אחרי תום ימי השבעה על הסופר מאיר שלו נוח לי יותר להודות שלא חיבבתי את הרומנים שכתב. אהבתי את ספרי העיון שלו "ראשית" ו"תנ"ך עכשיו", עם הכתיבה החדה והתמציתית, אבל הרומנים שלו היו ארכניים בעיניי. את "כימים אחדים" גיליתי על מדף הספרים של בחורה. אותה אהבתי ואותו לא. כך היה גם כשניסיתי לקרוא את "רומן רוסי" ואת "עשו". נהגו לכנותו מאהב של השפה העברית, ואני הרגשתי שהוא אכן היה עסוק בכך מאוד, אולם אותי, הקורא, הוא הותיר מחוץ למעשה האהבה.
השנים לימדו אותי שספרים הם עניין של טעם אישי. אנשים מוצאים עניין בספרים שמפילים עליי תרדמה, והספרים שמעניינים אותי – משעממים אותם. ייתכן שכל אחד מאיתנו היה אוהב לקרוא תיאור ארכני, על פני עמודים ארוכים, של הכנת ארוחה אם הדבר מזכיר לו את סבתו מבשלת בילדותו (לא כך, זיידה?). אולם אין בכך לשנות את העובדה שעברית צחה ועשירה אינה תחליף לעלילה מושכת ולקצב ראוי. מסיבות אלה ואחרות, חסידיו של שלו ימשיכו לקרוא אותו, ואחרים, כמוני, יעדיפו סופרים אחרים.
באופן פרדוקסלי, עבורי התגלה שלו בשיא גדולתו דווקא כשלא דיבר הרבה. באירוע אחד זכור, שבו הוא בחר להעביר מסר כמעט בלי במילים – היה זה המסר החזק ביותר שהעביר אי פעם. זה קרה ביום שבו ליווה את חברו ניסו שחם לכלא חרמון.
שחם הואשם בשמונה עבירות מין כלפי שוטרות שהיו כפופות לו. בתחילה הרשיע אותו בית משפט השלום בתל אביב באחת וזיכה אותו משבע האחרות, אולם אחרי הערעור הפך המחוזי את הכרעת הדין, השיב את הדיון לשלום וזה גזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל. אנו חיים בעידן שבו האווירה הציבורית כלפי חשודים ומורשעים בעבירות מין היא עוינת מאוד. אני מייצג חשודים כאלה ורואה זאת מדי יום. בעיני חלק גדול מהציבור, אדם שהורשע בעבירה כזו פסול מלבוא בקהל גם לאחר שריצה את עונשו. הכתם דבק בו עד יום מותו. כל מי שקרוב אליו צפוי למצוא את עצמו נפגע מכך ומוכפש, גם אם חטאו היחיד הוא שהוא תומך בחבר, בבן משפחה או בשמירה על פרופורציות.
ואף על פי כן ולמרות הכל בחר שלו ללוות את חברו ביום שבו החל לרצות את מאסרו. הוא ידע שמצלמות יתעדו וישדרו את הליכתו לצד האסיר החדש – ועדיין בחר לעשות זאת. הוא ידע שהוא מסכן את שמו הטוב ככותב וכדמות ציבורית, אבל העדיף את שמו הטוב כחבר. כשביקשו ממנו לדבר על בחירתו לעשות כך, הוא בחר לשתוק.
עו"ד אריאל עטרישלו נהג לבקר את הצביעות האנושית ברשימותיו. הוא אהב לצטט את נביאי ישראל המותחים ביקורת על אלה שנוהגים אחד בפה ואחד בלב. כאן נתן שלו לציבור שיעור על חברות אמיתית. הוא לימד שחבר אמיתי נבחן בעת צרה, כשהוא שוחה נגד הזרם ומסכן את עצמו, ולא בזמנים טובים. ומעל לכל: מאיר שלו הראה שחבר אמיתי נשאר חבר גם כשחברו טעה, סרח ונכשל, אפילו בעבירות פליליות.
בספרו "תנ"ך עכשיו" מתאר שלו את מאבקו של הנביא מיכיהו בן ימלה בנביאי השקר של אחאב ואת נכונותו לשלם על כך מחיר חברתי ואישי. הוא ראה במעשה סמל לדורות וחתם את דבריו כך: "אבל גם אם סופו אינו ידוע, מקומו שמור לו כנביא לוחם... יש קונה עולמו בשעה אחת, אמרו חכמים. השעה ההיא בשערי העיר שומרון הייתה שעתו היפה של מיכיהו בן ימלה". השעה ההיא, בשערי כלא חרמון, הייתה שעתו היפה של מאיר שלו.
- אריאל עטרי הוא עורך דין פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
