זה היה, מן הסתם, מעמד מרגש. לא בכל יום חותם מישהו על צוואתו, כל שכן אדם שכזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"צוואה", כך נפתח המסמך. "אני דוד בן-גוריון, מס' ת.ז. 0000003 משדה בוקר, ברצותי לקבוע את אשר ייעשה ברכושי לאחר מותי, מצווה בזה לאמור...". המשפט הזה עוד יסבך את צאצאיו של בן-גוריון, כפי שיתברר בהמשך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הצוואה, שהוקלדה במכונת כתיבה ואורכה שבעה דפים, נחתמה ביום ראשון בשבוע, 20 במאי 1973. בחדר נכחו שלושה עדים: שרגא נצר, מי שכונה "ממליך המלכים במפא"י", ושימש כמנהל הנכסים הכול יכול של המפלגה; יהודית שמחוני, חברת כנסת לשעבר, בכירה בהסתדרות ומקורבת לבן-גוריון (וגם אמו של האלוף אסף שמחוני, שנהרג בהתרסקות מטוס בעת שהיה אלוף פיקוד דרום ב-1956); ואריה סריג, פקיד בכיר לשעבר במשרד הביטחון ואיש מפלגת רפ"י. האדם הנוסף בחדר היה דוד בן-גוריון - מכריז המדינה, ראש הממשלה לשעבר, אלמן, אב לשלושה וסב לשבעה נכדים.
את צוואתו ניסח בן-גוריון בן ה-87 בלשון תמציתית. באמצעותה הוא מעניק כמעט את כל רכושו למדינת ישראל. הוא מוריש לה את הבית בן שתי הקומות בשדרות קק"ל (לימים שדרות בן-גוריון), כולל הספרייה העצומה שבתוכו ותכולתו. למדינה הוא מוסר גם את זכויות היוצרים על מכתביו, נאומיו, הרצאותיו וכיוצא באלה. למדרשת שדה בוקר הוא משיב את זכויות המגורים בצריף שלו.
אשתו של בן-גוריון, פולה, שכבר הלכה בעת ההיא לעולמה, ושלושת ילדיהם - גאולה, עמוס ורננה - כמעט אינם מוזכרים בצוואה. "ברכושי שלא ציוויתי עליו יזכו יורשיי על-פי דין", כותב האב, באותה תמציתיות משפטית.
הילדים קיבלו מאביהם בירושה רכוש חומרי צנוע: מניה אחת של הקואופ וחשבונות בנק זעירים למדי (את כספו הפנוי הוציא בן-גוריון בעיקר על רכישת אלפי ספרים, ואלו ניתנו בנדיבות למדינה). מאבקי ירושה לא היו כאן.
לקראת סיום, מבקש בן-גוריון להיקבר ליד פולה. "אבקש כי בעת הלווייתי וליד קברי לא יינשאו הספדים ולא יושמע ירי מטח כבוד", הוא כותב. חצי שנה מאוחר יותר, ב-1 בדצמבר 1973, ילך לעולמו.
צוואתו של בן-גוריון הופקדה, על-פי דין, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע במאי 1974. לימים, יתבסס עליה "חוק דוד בן-גוריון" שינציח את זכרו ופועלו של ראש הממשלה הראשון, וחלקים ממנה יתפרסמו ברבים. אך למסמך המקורי שעליו חתם בן-גוריון, לא נמצא מאז זכר.
בימים האחרונים, לקראת פתיחת שנת ה-50 לפטירתו של בן-גוריון, החלו במוזיאון הפועל על שמו ומתוקף צוואתו - "בית בן-גוריון" בתל-אביב - לחפש את הצוואה המקורית של "הזקן". הם הגיעו הכי קרוב שאפשר.
רצה הגורל, ומשרדו של עו"ד יהושע ארגמן שוכן בבית ההסתדרות הציונית העולמית, כפסיעה ממתחם שרונה והקריה בתל-אביב, ששם ניהל בן-גוריון את המדינה בשנותיה הראשונות. ארגמן, אדם מרשים ששימש כסגן אלוף במילואים באגף המודיעין, מניח על השולחן קלסר פשוט ושולף מתוכו מסמך.
"זה ההעתק הנאמן למקור של הצוואה של בן-גוריון, עם חתימת בית המשפט המחוזי, כפי שהוענק למנהלי העיזבון שלו", הוא אומר ביראת קודש. "בעצם, זה המסמך המשפטי שאיתו ניתן לממש את הצוואה".
לארגמן ולבן-גוריון היסטוריה ארוכה. "גדלתי בשכונת רחביה בירושלים וגרתי באותו רחוב של בן-גוריון", מספר עורך הדין, שבכניסה למשרדו תלוי שעון עם דמותו המצוירת של "הזקן". "כשהייתי בן 12 או 13, היה נהוג לאסוף חתימות של פוליטיקאים. אני השגתי את החתימות של כל השרים, חוץ מזו של בן-גוריון, שהיה אז ראש ממשלה ולכן מוקף מאבטחים. יום אחד הצלחתי להתקרב כמה מטרים ממנו, ואחד המאבטחים נתן לי צביטת אימים. נשארתי עם סימנים כחולים ובלי חתימה".
5 צפייה בגלריה
רננה עם אביה, בשנות ה-60. ''התגאתה בזה שהוא הוריש את הרכוש למדינה''
(צילום: בית בן גוריון)
לימים סיים ארגמן את לימודיו באוניברסיטה העברית, וב-1977 הוסמך לעריכת דין והתמחה במשפט אזרחי. בראשית שנות האלפיים הגיע אליו דוד לשם - בעלה של רננה, בת הזקונים של בן-גוריון. "דוד, שהיה מהנדס בתעשייה האווירית, ביקש שאטפל בעניינים המשפטיים שלו ושל רננה", מספר ארגמן. "הם היו זוג מאוד מקובל, עם הרבה חברים, מאוד מעורים בחברה התל-אביבית". בנם היחיד של הזוג, אורי, נפטר לפני כחודש בגיל 56.
רננה, ששימשה כפרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, הייתה גם הילדה הקרובה ביותר לאביה. ייתכן שבשל כך היא זו שעסקה באותה תקופה בענייני הירושה, שצצה פתאום מן האוב.
"בן-גוריון היה בעל מניה באגודה השיתופית קואופ, אותה רכש מכספו כדי לעזור להקמתה, כפי שהיה מקובל בשנות ה-30", מספר ארגמן. "בשנת 2000 הקואופ פורק והמנייה הייתה שווה כ-20 אלף שקל. רננה העבירה למפרק של הקואופ, שהיה אמור לחלק את הכספים, את צוואתו של אביה. אבל המפרק סירב לשלם ליורשים של בן-גוריון את מה שמגיע להם".
הסיבה לסירוב הייתה אותו משפט שפותח את הצוואה. "הכול בגלל תעודת הזהות", מסביר ארגמן. "בן-גוריון מופיע בצוואה כבעל תעודת זהות 0000003 (אגב, בעל התעודה מספר 0000001 היה הנשיא חיים ויצמן, ומספר 0000002 היה יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק), אבל זה היה מספר סידורי בלבד, שנוקב בחורים על גבי התעודה עצמה. מספר הזהות הרשמי שלו היה אחר, רגיל", הוא אומר ושולף צילום של תעודת הזהות של בן-גוריון, עם המספר 297672.
הפער בין מספרי הזהות לא הבהיל את ארגמן, ששלח מכתב נזעם למפרק הקואופ. "קשה להבין כיצד ניתן להתייחס למשפחת בן-גוריון בחוסר כבוד מינימלי, ובהתייחסות הגובלת בחוסר תרבות ואולי בגסות", כתב לו על נייר שגם העתק שלו שמור באותו קלסר ישן.
למחרת, נחת אצל עורך הדין התשלום עבור משפחת בן-גוריון. "השיק הגיע", כתב ארגמן לרננה, בפקס שגם אותו הוא שולף מהקלסר.
היו לרננה ולבעלה רגשי טינה כלפי בן-גוריון כי לא הוריש את רכושו להם?
"לא שמעתי מהם על כך מעולם. הם מאוד התגאו בזה שהוא הוריש את הרכוש למדינה".
ארגמן, שמכהן מזה שמונה שנים גם כיועץ המשפטי של בית בן-גוריון, שומר מאז אותה אפיזודה משפטית את הצוואה שקיבל מידי רננה. בעיקר, מפרט המסמך את מנגנון ההנצחה שבנה עבור עצמו בן-גוריון, ואת הדמויות שיהיו חלק מהמנגנון הזה, בהן משה דיין, שמעון פרס, יצחק נבון וטדי קולק, שמונו בידי "הזקן" למועצת התאגיד שינהל את זכויות היוצרים שלו.
לא ידוע אם הצוואה נחתמה בשדה בוקר, ששם בילה בן-גוריון את מרבית זמנו באותה תקופה, או בתל-אביב, ששם שהה בדרך כלל בסופי השבוע. גם לא ברור כיצד התגלגל דווקא אריה סריג, שלא היה ממקורביו הידועים של בן-גוריון, לשמש כאחד העדים. אך מקריאת המסמך עולה בבירור דמותו של בן-גוריון כמי שהשקיע את כל כולו - חייו, רכושו ואפילו מותו - במדינה שאותה הקים.
כך למשל הוא דורש בצוואתו כי ביתו בתל-אביב, הכולל ספרייה ובה כ-20 אלף כותרים - החל מטקסטים יווניים ולטיניים, דרך מחקרים על דתות ותרבויות המזרח הרחוק, ועד ל-60 ספרים שעוסקים אך ורק בפילוסוף ברוך שפינוזה - יהפוך ל"מוסד לקריאה, עיון ולמחקר" שיהיה פתוח לציבור הרחב.
"בן-גוריון הוא איש בעל תודעה היסטורית מאוד עמוקה. הוא מבין את חשיבות ומשמעות המעשים שלו בפרספקטיבה ההיסטורית, בעודו עושה אותם", אומרת נלי מרקמן, מנכ"לית בית בן-גוריון ומי שבמידה רבה נושאת על כתפיה את כובד המשקל של צוואתו. "אני חושבת שהוא מבין את הסיפור של הבית שלו, במה שייקרא לימים תולדות עם ישראל והמפעל הציוני, ולכן מוריש אותו למדינה. הוא למעשה אומר לעם ישראל 'כל מה שהרווחתי זה בזכותכם, ולכן זה חוזר אליכם'".
בן-גוריון דרש כי ביתו, הכולל ספרייה ובה כ-20 אלף כותרים, יהיה פתוח לציבור. נלי מרקמן, מנכ"לית בית בן-גוריון: "מבחינתו ספר זה ידע, וידע זה כוח, והכוח הזה צריך להיות אצל העם"
"אבל החלק הכי חשוב בתוך הבית שמוריש בן-גוריון הוא ללא ספק הספרייה", ממשיכה מרקמן, שחלק מהאתגר שלה הוא הנגשת הספרים הרבים של בן-גוריון לתלמידים בני ימינו, בין היתר באמצעים דיגיטליים. "מבחינתו של בן-גוריון ספר זה ידע, וידע זה כוח, והכוח הזה צריך להיות אצל העם".
בתפקידה כמנכ"לית מרכזת מרקמן את הפעילות המגוונת של בית בן־גוריון, שמארח מדי שנה מאות אלפי מבקרים. "מוצגים בבית פריטים מקוריים המדגישים ציוני דרך בתקופה שקדמה להקמת המדינה ובשנים שלאחריה", היא אומרת. "אבל חשיבותו כיום היא לא רק השימור הפיזי שלו ושל תכולתו - ולא משנה אם מדובר בספר, בספל או בשטיח - אלא גם הנצחתו של בן-גוריון, משנתו וערכיו. זה תפקידנו בכוח. זו הצוואה האמיתית שלו".
פורסם לראשונה: 06:52, 23.12.22
