי מחקרים, למידה אמיתית על השתלבות ותפקוד בשוק פתוח. עם זאת, כדי להפסיק את הפעלת המפעלים המוגנים, יש לייצר חלופות מספיק טובות לכל סוגי האנשים שמועסקים כרגע במפעלים מוגנים.
מעבר לשכר הזעום, המפלה והמקומם, ברור שהעסקה מוגנת הוא פרק שיש לסיימו בישראל, כי הוא גורם לנזק לעובדים עם מוגבלות. יש חלופות, נדרשת החלטה.
הדס גלילי-שאינסקי היא עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת מקצועית בתחום השיקום התעסוקתי
אורן הלמן הוא אב לילדה עם צרכים מיוחדים, מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה
